ספירת השנים לשמיטה וליובל וספירת העומר

 

א. שלוש ספירות בתורה

ספירת השנים: יש למנות כל שנה במניין של שביעיות. השנה השביעית בכל שבע שנים היא שנת שמיטה, ולאחר השמיטה השביעית, מגיעה שנת החמישים – שנת היובל (ויקרא כה ח):

וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה.

ספירת העומר: יש לספור את ימי העומר, מט"ז בניסן למשך ארבעים ותשעה ימים. מצווה זו נזכרת פעמיים:

1. בספר ויקרא (כג, טו-טז):

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום.

2. בספר דברים (טז, ט-י):

שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות. ועשית חג שבעות לה' אלהיך...

בחומש ויקרא המצווה היא בלשון רבים: 'וספרתם לכם', ובחומש דברים המצווה היא בלשון יחיד: 'וספרת לך'.

ספירת זב וזבה: לאחר שהזב או הזבה נטהרים, עליהם לספור שבעה ימים. לגבי הזב נאמר (ויקרא טו, יג): 'וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו'; ולגבי הזבה נאמר (ויקרא טו, כח): 'ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר'.

במאמרנו זה לא נעסוק בספירה זו, מאחר שאין בה פעולת מצווה אלא ידיעה ומעקב אחר מספר הימים עד הטהרה. נעסוק בספירות האחרות, לאמור ספירת העומר וספירת היובל, ונבקש לברר על מי מוטלת כל ספירה, באיזה אופן יש לספור, ומה יש ללמוד מכל אחת על האחרת.

ב. ספירת השנים – 'וספרת לך'

בראש השנה, א' בתשרי, מתחילות שנת השמיטה ושנת היובל (משנה ראש השנה פ"א מ"א). על הפסוק: 'וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים' נדרש במדרש הלכה: 'וספרת לך - בבית דין' (ספרא בהר פרשה ב). כך פירט הרמב"ם (ספר המצוות, מצות עשה קמ) מצווה זו:

שצונו למנות השנים שבע שבע עד שנת היובל אחר שנכבוש הארץ והתגברנו בה. ומצוה זו כלומר ספירת שני השמיטה היא נמסרת לבית דין כלומר סנהדרי גדולה כי הם הם שימנו שנה שנה מן החמשים שנה, כמו שימנה כל איש ואיש ממנו ימי העומר (מצוה קסא). והוא אמרו יתעלה וספרת לך שבע שבתות שנים... שנמנה השנים בייחוד ונמנה השבועות עמם גם כן.

בית הדין הגדול, הם אלו שסופרים בכל שנה, ומקדשים את היובל בשנת החמישים.[1] הרמב"ם הקביל בין מצוות מניין השנים לבין ספירת העומר בנוגע לאופי הספירה, וכך הוא גם כתב (ספר המצוות, מצות עשה קסא) כשמנה את מצוות ספירת העומר:

שצונו לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום והוא אמרו יתעלה וספרתם לכם ממחרת השבת. ודע כי כמו שנתחייבו בית דין[2] למנות שנות יובל שנה שנה ושמטה שמטה כמו שבארנו במה שקדם (מצווה קמ) כך חייב כל אחד ואחד ממנו למנות ימי העומר יום יום ושבוע שבוע.

בכל שנה בראש השנה היו אומרים 'השנה כך וכך ליובל', ובשנה השביעית היו אומרים 'השנה היא שבע שנים שהם שבוע אחד ביובל'. בשנה השמינית היו אומרים: 'השנה שנה שמינית שהם שבוע אחד ושנה אחת ביובל', וכך על זה הסדר. הרב יוסף באב"ד ('מנחת חינוך', מצוה של) כתב שזריזים מקדימים לספור, ומשמע שבית הדין ספרו בערב ראש השנה.[3] הוא כתב עוד:

ואפשר לומר דגבי ספירת העומר כתיב תמימות אבל כאן לא כתיב תמימות. ויש שיטות גבי ספירת העומר דביום מונה בלא ברכה ואם שכח לספור יום אחד אינו מונה עוד, וכאן אינו מבואר כלל דלא כתיב תמימות. על כן נראה דלכולי עלמא מותרים הבית דין לספור בכל השנה, אף לכתחלה רק זריזים מקדימין. וכן אם עברו ולא מנו שנה אחת ימנו שאר שנים לכולי עלמא כיון דלא כתיב תמימות.

לפי ה'מנחת חינוך', ההקבלה והדמיון שבין מצוות מניין השנים לבין מצוות ספירת העומר היא באופן שבו מקיימים את המצווה. אך יש גם דעה אחרת. הר"ן (מסכת פסחים דף כז עמוד ב בדפי הרי"ף) כתב שרק במצוות ספירת העומר אנו מחויבים בספירה ממשית, ולא בספירות אחרות: 'גמרי רבנן דהאי וספרתם מנין ממש מה שאין כן בשאר ספירות הכתובות בתורה'. במה שונה מצוות ספירת העומר ממצוות ספירת יובל? בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורא קמא סימן כח-לא) הוא דן בכך, וסיכם דיון בינו לבין דודו הרב וואלף איגר:

מתוך דבריו של ברבי [דודו הרב וואלף איגר] ניכר דמפרש דמה שכתב הר"ן דגמירי דביובל אין צריך לספור המנין, היינו דמהני בסופר בהרהור. ולדעתי [ר' עקיבא איגר] דעת בן אחותו תלמידו, נראה ברור דכוונת הר"ן דביובל גמירי להו דאין הספירה כלל וכלל מצוה ואין צריך כלל לספור השנים כסדרן שהוא כך וכך ליובל לא בדיבור ולא בהרהור, אלא דמצות התורה לעשות יובל בשנת החמישים אבל המנין אינו מן המצוה.

לפי ר' עקיבא איגר ודודו הרב וואלף איגר בפרשנות הר"ן, מצוות ספירת השנים איננה בפה ואיננה דומה כלל לספירת העומר. אין צורך לספור בפה ומספיק הרהור בלב; או אף בזה אין צורך, ואין מצווה כלל לספור ספירת השנים. לפי דעה זו דומה מצוות ספירת השנים לספירת זב או זבה: אין מוטלת עליהם מצווה לספור, מספיק שהם יידעו את מניין הימים. אמנם ניתן להסביר את דברי הר"ן באופן שונה. ספירת זב וזבה היא ספירה אישית, שתלויה בזמן הטהרה של כל אדם לעצמו. ספירת השנים היא מצווה המוטלת רק על בית דין. לעומת זאת ספירת העומר היא מצווה המוטלת על כל יחיד בעם ישראל, בזמן מוגדר: ממחרת השבת למשך ארבעים ותשעה ימים, עד ערב חג השבועות.

ג. ספירת העומר – 'וספרתם לכם - שתהא ספירה לכל אחד'

כאמור, המצווה לספור את העומר נזכרת פעמיים. בחומש ויקרא (כג, טו) המצווה היא בלשון רבים: 'וספרתם לכם', ובחומש דברים (טז, ז) המצווה היא בלשון יחיד: 'תספור לך'. במדרש ההלכה (ספרא אמור פר' י פ' יב) נדרש הפסוק שנאמר בלשון רבים, ודרשה זו הובאה בגמרא (מנחות סה ע"ב): 'וספרתם לכם - שתהא ספירה לכל אחד ואחד'. בשם הרשב"א (חידושים המיוחסים לרשב"א, מנחות שם) נכתב בפירוש הדרשה:

שתהא ספירה לכל אחד ואחד, פירוש שכל יחיד חייב לספור, לשון הקונטרס. וקשיא היכי משמע לכל אחד, אדרבא וספרתם לכם בלשון רבים משמע דלרבים מזהיר רחמנא, דהיינו לצבור או לבית דין, אבל לא לכל יחיד ויחיד? [1] יש לומר אי לרבים לצבור או לבית דין, הוי ליה למימר וספרתם לבד ולשתוק מלכם. ומדקאמר לכם משמע דבא לומר לכל אחד, דהכי משמע לכם שהמצוה היא לכולכם ולא לבית דין. [2] או לכם משמע לכם היא שתקבלו בה שכר, ונספרת אם כן לכל אחד מהם, [3] אי נמי מדכתיב גבי יובל וספרת לך לשון יחיד מכלל דלכם לכל חד וחד קאמר.

אם כן, היה מקום לפרש שהביטוי 'לכם' שבפסוק מורה על פנייה לבית דין, והמשותף לכל תשובותיו של הרשב"א הוא שאדרבה, ההדגשה במילה 'לכם' היא שמצוות הספירה מוטלת על כל יחיד ולא על בית דין. [4] מה בכלל ההווא אמינא שספירת העומר תהיה חובתו של בית הדין? הסביר ה'שפת אמת' (סוכה מא ע"ב):

בספירת העומר במנחות (סה ע"ב) דדרשינן לרבות ספירה לכל אחד. שפיר י"ל דהוי סלקא דעתך לומר דהספירה מוטל על הבית דין כמו ספירת יובל דאבית דין קאי... והוא בכלל קידוש החודש וקביעות ימים טובים במה שסופרין עד עצרת.[5]

בית הדין הם אלו שעוסקים בקביעת הזמנים – עיבור השנה, קידוש החודש וספירת השנים, ועל כן היה מקום לחשוב שגם ספירת הימים שמפסח עד עצרת תהיה מצווה שלהם. מה גם שלחג השבועות אין תאריך קבוע בלוח השנה, והקביעה של היום שבו הוא יחול תלויה בהיותו היום החמישים מעת תחילת הספירה.[6]

ד. ספירת בית דין וספירת כל אחד מישראל

בסוגיית הגמרא (מנחות סה ע"ב) הובאו דרשות של תנאים שנועדו לשמש הוכחות כנגד עמדת הבייתוסים. הבייתוסים טענו שפירוש הפסוק: 'ממחרת השבת' הוא ממחרת שבת בראשית, ולא ממחרת יום טוב ראשון של חג הפסח, כעמדת חכמי ישראל.[7] לא נעסוק בוויכוח בין חכמים לבייתוסים עצמו, אך ננסה ללמוד מהדרשות כיצד ראו חכמים את מצוות ספירת העומר.

[א] הדרשה הראשונה היא של ר' אליעזר:

רבי אליעזר אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר 'תספר לך', ספירה תלויה בבית דין, שהם יודעים לחדש. ממחרת השבת - מחרת יום טוב, יצאת שבת בראשית שספירתה בכל אדם.

הפסוק שנאמר בו 'תספור לך' מכוון לפעולה של בית הדין. בית הדין קובעים על פי הנתונים שבידיהם (עדות העדים, ונתונים נוספים) אם לעבר את השנה או לא, אם חודש אדר הוא מלא או חסר; והם אלו שמחליטים מתי יהיה א' בניסן, וממילא מתי יהיה ט"ו בניסן, חג הפסח, ולמחרתו - יום הקרבת העומר ותחילת הספירה. הספירה האישית של כל אחד ואחד תלויה בקביעה של בית הדין. לעומת זאת שאם מדובר היה על ספירה לאחר שבת, לא היה צורך בבית דין, שהרי כל אדם מודע לסדר ימות השבוע, ומשבת שבתוך הפסח היה מתחיל לספור.

[ב] הדרשה השנייה היא של ר' יהושע:

רבי יהושע אומר: אמרה תורה: מנה ימים וקדש חדש, מנה ימים וקדש עצרת. מה חדש סמוך לביאתו ניכר, אף עצרת סמוך לביאתו ניכרת, ואם תאמר עצרת לעולם אחר השבת, היאך תהא ניכרת משלפניה.

רש"י (שם) הסביר שמעת מולד הלבנה סופרים עשרים ותשעה ימים, וכך יודעים מתי יהיה היום השלושים - יום ראש חודש. כך גם באשר למניין לקראת עצרת: צריך להתחיל בזמן קבוע ולספור חמישים ימים, וכאן קבעה התורה שזמן התחלת הספירה הוא ממחרת יום טוב של פסח, 'שאם ממתינין עד לאחר השבת אין שם היכר יום קבוע. דפעמים שמתחיל למנות בי"ז [בניסן] פעמים בי"ח [בניסן]'.

ב'תוספות' הובאו דברי רבנו משולם, שגרס אחרת בגמרא:

היה קשה להרב רבינו משולם היכן אמרה תורה למנות ימים לקדש חדש? והיה מגיה: מנה שנים וקדש יובל. והכי איתא בתורת כהנים דמצוה למימני שמיטין לקדש יובלות וכן היה מגיה בפ"ק דר"ה (דף ה.) ובמנחות (דף סה: ושם) בשמעתא דצדוקין שהיו אומרים עצרת לאחר השבת.[8]

כוונת דבריו היא כשכשם שמונים ארבעים ותשע שנים מזמן קבוע, ובשנה החמישים מקדשים יובל, כך יש לעשות בספירת העומר. גם על פי דרשת ר' יהושע, בולטת ההקבלה בין הספירה האישית של כל אדם בספירת העומר לבין ספירת השנים על ידי בית הדין במניין שנות היובל.

[ג] שתי דרשות נוספות מובאות בגמרא שם, ומקורן במדרש ההלכה (ספרא אמור פרשה י פרק יב):

ממחרת השבת, ממחרת יום טוב. יכול ממחרת שבת בראשית? אמר ר' יוסי ברבי יהודה: כשהוא אומר "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום" כל ספירתם לא יהיה אלא חמשים יום. אם אומר את ממחרת שבת בראשית, פעמים שאתה מונה חמשים ואחד, חמשים ושתים, חמשים ושלש, חמשים וארבעה, חמשים וחמשה, חמשים וששה. הא מה אני מקיים ממחרת השבת – ממחרת יום טוב. ר' יהודה בן בתירה אומר: ממחרת השבת ממחרת יום טוב. יכול ממחרת שבת בראשית? כשהוא אומר שבעה שבועות תספור לך ספירה שהיא תלויה בבית דין, יצאה שבת בראשית שאינה תלויה בבית דין, שספירתה בכל אדם.[9]

ר' יוסי בר יהודה שלל את האפשרות שספירת העומר תתחיל ממחרת שבת רגילה, כי אז ייתכנו מצבים שבהם חג השבועות יחול בזמן העולה על חמישים יום מחג הפסח. לדברי ר' יהודה בן בתירה, הציווי בלשון יחיד מכוון לבית הדין. הספירה של כל פרט מעם ישראל היא בעקבות הקביעה של בית הדין. לעומת זאת אם מדובר היה על ספירה לאחר שבת, לא היה צורך בבית דין, שהרי כל אדם מודע לסדר ימות השבוע, ומשבת שבתוך הפסח מתחיל היה לספור. אמנם על הוכחות אלו של ר' יוסי בר יהודה ושל ר' יהודה בן בתירא, אמר רבא בהמשך הגמרא שניתן לפרוך אותן. אך הפירכא איננה שוללת את ההלכה שספירת העומר היא חובה אישית, שזמנה נקבע על פי החלטה של בית הדין. גם כאן, על פי דברי ר' יהודה בן בתירא, בולטים הקשר וההקבלה בין ספירת העומר האישית לבין ספירת השנים על ידי בית הדין.

במדרש הלכה נוסף (ספרי, דברים פרשת ראה פיסקא קלו, ט) נדרש:

שבעה שבועות תספר לך' בבית דין. מנין לכל אחד ואחד? תלמוד לומר וספרתם לכם ממחרת השבת כל אחד ואחד.

מכאן שמצוות ספירת העומר מוטלת גם על בית הדין. אך הגר"א תיקן שם את נוסח המדרש:

שבעה שבועות תספר לך' יכול בבית דין? תלמוד לומר וספרתם לכם ממחרת השבת' לכל אחד ואחד.[10]

גם בדרשה זו בולט הקשר שבין הספירה האישית לבין ספירת בית הדין. הספירה האישית תלויה בקביעה של בית הדין, שקובעים מתי חודש ניסן. הקשר של בית דין למצוות ספירת העומר הוא שהוא הקובע את החודש, וכן על פי גרסת המדרש שלפנינו, שמצוות ספירת העומר היא מצווה שמוטלת על בית דין. ייתכן שמשמעות קשר זה היא שאכן על בית הדין, בתור נציגי הכלל והציבור, מוטלת חובה לספור את הימים כדי לוודא שחג השבועות יהיה ביום החמישים מחג הפסח; אלא שמצווה זו נמסרה לכל יחיד מעם ישראל בתור שותף ובתור מי שמקיימה בפועל.

הקשר שבין ספירת היחיד לספירת בית הדין נמצאת גם בדברי רמב"ם בספר המצוות, שבהם פתחנו. בנוגע למצוות ספירת השנים, מצוות עשה קמ, כתב הרמב"ם:

ספירת שני השמיטה היא נמסרת לבית דין כלומר סנהדרי גדולה כי הם הם שימנו שנה שנה מן החמשים שנה, כמו שימנה כל איש ואיש ממנו ימי העומר.

ובנוגע למצוות ספירת העומר, מצוות עשה קסא, כתב הרמב"ם:

שצונו לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום... ודע כי כמו שנתחייבו בית דין למנות שנות יובל שנה שנה ושמטה שמטה... כך חייב כל אחד ואחד ממנו למנות ימי העומר יום יום ושבוע שבוע.

שתי הספירות שוות במבנה הספירה – בספירת היובל סופרים שבע שבועות (של שנים) ובספירת העומר סופרים שבע שבועות. וכן בספירת היובל סופרים גם את היחידות הבודדות (השנים) ובספירת העומר סופרים גם את היחידות הבודדות (הימים). ההשוואה בין המצוות נובעת מן הקשר המהותי ביניהן. מצוות ספירת העומר הוא מעין 'מראה הפוכה' למצוות ספירת השנים. כך הסביר זאת הרב שמשון רפאל הירש (ויקרא כה, ח):

וספרת לך בית הדין הגדול המייצג את כלל האומה. זאת בניגוד לאמור בספירת העומר: וספרתם לכם (ויקרא כג, טו), שתהא ספירה לכל אחד ואחד (מנחות סה ע"ב).

כל יחיד ויחיד מכלל ישראל היה אמור לספור את השנים, אך בית הדין הגדול הוא זה שסופר את השנים בתור נציג הכלל. דברים דומים כתב הראי"ה קוק.[11] מצוות ספירת השנים היא מצווה המוטלת על הציבור, אך בית הדין הגדול הוא זה שסופר, בשם כל ישראל. שתי המצוות לספור דומות במהותן, אלא שאופן הספירה שונה.

ייתכן שלקשר זה שבין ספירת העומר לספירת השנים יש משמעות גם לדיון של הראשונים אודות ברכה על מצוות ספירת השנים, ועל דרך הספירה של השנים. ה'תוספות' (מנחות סה ע"ב ד"ה וספרתם) כתבו:

גבי יובל כתיב וספרת לך דאבית דין קאמר להו רחמנא. ושמא בית דין סופרין ומברכין כמו שאנו מברכין על ספירת העומר.

'תוספות' התלבטו האם בית הדין בירכו וספרו, כמו במצוות ספירת העומר. גם הרמב"ן (ויקרא כג, טו) התלבט בדבר:

ולא ידעתי אם לומר שיהיו בית דין הגדול חייבין לספור שנים ושבועות בראש כל שנה ולברך עליהן כמו שנעשה בספירת העומר, או לומר שיזהרו בית דין במנין ויקדשו שנת החמשים.

במקום אחר כתבו התוספות (כתובות עב ע"א ד"ה וספרה) דברים ברורים בנוגע לברכה:

דאין מברכין אלא ביובל שמברכין בית דין בכל שנה שלעולם יוכל למנות כסדר, וכן עומר.[12]

נראה להציע שהדיון בנוגע לברכה על ספירת השנים ובהשוואה לברכה על ספירת העומר תלוי במשמעות המצוות לספור את העומר ואת השנים. כאמור לעיל, ניתן להסביר שמצוות ספירת העומר מוטלת על בית הדין בתור נציגי הכלל והציבור, אלא שמצווה זו נמסרה לכל יחיד מעם ישראל בתור שותף ובתור מי שמקיים בפועל מצווה זו. מצוות ספירת השנים היא מצווה שמוטלת על כלל ישראל, ובית הדין הוא זה שמקיים מצווה זו בשם עם ישראל. בשל הדמיון בין המצוות, יש לומר שכשם שכל יחיד מברך על ספירת העומר, כך גם בית הדין מברך על ספירת יובל. כך סברו ה'תוספות' (מנחות סה ע"ב), שכתבו בתור דבר פשוט ומובן מאליו שבית הדין מברך על ספירת השנים. אך לעומת זאת אפשר לומר שעל אף הקשר שבין המצווה הציבורית למנות השנים לבין המצווה האישית לספור ספירת העומר, בית הדין אינם מברכים על מצוות ספירת היובל, כשם שאין הם מברכים על מצוות אחרות שהם עושים.[13] בוודאי שלסוברים שאין מצווה כלל לספור בפה ואין מצווה לספור בנוסח דומה לספירת העומר, בית הדין אינו מברך כלל בעת ספירת השנים.

ה. כל יחיד או 'שומע כעונה'

החובה האישית לספור ספירת העומר נפסקה ב'שלחן ערוך'.[14] הרב ישראל מאיר הכהן מראדין[15] האריך לדון בהלכה זו. עיקר הדיון הוא בשאלה האם אדם שמחויב אישית במצוות ספירת העומר יכול לצאת ידי חובה בשמיעת הספירה מאדם אחר. האם בספירת העומר מחילים את הכלל ההלכתי: 'שומע כעונה' או לא. מוסכם על הכל שאפשר לצאת ידי חובה בשמיעת הברכה מאחֵר, אך את הספירה עצמה על האדם לספור בעצמו. מאחר שעסקנו לעיל בסוגיה זו, נעיין בדברי ה'משנה ברורה'.

כך כתב ב'משנה ברורה' (סי' תפט):

לספור לעצמו - דכתיב וספרתם לכם משמע שהמצוה חל על כל יחיד ויחיד. והנה משמע מזה דבספירה אינו כמו בשאר מצות התלוי באמירה לענין קידוש והבדלה וכיו"ב דאם שמע לחבירו ונתכוין לצאת דיוצא בזה משום דשומע כעונה והכא גילתה התורה דלא יצא כל כמה דלא ספר בעצמו. אבל יש מאחרונים שכתבו דכונת התורה הוא רק דלא נימא דמצוה זו אבית דין לבד קאי כמו בשמיטין ויובלות דכתיב שם וספרת לך אלא קאי אציבור, אבל באמת אם שמע מחבירו שספר והתכוין לצאת וגם חבירו כוון להוציאו יצא כמו בכל מקום דקיי"ל שומע כעונה. וכל זה בספירה אבל בברכה שמברכין על הספירה דכולי עלמא אפשר לצאת ע"י חבירו אפילו הוא בקי וכמו בכל הברכות. מיהו מנהג בכל ישראל שכל אחד מברך וסופר לעצמו ואין סומכין על הש"ץ.

ב'ביאור הלכה' (שם ד"ה ומצווה) הוא תלה את מחלוקת האחרונים בדעות הראשונים. לפיו, רש"י [16]וכן הרשב"א[17] סברו שהמצווה היא אישית, מוטלת על כל אחד ואחד, ואין אחד מוציא את חברו ידי חובה; וזו לשון 'ביאור הלכה' (שם):[18]

לעומת זה מלשון הקדמון הרי"ץ גיאות משמע שאחד יכול להוציא את חברו בזה. דזה לשונו שם בהלכות ספירה: ואנו כך קבלנו מרבותינו אסמכתא לספירת העומר בעמידה מדכתיב מהחל חרמש בקמה (דברים טז, ט) שאין תלמוד לומר בקמה ללמדך שבקומה ובעמידה.[19] ובמוצאי שבתות שאומרים לאחר תפלת ערבית ויהי נועם וקדושה דסידרא כשהן יושבין, נהגו ראשונים לברך ש"ץ מעומד וכל הקהל עונין אמן בכונה, שלא להטריח הצבור לחזור ולעמוד עכ"ל. וכן כתב בעל אורחות חיים בשם רב האי גאון[20] עי"ש. ומשמע מזה דיוצאין בספירתו. דאם כוונתם הוא שאין יוצאין רק בברכה גרידא, ואם כן על כל פנים צריכין לעמוד בשביל הספירה גופא שצריכה להיות מעומד.

המעיין בדברי הרי"ץ גיאת[21] יראה שדברים אלו הובאו בשמו של מר רב שמואל הכהן, והם תארו מנהג שהיו נוהגים רק במוצאי שבתות בימי הספירה. בדבריו שני נושאים: [1] היכולת לשמוע את הברכה מאחר, ועל פי דברי מר רב שמואל הכהן, אפשר לשמוע הברכה מאחר. הוא לא עסק בשאלה האם יוצאים ידי חובה בשמיעת הספירה מאחר. [2] האם יש צורך לעמוד בעת הברכה והספירה. על פי מר רב שמואל הכהן, אדם יוצא ידי חובה בשמיעת הברכה מאחר שלחובת העמידה אין מקור מפורש בפסוק, והדרשה 'בקמה' - בקומה, היא אסמכתא. אך משמע מדבריו שאחר הברכה מהש"ץ, כל אחד מהקהל סופר לחוד בישיבה. ההוכחה של ה'משנה ברורה': 'משמע מזה דיוצאין בספירתו. דאם כוונתם הוא שאין יוצאין רק בברכה גרידא, ואם כן על כל פנים צריכין לעמוד בשביל הספירה גופא שצריכה להיות מעומד', אינה הכרחית. הרי מר רב שמואל הכהן טען בתחילה שהעמידה היא מסורת שקיבלו אבל איננה חובה, וכל דבריו שם עסקו ביכולת לצאת ידי חובת הברכה. דבריו אינם הוראה הלכתית כיצד לנהוג, אלא תיאור של התנהגות מסוימת במוצאי שבתות בלבד.

הרי"ץ גיאת עצמו (שם, עמ' שמ) כתב אחרת:

ומנהג כל ישראל אחר תפלת ערבית יום טוב שני של פסח שהוא יום ט"ז בניסן דהיינו זמן קצירת העומר והחל חרמש בקמה מתחילין ומברכין על ספירת העומר בעמידה ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר היום יום אחד.

ה'אורחות חיים' הביא את דברי מר רב שמואל הכהן בשם רב האי גאון, אך הוא עצמו לא סבר כך: 'מיהו בכל הארצות האלה נהגו לעמוד כל הקהל ומברכים מעומד'.[22] ייתכן שגם רש"י והרשב"א יסכימו שמותר לשמוע את הברכה מאחר, ואף ייתכן שהם יסכימו שמותר לשבת בעת הברכה והספירה. אך הם לא עסקו בשאלות אלו בדבריהם. המכנה המשותף לכל הראשונים הללו הוא שספירת העומר היא חובה שמוטלת על כל אחד ואחד. ה'פרי חדש' (או"ח סי' תפט ס"ק א) כתב ש'לכתחילה מצוה גם כן שיספור כל אחד לעצמו ולא ישמענה מחבירו, אבל אם כיון המשמיע להוציאו וכיון השומע לצאת בספירת חבירו יצא דשומע כעונה'.[23] אך גם לפי דבריו, המצווה איננה מוטלת על בית דין אלא על כל אדם ואדם:

וי"ל דעיקר קרא דוספרתם לא אתא אלא ללמד על עיקר מצות הספירה לציבור. דאי הוה כתיב וספרת בלשון יחיד הוה אמינא דמיירי עם בית דין דומיא דיובל.

אמנם יש לשאול על דברי ה'פרי חדש', מה עניין של 'שומע כעונה' לספירה. לכאורה אין זה דומה כלל לברכה או הלל שאדם שומע מאחר. בהם אכן 'שומע כעונה', אך בפעולת מצווה כמו ספירת העומר לא כן, ובה עליו לעשות בעצמו את פעולת הספירה, או אף לדעת את המניין שבכל יום.[24] גם ה'מגן אברהם'[25] וכן ה'חתם סופר'[26] עסקו בזה ודימו את מצוות ספירת העומר למצוות אמירה אחרות כמו הלל וקריאת שמע. אך מצווה זו דומה יותר לווידוי מעשר או מקרא ביכורים, שבה המצווה מוטלת על כל יחיד, וצ"ע.[27]

על מצוות ספירת העומר, המוטלת על כל יחיד, כתב הרב שמואל בוארנשטיין, האדמו"ר מסוכצ'וב, בספרו 'שם משמואל' (ויקרא, אמור תרע"ב):

כידוע מענין הספירה שהוא זמן בירור לכל אחד ואחד בפני עצמו, כמו שאמרו ז"ל (מנחות סה ב) וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד, וכל אחד אינו יוצא בספירת חבירו. ועם כל זה יש מענין הספירה התכללות כל הכלל כולו, זה יש לו מדה טובה זו ביותר, וזה את זו.

בימי ספירת העומר יש לכל אדם את ההכנה האישית שלו, את הדרך האישית שבה עליו להתכונן לקראת מתן תורה, ועל כן הספירה היא לכל אחד ואחד, ואינו יוצא ידי חובה בספירה של חברו. יחד עם זה, המצווה לספור מוטלת כל עם ישראל בעת ובעונה אחת, והכל ביחד עם השונות והייחודיות של כל אחד, חוברים בתור ציבור ובתור כלל, לקראת מתן תורה.

סיכום

1. מצוות ספירת השנים מוטלת על בית דין, ובראש השנה שבכל שנה הם היו מכריזים על מניין השנה. מצווה זו מוטלת על כל ישראל, אך בית הדין הוא זה שמקיים אותה בשם כלל ישראל.

2. מצוות ספירת העומר היא מצווה אישית, המוטלת על כל אדם מישראל, לספור מדי ערב בימים שבין פסח ושבועות, במעגל של שבוע ימים עד תום ימי הספירה. על פי הפסוקים בנושא זה, יש מקום לטעון שגם חובה זו מוטלת על בית דין, בתור מי שתפקידם לקבוע ולקדש את הזמנים; אך התורה ציוותה שכל אדם מעם ישראל יקיים את החובה שהוטלה על בית דין – ויש חובת ספירה לכל אחד ואחד. החובה היא על ברכה וספירה של כל אחד ואחד או על שמיעת ברכה מפי אחר וספירה של כל אחד ואחד.

3. ראשונים דנו בשאלה האם בית הדין שספר את השנים היה מברך וסופר, כמו שמברכים וסופרים ספירת העומר. ייתכן שדיון זה תלוי במידת הקשר והדמיון שבין שתי המצוות. אם בשתי המצוות מדובר על חובה ציבורית, אלא שיש לה ביטויים מעשיים שונים, אזי יש מקום לומר שכשם שבספירת העומר מברכים על המצווה, כך גם בספירת השנים. אך ייתכן שעל אף הקשר בין המצות, בית הדין לא היו מברכים על הספירה, כשם שלא היו מברכים על מצוות אחרות שהיו עושים.