תרומות ומעשרות מירקות שגדלו בהיתר מכירה

יבול שגדל עפ"י היתר-מכירה; בקרקע של אדם מישראל שנמכרה לנוכרי לצורך היתר עבודה בשביעית, שונה במעמדו ההלכתי מיבול שגדל עבור אוצר בית-דין. כיוון שיבול שגדל בקרקע ישראל עבור אוצר ב"ד, הוא קדוש בקדושת שביעית, ואין לו כלל שייכות לחובת הפרשת תרו"מ, כפי שפסקו הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ו ה"ה), והשו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' יט).

כמו כן יבול שגדל עפ"י היתר-מכירה שונה במעמדו גם מיבול שמגדלים הנוכרים בשביעית. משום שיבול נוכרים פטור מהפרשת תרו"מ באופן מוחלט בכל השנים, כפי שפסקו הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"י), והשו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' ד). כמובן, מדובר רק בגידולים כאלה שכל הפעולות מתחילת הגידול עד סופו כולל פעולות גמר המלאכה (הקטיף והאריזה בשדה) מבוצעות רק על ידי נוכרים ובבעלות נוכרים, ללא שייכות ממונית לאדם מישראל באמצע.

את מעמדו של יבול שגדל בהיתר-המכירה ניתן לדמות ליבול שגדל בשדה של נוכרים בשביעית ופעולות הקטיף והאריזה בשדה נעשתה על ידי יהודים. שכפי שבשאר השנים חובה להפריש ממנו תרו"מ, כפי שפסקו הרמב"ם (הל' תרומות פ"א הי"א) והשו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' ד). כשלאור עיקרון זה כתב רבי אשתורי הפרחי בספרו (כפתור ופרח פרק מז) כבר לפני קרוב לשבע מאות שנה, שגם בשנת השמיטה יבול נוכרים שגדל בא"י, אם גמר המלאכה נעשה בידי ישראל, שחובה להפריש ממנו תרו"מ – למרות שבדרך כלל יבול שגדל בשמיטה פטור מתרו"מ. אמנם בשו"ת המבי"ט (ח"א סי' יא) דחה השוואה זו ופטר יבול זה מתרו"מ. אך מרן רבינו יוסף קארו (ב"י יו"ד סי' שלא אות יט ד"ה ואין בה תרומות ומעשרות, וכן בשו"ת אבקת רוכל סי' כד) חיזק את שיטת הכפתור ופרח, וכך כתב הרמ"א (יו"ד סי' שלא סעי' יט): "ויש אומרים אם עובד כוכבים מכר פירות בשביעית לישראל, וגמר מלאכתו ביד ישראל, חייבים בתרומה ומעשר...". וכך נקטו למעשה הרבה מהפוסקים (הובאו בהרחבה בספר "התורה והארץ" ח"ו עמ' 514).

אולם בנוגע לברכת ההפרשה נקטו הפוסקים שלמעשה מיבול של היתר-מכירה מפרישים תרו"מ ללא ברכה.  עקב העובדה שיש מן הפוסקים שסברו שבכל מקרה יבול שגדל בשביעית פטור מתרו"מ – אף אם הוא יבול נוכרי שנגמרה מלאכתו בידי ישראל (עי' בהרחבה בספר התורה והארץ שם עמ' 508, ושם עמ' 510-511 סעי' 2). לאור זאת דעת הרבה מפוסקי דורנו שאף שאנו מורים שכן להפריש תרומות ומעשרות מפירות אלו, אין לברך על הפרשה מפירות היתר מכירה מחמת שספק ברכות להקל, כן פסקו הגראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת דעת כהן (סי' רלט אות א-ב), וכן פסק מו"ז בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו בהשמטות עמ' שט). וכן דעת הרבה מפוסקי דורנו, כפי שהעלנו בס"ד בספר התורה והארץ (ח"ו עמ' 510).

אלא שעדיין התעוררה שאלה לאיזה שנת מעשר ניתן לשייך יבול זה, שהרי באופן עקרוני שנת שמיטה אינה מוגדרת כשנת מעשר – גם כאן מחדש הכפתור ופרח, שיבול נוכרים בשביעית שנקטף ע"י ישראל שמפרישים ממנו מעשר-עני בשביעית. כשהוא משווה זאת לתוצרת יהודית שגדלה בשביעית בארץ עמון ומואב שמדרום לנחל-ארנון, שמפרישים ממנה מעשר-עני בשביעית כלשון המשנה במס' ידים (פ"ד מ"ג):

"וכשבא רבי יוסי בן דורמסקית אצל רבי אליעזר בלוד. אמר  לו: מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום? אמר לו: מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום? אמר לו נימנו וגמרו, עמון ומואב מעשרים מעשר-עני בשביעית, בכה רבי אליעזר ואמר וכו' מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית", וכך פסקו הב"י (שם) ובעקבותיו כתב הרמ"א בהגהתו לשו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' יט):

"ויש אומרים אם עובד כוכבים מכר פירות בשביעית לישראל, וגמר מלאכתו ביד ישראל, חייבים בתרומה ומעשר, ומפריש מעשר עני כדין עמון ומואב".  

אלא שלמרות האמור יש מן הפוסקים שהסתפקו שמא יש לחלק בין יבול נוכרי שגדל בשביעית בארץ-ישראל אף שנגמרה מלאכתו בידי ישראל, ליבול ישראל שגדל בעבר הירדן בתחום עמון ומואב, לכל הפחות לגבי הגדרת שנת המעשר שלו, ומשום כך הם כתבו שלמעשה יש להפריש מיבול של היתר-מכירה גם מעשר-שני וגם מעשר-עני מחמת הספק – כך נראה מדברי הגראי"ה קוק זצ"ל שלמרות שנקט להלכה כדברי הכפתור ופרח הב"י והרמ"א עם זאת כתב בשו"ת דעת כהן (סי' רלט אות א) שראוי להדר שביבול של היתר מכירה יפרישו תרו"מ ללא ברכה, ויקראו שם גם למעשר-שני וגם למעשר-עני מחמת הספק, בלא לנמק מדוע, וכך הוא כותב:

"על דבר תרומות ומעשרות בשנה זו, שנת השמיטה לפי מנין הנהוג בארץ הקודש. הנה כך אנו נהוגים מאז לכתוב בשטר המכירה, שהפירות חוזרים ונכנסים לידי ישראל לפני גמר מלאכה, וא"כ דינם כדין פירות של גוי שנגמרה מלאכתם ביד ישראל, וראוי להפריש תרומות ומעשרות בלא ברכה. ועפ"י פסק הרמ"א, על פי דברי הבית יוסף וכפתור ופרח, צריך לעשר מעשר עני. ומ"מ טוב וישר הוא להתנות, ולהפריש בתחלה מעשר שני ולפדותו בלא ברכה, ולומר אח"כ: ואם צריכים לעשר מעשר עני בשנה זו הרי מה שנקרא בשם מע"ש יהי' מעשר עני. וראוי לצרף הידור זה לאיזה דעות הנוהגים להתנות בשביל הספק התמידי במנין השנים. וכן הנהגתי בשמיטה דשנת תר"ע העברה".

את מה שסתם הגראי"ה קוק זצ"ל מדוע יש צד להפריש מעשר-שני מיבול היתר מכירה. הרחיב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' לז), כשהוא מבאר שאין להשוות יבול נוכרים שנגמרה מלאכתו בידי ישראל בארץ-ישראל ליבול שגידלו  ישראלים בארץ עמון ומואב. היות שבעמון ומואב תקנו שיפרישו  רק מעשר-עני בכדי שלעניים תהיה אספקה בשביעית כמפורש בדברי המשנה (מס' ידים שם). לעומת זאת יבול של נכרים בארץ-ישראל שנגמרה מלאכתו בידי ישראל אין חיובו במעשרות בשביעית לצורך פרנסת העניים. משום כך, כיוון שאין סיבה לקבוע שזה יהיה מעשר-עני הרי שזה צריך להיות מעשר-שני כיוון שהשנה השישית הייתה שנת מעשר-עני, הרי שבשביעית במקרים בהם יש חיוב תרו"מ בארץ-ישראל צריך להפריש מעשר-שני. ואף אם יש מקום להסתפק – הרי קיימת עדיפות למעשר-שני שהוא קודש על פני מעשר-עני שהוא חול כפי שפסק הרמב"ם. אלא שלמרות האמור הכריע בשו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן לז) לחוש גם לדברי הכפתור ופרח והב"י ולפיכך צריך לדעתו לקרוא שם גם למעשר-שני וגם למעשר עני ללא ברכה, אך שכל הפרשה זו נעשית מחמת הפסק אין צורך לתת את המעשר-עני לעניים, כשהוא מביא לשיטתו סיוע מדברי הגראי"ה קוק זצ"ל וכך הוא כותב (שם).  

"מכל האמור עד כה נתבאר דמשום תרי טעמי יש להפריש מפירות שביעית הנלקחין מעכו"ם מעשר שני, חדא דבארץ ישראל שהמעשר הוא מן התורה או עיקרו דאורייתא, לא מצינן כלל בשום מקום שבטלו חכמים גם מפירות אלה דין מעשר שני בשביעית ותקנו לשנות מסדר השנים ולהפריש במקומו מעשר עני, וגם נתבאר דבלא"ה לא שייך כלל לומר בזה תקנת עניים כיון שכמעט כל הפוסקים כתבו דפירות הנלקחין מעכו"ם אין חייבין כלל ליתן המעשר עני לעניים, וכיון שכן אתמה מאד איך נוהגים למעשה להקל ולסמוך רק על הפרשת עני בלבד, והרי אף אם רק ספק הוא ג"כ נראה דמוטב להפריש מעשר שני, כמו"ש הרמב"ם בפ"א ממעשר שני הי"א "פירות שהם ספק אם פירות שניה הם או פירות שלישית מפריש מהם מעשר שני - שמעשר שני חמור שהרי הוא קודש ומעשר עני חול"....אלא שיותר נכון הוא לצאת מכל ספק ולהפריש בפירוש את המעשר על תנאי אם הוא שני או עני, ולפדותו אח"כ בפרוטה ויטלנו לעצמו משום טעמא דמספיקא לא מפקינן ממונא, כי אם רק יקראנו בשם מעשר שני, אפשר דבכה"ג שמכוין רק למעשר שני ואינו מעלה כלל על דעתו שהוא ספק מעשר עני, יתכן שגם להרמב"ם עדיין יש על זה ספק איסור טבל, וצע"ג למעשה.

אחרי כתבי כל זאת הראו לי באגרות הגאון מוהרא"י קוק ז"ל שנדפס מחדש בסוף ספר אדר היקר בשנת תשכ"ז שכתב שם באיגרת ט"ו וז"ל: פירות שביעית של המושבות (לאחר המכירה) צריכים להפריש מעשר שני, וכמדומה שכבר כתבתי מזה לכ"ג נ"י שלדעתי היה נראה יותר להפריש מעשר שני, אחר שדברתי עם הגרש"ס נ"י (הוא הגאון מוה"ר שמואל סלנט זצ"ל) הסכמנו לצוות להפריש שני המעשרות בתנאי וכמו שעשה רבי עקיבא כהמבואר בירושלמי והובא בתוספות ר"ה י"ד ע"ב ובזה יתוקן הכל, עכ"ל. וכן כתב גם חתנו בדעת כהן סי' רל"ט "שטוב וישר להפריש בתחילה מעשר שני ולפדותו בלי ברכה ולומר אחר כך ואם צריכים לעשר מעשר עני בשנה זו הרי מה שנקרא בשם מעשר שני יהיה מעשר עני" עכ"ל. ואף שלא כתבו שום טעם למה הם דוחים הכרעת הרמ"א, עכ"ז שמח לבי שכיוונתי לדעת גדולים...".

דברים אלו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל מבארים את פסקו של הגראי"ה קוק זצ"ל, וכך נהוג להורות למעשה.

העולה מכל האמור הלכה למעשה:

יבול שגדל בשמיטה עפ"י היתר-מכירה ופעולות גמר המלאכה (קטיף ואריזה בשדה) נעשו ע"י יהודים - צריך להפריש תרו"מ ללא ברכה. לפיכך, הקונה או מקבל יבול של היתר-מכירה ואין במקום אישור מגוף כשרות מוסמך שנעשתה הפרשת תרו"מ, צריך להפריש תרו"מ בבית ללא ברכה, כשבסוף נוסח ההפרשה אומרים: "...הרי הם מעשר-שני ואם צריך מעשר-עני יהיו מעשר-עני". כמו כן את המעשר-שני צריך לחלל על מטבע ללא ברכה.