הערמות ראויות ושאינן ראויות בשמיטה

בכל מערכת משפטית יש אפשרות לנצל פורמאלית סעיפים בחוק ולעקוף באמצעותם את החוק. אך כאשר ההערמה פוגעת ברוח החוק היא נחשבת לתחבולה פסולה. הנורמות המוסריות של ההלכה גבוהות יותר. מצוות יש לקיים לשם שמים. לכן הערמה שמטרתה לפרוק עול פסולה. המערים נקרא 'נבל ברשות התורה'. רוח החוק היא חלק מהחוק. ההערמה מותרת רק אם היא נעשית לשם ערך נעלה.

שמיטת כספים

מצות הלוואה נחשבת למעלה הגדולה ביותר במעלות הצדקה. עולם חסד ייבנה. היא אינה משפילה את הנזקק, אדרבה, היא מאפשרת לו להשתקם ולחיות בכבוד.

זהו הערך הנעלה שעמד בפני הילל כשתיקן את תקנת הפרוזבול כאשר ראה שאנשים נמנעים מלקיים את מצות ההלוואה. וכאן הבן שואל: וכי התורה, כשציוותה על השמטת כספים, לא ידעה שאנשים עלולים להימנע  מלהלוות?  כיצד יכול היה הילל לבטל מצוה מפורשת בתורה? (אכן כבר התלמוד שואל זאת גטין לו א ור' שם תוספות).

האמת היא שמצות השמיטה לא הפקיעה לגמרי את ההלוואות כאילו לא היו.  התורה לא התכוונה במצוה זו לפטור תעשיין או סוחר, הנוטל הלוואות לשם הרחבת עסקיו, ממצות פריעת חוב. לא ייתכן שהוא יתעשר וירושש את המלווה. גם אחרי שמיטת הכספים החוב נותר בעינו ועל הלווה לפורעו. אלא שאסור למלוה לתבוע ולנגוש אותו. הלווה חייב מיוזמתו האישית להציע למלווה לפרוע את החוב. על המלוה לומר לו 'אף על פי כן' ואם הלווה יכול הוא חייב בכל זאת לפרוע את החוב. רק לווה אביון שאינו מסוגל לפרוע את חוב פטור מלפורעו (המילה 'אביון חזרת בפרשה שש פעמים!)

זהו המצב האידיאלי. אולם בחיים הריאליים היו לא מעט לווים עשירים שנצלו את החוק ולא  פרעו את חובם. במקרים כאלו אפשרה התורה דרך עוקפת, בחינת 'עם עיקש תתעקש', ע"י מסירת החוב לבית דין. ביה"ד כגוף ציבורי מופקד על עשיית הצדק. 'צדק צדק תרדוף'. הוא לא רשאי להעלים עין מלווה עשיר שיכול לפרוע את חובו. בי"ד כגוף ציבורי אובייקטיבי רשאי, ואף חייב, לגבות את החוב. רק על הלווה הפרטי, האינטרסנטי,  אסרה התורה לנגוש. הפסוק 'את אחיך תשמט ידך' נאמר בלשון יחיד - ידך תשמט ולא המוסר שטרותיו לבי"ד (ספרי).

כשרבו החובות המסחריים לא יכול היה ביה"ד לעמוד בעומס ולברר כל חוב אם הוא בר גבייה. המלווים נמנעו מלהלוות. לכן תיקן הילל תקנה שבה הוא פישט את ההליכים. הוא השתמש במסגרת ביה"ד, שמקורה בתורה, בצורה פורמאלית בלבד. במקום  למסור את החובות עצמם לביה"ד המוסמך, יצהיר כל לווה בפני ג' אנשים המהווים בי"ד שהוא מוסר להם את החובות, וביה"ד ימנה אותו  כשליח בי"ד לגבות את חובותיו בעצמו. אומנם יש כאן הערמה אך חיא נועדה לקיום שני ערכים: מצות הלוואה שהיא הגדולה שבצדקות, ומצות פריעת חוב למי שיכול לפרוע. הילל לא התכוון בהערמה זו לעקור חלילה את כל המצוה של השמטת כספים ממקומה. ללווה אביון המצווה במקומה עומדת. אומנם היו שטעו והשתמשו בפרוזבול לנגוש גם אביונים. לכן בא הבן איש חי והנהיג שאחרי כתיבת הפרוזבול תינתן הלוואה לאביונים שעליה הפרוזבול לא יחול והיא תישמט (פרשת כי תבוא).

הנה כי כן דוגמא להבחנה בין הערמה רצויה להערמה פסולה.

היתר עסקא

גם היתר עסקה בנוי בדומה לפרוזבול. הגדולה שבמעלות הצדקה היא שותפות בין בעל הון לבעל און, כששניהם מתחלקים ברווחים. זו לא רבית כלל, אדרבה, זו עסקה כשרה למהדרין ואף מצוה. אולם בתנאי שהם מתחלקים בדומה גם בהפסדים. בשונה מהעסקה עצמה 'היתר העסקה' בנוי על הערמה מסוימת. לפיה מתח הרווחים נמוך יותר והוא קבוע. ובאש להפסדים הוצגו מכשולים טכניים שאינם מאפשרים לבעל האון לשתף את בעל ההון בהפסדים. מטרת ההערמה היא קיום מצות הלוואה ושותפות שתאפשר פרנסה לכולם. היתר העסקה כשמו כן הוא, הוא  מיועד לעסקים בלבד, לעיסוקים נושאי רווחים. הוא לא נועד למטרת צרכניות שאינן נושאות רווחים. כל מי שנזקק להלוואה, או למשיכת יתר, למטרה לא עסקית חייב להתייעץ עם רב. לצערנו רבים בציבור לא מודעים לכך ונדמה להם שהיתר העסקה הפקיע  חלילה את איסור הרבית מהתורה. ישתקע הדבר ולא ייאמר. כשם ששואלים רב על ספק מאכל, אם הוא כשר, כך יש לשאול רב על שימוש בהיתר עסקא.

היתר המכירה

מהלך דומה מתקיים גם בשמיטת הקרקעות.

לפני כאלפיים שני הורחקנו מעל אדמתנו ומצות השמיטה לא יכלה להתקיים בארץ. עם התחדשת ההתיישבות החקלאית בארץ לפני 140 שנה התעררה שאלת השמיטה. הישוב היה צעיר וחסר ניסיון, חשוף לפגעי טבע ואדם ולשלטון עוין. היה חשש רציני שההתישבות תתמוטט חלילה, מטה לחמם של המתיישבים יישבר, והם יגיעו עד חרפת רעב רח"ל. ר' יצחק אלחנן יחד עם הרב מוהוליבר והרב קלפפיש הסכימו למכור את הקרקעות לגוי ובכך להפקיע את קדושתן (לדעות מסוימות הסבורות כן). עם זאת הם דרשו שהמלאכות האסורות במפורש בתורה כגון זריעה וזמירה תעשינה ע"י נוכרים.

אכן יש בהיתר זה הערמה, אולם מטרתה היא הערך של קיום מצות ישוב הארץ ע"י חקלאות יהודית. מה גם שהיא תקיים את המצוות התלויות בארץ ולכשתתבסס אי"ה תוכל גם לשמור שמיטה כהלכה.

אומנם התנאים בארץ השתנו מאז מאוד, אך בעיית המשך קיומה של התיישבות יהודית בארץ נותרה בעינה. ההתיישבות החקלאית נמצאת בעיקר בספר ובפריפריה וסובלת מאוד מטרור בכלל ומטרור חקלאי בפרט. יש מאבק יום-יומי נגד ניסיונות של השתלטות נוכרית על האדמה. התחרות קשה, המים יקרים, אין ידים עובדות ויש צורך בעובדים זרים ועלותם לא זולה. חלק מהתוצרת החקלאית מבוסס על יצוא שלא ניתן להפסיקו לשנה. הדור הצעיר לא נמשך למקצוע זה בגלל קשייו הפיזיים, הכלכליים והבטחוניים. כדי להבטיח את המשך קיומה של ההתיישבות ברחבי הארץ יש הכרח כרגע לפחות חלק מהאדמות גם בשנת השמיטה.

[בפרות ובירקות שנזרעו בשישית  ניתן לקיים שמיטה ע"י אוצר בי"ד (גם בו יש הערמה מסוימת אם כי מוסכמת יותר על דעת הפוסקים וקרובה יותר לרוח המצוה). אך באשר לזריעת ירקות בהמשך השנה ובפרות ליצוא (לאוסרים אותו) אין פתרון מעשי כרגע, אלא ע"י היתר המכירה.]

הסומך על היתר המכירה צריך לדעת שהיתר זה נועד לקיום ההתיישבות  לכן על הצרכן העירוני הרוכש תוצרת חקלאית בשנת השמיטה להעדיף תוצרת ישראלית על זו הנוכרית. וזאת למודעי, חלק גדול מהתוצרת, הנמכרת בחנויות המוכרות היתר מכירה, היא נוכרית ממש, והרוכש אותה מחזק את ידי הנוכרים וגורם להרחבת שטחי הגידול שלהם בא"י. שלא לדבר על המעדיפים לכתחילה תוצרת נוכרית מרחבי ארץ ישראל. אך מי שקונה הכול ללא אבחנה מסלף את כל הרעיון של היתר המכירה. הוא גורם להוצאת לעז על גדולי הפוסקים שכביכול הערימו על ההלכה רק כדי להקל עליו למלא את כרסו. בעוד שכל כוונתם הייתה לשם הערך של מצות ישוב הארץ.

אומנם מצות ישוב הארץ נוהגת כל השנים ועלינו להעדיף תוצרת יהודית תמיד, לא רק בשנת השמיטה. ואכן ראוי לתקן את הדבר. אך לפחות בשנת 'שבת הארץ' בה עלינו לשמור על ערכיה הייחודיים, מחובתנו להקפיד על תוצרת ישראלית שרק בה ניתן לזכור ששביעית היום. ולכן גם אוכלי היתר המכירה מן הראוי שלפחות ישמרו על קדושת שביעית (ר' קטיף שביעית כד, ז). היתר המכירה לא הותר אלא לשם קיום ההתיישבות לכן לפחות השנה עלינו להיות שותפים למצות ישוב הארץ ולהעדיף תוצרת ישראלית שניתן לזכור בה ששנת שמיטה השנה. ומשנה זו ניקח השראה גם לשנים הבאות לחזק את יישוב הארץ.