איסור סחורה בפירות שביעית

ראשי פרקים:

א. מבוא

ב. מקור האיסור

ג. תוקף האיסור - דאורייתא או דרבנן

ד. טעם האיסור

ה. מה נכלל באיסור סחורה

ו. מכירת פירות שביעית בשוק

ז. מכירת פירות שביעית במידה ובמשקל

ח. האם האיסור על המוכר או גם על הקונה

ט. איסור סחורה בפירות נכרים

י. מסירת דמי שביעית לנכרי

 

א. מבוא

האיסור לסחור בפירות שביעית נובע מקדושת הפירות. איסור זה איננו איסור מוחלט, וישנם מקרים שבהם מותר למכור פירות שביעית. והשאלות העולות הן: האם מותר למכור כדרך הסוחרים; האם האיסור הוא איסור תורה או דרבנן; האם מותר לשלם חוב בפירות שביעית; האם מותר לשלם שכר בפירות שביעית; מה דינו של הסוחר בפירות שביעית. בשאלות אלו ועוד יעסוק עיוננו זה.

 

ב. מקור האיסור

במסכת שביעית[1] מובא:

"הצבע הצובע לעצמו, ולא יצבע בשכר, שאין עושים סחורה בפירות שביעית".

הצביעה בדברים הקדושים בקדושת שביעית - מותרת. וזאת למדו מהכתוב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה"[2] - לכל צרכיכם; ובתנאי שההנאה דומה לאכילה, שהרי הפסוק אומר - "לאכלה"[3]. תנאי נוסף הוא שתהיה "הנאתן וביעורן שוה".

במסכת בבא קמא כתב רש"י[4], שמיני הצובעים יש להם ולדמיהם שביעית, כיוון שהנאתן וביעורן שווה, שהרי בשעת רתיחת היורה כלה שורש העשבים ונקלט מיד הצבע בבגד, נמצא שהנאתן וביעורן שווה.

הגם שמותר לצבע לצבוע, אסור לו לצבוע בשכר משום שאין עושים סחורה בפירות שביעית, וצביעה בשכר נחשבת סחורה[5]. ואיסור סחורה בפירות שביעית נלמד מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה"[6], ודרשו חז"ל: "לאכלה - ולא לסחורה"[7].

 

ג. תוקף האיסור - דאורייתא או דרבנן

מהגמרא בע"ז[8] משמע שאיסור סחורה בפירות שביעית הוי דאורייתא. והרמב"ן[9] הוכיח מכאן שזו מצוות עשה, וז"ל:

"שאמרה תורה בפירות שביעית, והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו לאכלה ולא לסחורה. וזה דבר תורה הוא, כמו שאמרו באחרון של ע"ז נמצא פורע חובו בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה וכן במקומות רבים מן התלמוד בא כלשון הזה. ונכפלה זו המצווה באומרו יתעלה ואכלו אביוני עמך שלא אמר לאביוני עמך תעזוב אותו כמו שאמר לעני ולגר תעזוב אותם בלקט ושכחה. אבל לשון אכילה מזכיר בהם הכתוב בכל מקום, והנה העושה סחורה בהם עובר בעשה".

מכאן שהסוחר בפירות שביעית, לרמב"ן עובר על איסור סחורה ועל ביטול עשה של מצוות אכילת פירות שביעית. והחזון איש[10] כתב, שהסחורה אינה מבטלת את אכילת הפירות, שהרי הלוקח יכול לאוכלם.

במסכת קידושין[11] מלמדת הגמרא על עונשו של הסוחר בפירות שביעית, ולאיסור הסחורה עצמו קוראת הגמרא "אבקה של שביעית". ופירש רש"י[12]:

"איסור הקל שבה, העושה סחורה בפירותיה, דהוה ליה לאו הבא מכלל עשה, לאכלה ולא לסחורה".

מדברי רש"י משמע שסחורה בפירות שביעית הוי דאורייתא. וכן הוא בתוספות[13]:

"פירוש, איסור קל שבה. דעיקר איסור שביעית אינו אלא בעבודת קרקע, כגון חרישה וזריעה, אבל משא ומתן - אינו אלא עשה בעלמא, לאכלה ולא לסחורה".

יוצא אפוא, שגם לדעת רש"י ותוספות איסור סחורה הינו מדאורייתא, אלא שהוא אינו עיקר איסור שביעית.

בעל הערוך (ערך 'אבק') כתב:

"פירוש אבקה כמו ריח איסור שביעית, שעיקר איסור שביעית האוצר פירות שביעית עד שמינית, וסחורה אינה עיקר אסור אלא מדרשא לאכלה ולא לסחורה, כמו אבק ריבית שאינו ריבית גמור".

ומשמע מדבריו שאיסור סחורה אינו אלא מדרבנן. וכן כתב המהר"ץ חיות[14]:

"חידוש גדול מצאתי בערוך ערך אבק שכתב וסחורה בשביעית אינה רק מדרשא כמו אבק ריבית שאינו ריבית גמור. הנה מדמדמי ליה לאבק ריבית משמע שכל עיקר סחורה בפירות שביעית אינו רק מדרבנן, וכל הפוסקים סוברים דהוא בעשה".

בעל ערוך השולחן העתיד[15] כתב, שהעושה סחורה בפירות שביעית לוקה מכת מרדות, והביא ראיה מהגמרא[16]:

"משל דמשה ודוד למה הדבר דומה? לשתי נשים בבית דין, אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית, אמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית, בבקשה מכם, הודיעו לה ממה היא לוקה, שלא יאמרו על מה שזו לוקה זו לוקה. הביאו פגי שביעית ותלו בצווארה והיו מכריזין לפניה ואומרין: על עסקי שביעית היא לוקה".

וכן הביא את דברי הריב"ש[17] שאינה לוקה מהתורה אלא מכת מרדות מדרבנן, שכן אין לוקים מהתורה על מצוות עשה אלא על לאו. והקשו האחרונים על דבריו, שמדברי רש"י עולה שלוקה מהתורה שכן כתב רש"י על זו שקלקלה - "שזנתה והתרו בה למלקות". ומכאן שגם זו שאכלה פגי שביעית לוקה מהתורה, שאם לא-כן לא ברור למה הוצרכה לומר הודיעו לה ממה היא לוקה, שאם אינה לוקה מהתורה אלא מכת מרדות, היו מבחינים ביניהן בדרך ובצורת ההכאה, שכן יש הבדל בין מלקות מהתורה למכת מרדות, וממילא ידעו כולם על מה היא לוקה.

הגר"י פערלא כתב[18], שעיקר האיסור של "לאכלה - ולא לסחורה" אינו לאו הבא מכלל עשה אלא הוא לאו של "לא תקצור" ו"לא תבצור". דהיינו שקצירה ובצירה נאסרות אם הן נעשות לצורך סחורה, אולם לצורך אכילה הן מותרות. מכאן שהאוכלת פגי שביעית לוקה מהתורה משום שעוברת על לאו של "לא תקצור" ו"לא תבצור". לפירוש זה מכונה הסחורה בשביעית "אבקה של שביעית", כיוון שהיא איננה עיקר האיסור, אלא שהעוסק בה עובר על לאו של קצירה ובצירה.

 

ד. טעם האיסור

כנימוק להלכה שאין מוסרים דמי פירות שביעית לעם הארץ, כתב רש"י[19]:

"דהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה שכל פירות שביעית חייבין להתבער הן ודמיהן ולא שיעשה בהם סחורתו להצניע לאחר שביעית ולהעשיר ועמי הארץ חשודין על כך".

מכאן שכל טעם איסור הסחורה בפירות שביעית הוא מטעם הביעור, שיש חשש שעם הארץ לא יבער את הדמים בשעת הביעור אלא יצניע אותם במטרה להעשיר. לפיכך מכונה סחורה בפירות שביעית "אבקה של שביעית", כיוון שעיקר איסור הסחורה אינו מצד הסחורה עצמה, אלא מטעם הביעור[20].

התוספות[21] מקשים על דעת רש"י שאיסור סחורה נאסר מטעם ביעור, שכן יוצא לפיה שכל אותם דברים שמונה המשנה[22] שיש להם שביעית ואין להם ביעור, אין בהם איסור סחורה; ובמפורש נאמר שאין מוסרים דמי לולב לעם הארץ למרות שללולב אין דין ביעור. לכן נתנו התוספות טעם אחר לאיסור הסחורה - שכן אין עם הארץ נזהר לקנות בדמי שביעית בהמה טמאה, עבדים וקרקעות וכיו"ב. מהר"י קורקוס[23] כתב שדעת הרמב"ם היא כדעת התוספות, וז"ל:

"ופרש"י ז"ל הטעם שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, מפני שהוא חשוד לעשות בהם סחורה ויצניע המעות לאחר הביעור ועובר אלפני עור לא תתן מכשול. ובתוספות פירשו הטעם לפי שיש כמה דברים שיש לנהוג בדמים של שביעית שאין לוקחין בהם בהמה טמאה וכו', ואסור ליתן אותם לבלן ואסור לפרוע בהם את החוב וכמה איסורין אחרים, וע"ה לא יהיה נזהר בהם. וזה דעת רבינו שכתב שמא לא יאכל אותם בקדושת שביעית".

נמצאנו למדים שלדעת רש"י אין איסור בעצם הסחורה, ולתוספות יש איסור בעצם הסחורה.

 

ה. מה נכלל באיסור סחורה

על אף האיסור לסחור בפירות שביעית, ישנן דרכים שמותר למכור פירות שביעית, ובמקרים שמותר למכור פירות שביעית ישנן הגבלות מסויימות. המחלוקת של הראשונים בשאלה מה נכלל באיסור סחורה תלויה בפירוש המשנה הבאה[24]:

"ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו. לקח לעצמו והותיר מותר למכרן".

דעת הר"ש[25] שאסור ללקוט פירות שביעית כדי למכור בשוק מטעם איסור סחורה:

"לאכילה אמר רחמנא וללא ללקט לסחורה, דהיינו מוכר הוא. אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו כלומר במקומו מוכרה בשוק דהוא לא ליקטן".

כמו-כן אם ליקט לעצמו והותיר, מותר לו למוכרם כיוון שליקטן לאכילה ואין זה נראה כסחורה. וכן מותר לו, על ידי אחר, למכור את מה שליקט בעצמו.

כפירוש זה כתבו התוספות[26]:

"ולא יהא לוקט וכשמוכר בשוק הוא הלוקט עצמו אסור, לאכלה אמר רחמנא ולא ללקט לסחורה דהיינו למכור, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו דלא חשיב סחורה כיוון דהוא לא ליקטם".

לעומת היתר זה, גם הר"ש וגם התוספות כתבו, שהקונה בזול כדי למכור ביוקר, נחשב לסוחר בפירות שביעית.

וכתב החזון איש[27] שמדברי הר"ש משמע שרק ללוקט עצמו אסור למכור, אבל ע"י בנו או ע"י שליח אחר מותר. והוא עצמו מסייג בדברי הר"ש וכותב שרק במקרה שהמלקט נתן את הפירות במתנה לאחר, אעפ"י שקבל במתנה ע"מ למוכרם - מותר, דהיינו מותר ללקוט ע"מ ליתן במתנה לבנו, והבן ימכור ואת הכסף יתן לאביו. והביא את התוספות[28] שכתבו שאסור ללקוט הרבה בזול ולמכור ביוקר כמנהג אוספי שביעית שפסולין לעדות[29]. והגר"א כתב[30], שדווקא לקחת מאחר ולמכור לאחר אסור, אבל ללקוט ע"מ למכור מותר.

והרמב"ם[31] כתב:

"אין עושין סחורה בפירות שביעית, ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית - מוכר... לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר... לקח ירקות לאכול והותיר - מותר למכור המותר... וכן אם לקט ירקות לעצמו ולקח מהן בנו או בן בתו ומכר - הרי זה מותר".

והחזון איש לאחר שהביא את דעת הגר"א שלקיטה ע"מ למכור מותרת ולקיחה מאחר ע"מ למכור אסורה, כתב: "ובנו מוכר על ידו דקתני הוא רבותא דלא חשיבנן לבנו כאחר, ואפשר שזו דעת הר"מ פ"ו ה"ב"[32].

ובמהר"י קורקוס כתב שם, שלדעת הרמב"ם מותר ללקט מעט כדי למכור, אולם אסור לקנות מעט על מנת למכור[33]; ואילו לתוס' שהבאנו לעיל[34], רק כשקונה הרבה על מנת למכור אסור.

יוצא אפוא, שללקוט מעט על מנת למכור לדעת הרמב"ם הגר"א והתוספות - מותר, וכן פסק החזון איש[35]. ולדעת הר"ש וכן התוס' בסוכה אסור ללקוט אפילו בשביל למכור מעט. ברם, לקחת ע"מ למכור הוא בעצמו לכ"ע אסור. כמו-כן, במקרה שלקח לעצמו והותיר, מותר לכו"ע למוכר, אפילו הוא עצמו.

 

ו. מכירת פירות שביעית בשוק

גם במקרים שמותר למכור פירות שביעית אסור למוכרם בשוק, שכן דרך למוכרם שם כל השנה והוי סחורה. וכך כתבו התוספות[36]:

"דסחורה היינו כשמוכרה בשוק כעין חנות דדמי לסחורה, אבל פעם אחת כעין אקראי בעלמא ליכא משום סחורה".

דהיינו, כשמוכר בשוק במקום שמוכר כל השנה, נראה כסוחר בפירות שביעית.

והתוספות במסכת בבא מציעא כתבו:

"תיקשי רישא לסיפא, רישא אסרה לוקח למכור בשוק משמע הא לוקט מותר ואפילו  בשוק, והדר תני לוקט ובנו מוכר על ידו, הא למכור בשוק אסור"[37].

דהיינו, שבנו יכול למכור בשוק, והוא עצמו שליקט אסור למכור בשוק. והר"ש, כאמור, כתב שבנו ובן בתו ואחר מותרים למכור אף בשוק ומכאן שכל איסור הסחורה הוא כשמוכר בשוק. והחזון איש[38] פירש בדעת התוספות, שאף באופן המותר על ידי בנו אסור למכור בשוק, ובמקרה שליקט ומוכר בעצמו אסור אפילו שלא בשוק.

ובפאת השולחן[39]. כתב:

"וי"א[40] דאם מלקט למכרן בשוק הוא עצמו אסור אבל בנו מותר למכרן בשוק במקומו לכתחילה כיוון דהוא לא ליקטן, וי"א[41] דאם לוקט או לוקח למכור על יד לקנות בו דבר אכילה מותר לכתחילה גם לו עצמו. אבל בשוק אסור גם לבנו למכור מה שלקט הוא שכשמעמיד חנות בשוק דומה יותר שמשתכר בפירות שביעית".

יוצא אפוא, שאסור למכור פירות שביעית בשוק במקום שמוכר כל השנה. וכתב ה"חזון איש", שאסור למכור גם בחנותו הרגילה שמוכר שם כל השנה אלא רק בבית או בסימטה או בחצר, דהיינו שישנה מהמקום הקבוע שבו הוא מוכר כל השנה. והוא מהירושלמי[42]:

"חמשה אחין מלקטין ואחד מוכר על ידיהן. א"ר יוסי ב"ר בון, ובלבד שלא יעשו פליטר שלא יהא מזבין בה בכל השנה, ואית דבעי מימר שלא יהא מזבין בהו בכל שעה".

ר' יוסי ב"ר בון אומר, שאסור למכור במקום שמוכר שם בשאר השנים שזה נראה כעושה סחורה. וי"א שגם אם מייחד מקום אסור למכור בכל שעה ושעה בשביעית אלא רק באופן מזדמן.

 

ז. מכירת פירות שביעית במידה ובמשקל

גם כשמוכרים פירות שביעית באופן המותר, שאין בו איסור סחורה, אסור למכור לא לפי משקל ולא לפי מידה אלא רק באומד. וכך מובא במשנה[43]: "אין מוכרין פירות שביעית לא במידה ולא במשקל ולא במנין".

וכן פסק הרמב"ם[44]:

"כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במידה ולא במשקל ולא במנין, כדי שלא יהא כסוחר פירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר ולוקח הדמים לקנות בהן אוכל אחר".

באיסור שקילה נאמרו מספר טעמים: הירושלמי שואל מדוע אין מוכרין פירות שביעית לא במידה ולא במשקל ולא במניין, ומשיב, "כדי שימכרו בזול". ומקשים שוב, "וישקלו בליטרא וימכור בזול". ומתרץ ואומר, "אם אתי כן אף הוא אינו נוהג בהן קדושה".

והשאלה היא, אם שני טעמים לפנינו או טעם אחד. הר"ש סירילאו[45] מפרש שיש כאן שני טעמים: (א) כדי שימכרו בזול ואין זה נראה כסחורה. (ב) שינהג בדמיהם קדושת שביעית. וכלשונו:

"ומסיק דאם ימכור בליטרא כיוון שכן נוהג בשאר שני שבוע לית ליה סימן לזכור שבדמים יש קדושת שביעית ומתוך שציוו חכמים שימכור בלי אגודה יזכור וינהוג בדמים קדושת שביעית, וגם מוכרן בזול".

וכן רע"ב[46] הביא שני הטעמים הנ"ל, וז"ל:

"כדי שימכרו בזול, א"נ מתוך שאין מוכרין אותן כדרך שמוכרים בשאר שנים ינהגו בהם קדושת שביעית ולא אתי לזלזולי בהו".

וכן כתב בפירוש הרא"ש[47]:

"פירוש מתוך שנמכרין באומד נמכרים בזול, ופריך וישקלו בליטרא ויצוו למוכרם בזול. ומוסיף עוד טעם לדבר דמתוך ששינו ממכרם מדרך כל השנים ינהג בהם קדושת שביעית ולא אתי לזלזולי בהו וגם נמכרים בזול".

הרב קוק בשבת הארץ[48], אחר שהביא את הטעם כדי שימכור בזול, כתב: "וי"א שאין שום מצווה למכור בזול במקום שהסחורה מותרת". והוא עפ"י גרסת הגר"א בירושלמי "כדי שימכרו ביוקר". והוסיף וכתב:

"ועיקר הטעם שמוכרם דווקא אכסרה ולא במדה ובמשקל ובמנין, הוא כדי שיהיה היכר שהם פירות שביעית ויתנהגו בהם בקדושת שביעית".

הגר"א בפירושו למשנה[49] ובפירושו לירושלמי[50] כתב שהטעם הוא משום ביזיון. ומדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל[51], משמע שישנם שני טעמים: (א) נראה כסוחר בפירות שביעית. (ב) להודיע שהוא הפקר.

בהמשך המשנה שהבאנו בראש פרק זה נאמר: "ולא תאנים במנין ולא ירק במשקל"[52]. והקשה ההמלאכת שלמה[53], מדוע המשנה חוזרת ושונה "ולא תאנים ובמנין ולא בירק במשקל", אחר שבתחילתה ציינה ש"אין מוכרין פירות שביעית לא במידה ולא במשקל ולא במנין". והוא מסביר שהמשנה באה להשמיע לנו שגם אם מודד בשינוי, כגון דבר שדרכו למדוד במשקל, אם מודד במניין הוי כסוחר בפירות שביעית. וכתבו האחרונים[54], שהמכירה כדרכה בלא שינוי אסורה לפי שהיא דרך מסחר (הטעם הראשון ברמב"ם), אולם בשינוי אין זה נראה כסוחר בפירות שביעית, שהרי אין דרך סחורה למוכרה בשינוי. והסיבה שאסור למכור סחורה בשינוי, משום שבפירות שביעית צריך שינהג בהם מנהג הפקר (הטעם השני ברמב"ם). ולכן אסרו כל מכירה מלבד באומד, שע"י האומד ימכרו בזול וזה דרך הפקר.

הרמב"ם[55] הזכיר את שני הטעמים הנ"ל גם בפירושו למשניות, וז"ל:

"אמר שהדבר המועט שמותר לאדם מפירות שביעית כמו שיתבאר להלן (פ"ט מ"א), אסור לו למכרו כדרך מכירת שאר הדברים הנמכרים בשאר השנים, שלא ייראה שהוא סוחר בפירות שביעית, אלא צריך לגלות כל שהוא מענין הפקר שבפירות שביעית, דהיינו שימכור בלא מדה משקל ומנין. והדמים שלוקח הם דמי שביעית ונתחייבו בדיני דמי שביעית".

ובמנחת שלמה[56] כתב, שעיקר הטעם לרמב"ם הוא כדי שלא יהיה כסוחר פירות שביעית, והוסיף וכתב: "ורק בסיפא דתאנים במנין דכבר שינה משאר שנים אמרו בירושלמי ב' הטעמים הנ"ל".

וב"כרם ציון"[57] הביא שמהתוספתא[58] ומהירושלמי[59], לפי שיטות המפרשים השונים, למדים ה' מיני חומרות במכירה במידה: (א) אסור למדוד כלי בביתו ואח"כ ימכור בו[60]. (ב) גם אם לא מדד, ויודע ע"פ הניסיון את המידה אסור למכור בו[61]. (ג) כלי משמחזיק מידה מסוימת, אעפ"י שהיא אינה מידה שמוכרים בה תמיד אולם אצלו היא מידה מסוימת, אסור למדוד בו בשביעית[62]. (ד) גם כשאינו מתכוון למדוד בצמצום, אלא ממעט או מוסיף, כל שנזדמנה לו ב' וג' פעמים אותה מידה אסור[63]. (ה) גם כשאין המוכר יודע מידה כלל, אלא שמהניסיון מצא ששווה לו למכור סל מסויים במחיר מסוים, אסור[64].

הערוך השולחן[65] מעיר שהרמב"ם לא הביא את התוספתא ולא את הירושלמי הנ"ל. ובכרם ציון[66] כתב בשם ספר תורת השביעית[67]:

"שרצה ליישב השמטת הרמב"ם עפ"י הפני"מ בירושלמי הנ"ל, דר' הושעיא בתמיה קאמר ולכן אין הירושלמי להלכה. אכן הפאה"ש מביא את התוספתא והירושלמי להלכה, ונמשך אחריו בספר השמיטה, וא"כ ראוי להחמיר ולהיזהר ממכירה במידה בכל האופנים הנ"ל".

 

ח. האם האיסור על המוכר או גם על הקונה

לשאלה אם איסור סחורה בפירות שביעית חל רק על המוכר או גם על הקונה, יש נפק"מ להלכה - לשיטת המבי"ט שגם בפירות נכרים נוהגת קדושת שביעית - אם מותר לקנות מהנוכרי פירות שביעית במידה ובמשקל. אם האיסור הוא רק על המוכר, הנוכרי אינו מצווה על השביעית, ולכן יהיה מותר לישראל לקנות ממנו, אם המוכר הנוכרי שוקל או מודד לו; אך אם האיסור גם על הקונה, אסור לו לקנות מהנוכרי אם שוקל ומוכר לו.

הנודע ביהודה כתב שאיסור סחורה בפירות שביעית הוא על המוכר בלבד. וכתב זאת בתשובה לחותנו שהביא המעשה המובא בגמרא, בחמש נשים ובהן שתי אחיות, ובא אדם וליקט סל של תאנים השייכות להן, אלא שהתאנים היו של שביעית, ואמר "הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו", וקיבלה אחת מהן בשביל כולם אין האחיות מקודשות[68], ומכאן הסיקה הגמרא שהמקדש בפירות שביעית - מקודשת[69]. וכתב הנודע ביהודה:

"ומה שהביא מחותני הגאון מחמש נשים המתקדשות בפירות שביעית, גם כן איני יודע מה הוא סח, וכי שליח של המקדש המה, הלא אשה לחברתה נעשית שליח ומה איסור יש בלוקח פירות שביעית אם קונה לצורך אכילה, ואם כן הנשים הללו נוטלים פירות הללו בקידושין וצריכין להם למאכל ביתם"[70].

והוא סובר שהשליחות בטלה. וכן כתב המהר"ם בן חביב[71], שאיסור סחורה בפירות שביעית הוא רק על המוכר. אולם בספר המקנה[72] כתב שזו שקיבלה את הקידושין עבור האחרות עשתה איסור בזה שקיבלה פירות שביעית לשם קידושין, ומכאן רצה להוכיח שבשליחות לדבר עבירה אין השליחות בטלה, ובכל אופן האיסור על הקונה כמו על המוכר.

רש"י[73] ותוספות[74] על דברי הגמרא - "ש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת" - פירשו, שאעפ"י שאסור לקנות מהם חפץ שהרי הפסוק אומר "לאוכלה - ולא לסחורה" - כל זה לכתחילה, אבל בדיעבד המקח קיים והאישה מקודשת. ותוס' ר"י הזקן כתב (שם):

"ואע"ג דאמר רחמנא לאכלה ולא לסחורה לא אמרינן קידושין שהאישה נקנית מהם כסחורה דמי".

יוצא מדבריהם, שנחלקו רש"י ותוס' ר"י הזקן אם קידושי אישה בפירות שביעית הוי סחורה. לדעת רש"י הוי סחורה, ולדעת תוס' ר"י הזקן לא הוי סחורה.

בעל גבורות יצחק[75] ביאר המחלוקת כך: לדעת תוס' ר"י הזקן איסור סחורה בפירות שביעית הנלמד מהפסוק 'לאכלה - ולא לסחורה', נאמר על עצם מעשה הסחורה, שמעשה הסחורה אסור בפירות שביעית. ולכן קידושי אישה שהם לא דרך סחורה ואין בהם מעשה סחורה, הרי הם  מותרים. אולם לרש"י, שמהפסוק "לאכלה - ולא לסחורה" למד שכל הנאה שלא ניתנה שביעית לכך - אסורה, יוצא שהמקדש אישה בפירות שביעית אעפ"י שאין זה דרך סחורה, זו הנאה שלא ניתנה שביעית לכך, ולכן קידושין אלה אסורים מדין סחורה.

ומכאן אפשר לומר שרש"י הסובר שכל הנאה שלא ניתנה שביעית לכך אסורה, הוא כדעת הנודע ביהודה ו"כפות תמרים" שאיסור סחורה הוא רק למוכר ולא ללוקח. ולתוס' ר"י הזקן שכל חלות האיסור של 'לאכלה - ולא לסחורה' הוא רק על מעשה הסחורה, הוא כדעת המקנה, שגם הלוקח עובר על איסור סחורה בפירות שביעית, שהרי מעשה הסחורה נעשה הן ע"י המוכר והן ע"י הקונה.

וכן כתב המבי"ט[76], שאיסור סחורה בפירות שביעית הוא על המוכר, כיוון שהלוקח קונה לצורך אכילה, אולם הקונה עובר על "לפני עור לא תתן מכשול", שהרי הוא מכשיל את המוכר באיסור סחורה, והוסיף וכתב:

"ולעניין הנזהרים ואוכלים פירות שביעית בקדושתן כפי מה שכתבתי אם יוכלו לקנות או למכור פירות שביעית לאותם שאינם אוכלים אותם בקדושת שביעית. היה נראה בתחלת המחשבה שהיה אסור למכור ולקנות, אבל בדקדוק היפה נראה שמותר לקנות ולמכור להם, ולא יחושו לומר שהם מוסרים להם דמי שביעית ולא יאכלום בקדושתם. וכן אם ימכרו להם מעט פירות שביעית שלא במידה לא יחושו עליהם על מה של יאכלום בקדושה, אעפ"י שהם מצווים לדעתנו האוכלים פירות שביעית בקדושה, דהא דאסור למכור לחשוד או לע"ה פירות שביעית היינו משום דהוא מצווה כמונו ויודע שיש בהם איסור לאוכלם שלא בקדושה, ואפ"ה אוכלים אותם אסור ג"כ עלינו למוכרם להם, כיון שאנו יודעים שהם חשודים ויהיו חוטאים בנפשותם על ידינו ואנו נותנים מכשול לפניהם, אבל כשהדבר להם היתר שסומכים על המורים להם היתר בדין תורה, לא נדון אותם לדעתנו כעורים שלא לתת לפניהם מכשול בדבר הנראה לנו איסור ואנו נזהרים ממנו והם נראה להם היתר ואינם נזהרים"

 

ט. איסור סחורה בפירות נכרים

ידועה המחלוקת בין מרן הב"י והמבי"ט לעניין קדושת שביעית בפירות נכרים. לדעת מרן[77] אין שביעית נוהגת בפירות נכרים. הפסוק אומר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" - לכם ולא לעכו"ם, ומכאן שאין קדושת שביעית בפירות נכרים. וכן כתב הרידב"ז[78], שאין קדושת שביעית בפירות נכרים. וכן כתב "פאת השולחן"[79] והרדב"ז[80].

אולם דעת המבי"ט[81] שיש קדושת שביעית בפירות נכרים, וכן פסק בנו מהרי"ט[82]. וכן היא דעת הר"ש סיריליאו[83], וז"ל:

"ולעניין הניקח מן הגוי אני אומר דלא מיבעיא הנקח מן השדות דישראל דקדוש, אלא אפילו הנקח מן הגוי יש בו קדושה. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (תרומות פ"א ה"י) דאע"פ שנלקחה הארץ ממנו מקודש גם היום וחייב בשביעית ובמעשרות וכמו שכתבתי למעלה ופשוט הוא דאין כבוש הגויים כבוש... וכן כ' הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ד גוי שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית פירותיה מותרין משום ספיחים שלא גזרו על הספיחים אלא מפני עוברי עבירה והגויים אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם ע"כ. משמע דאין קולא בשדות גויים אלא משום ספיחין ומשום דאין מצווין אבל לעניין קדושת הפירות בקדושתן הן עומדים וחייבין לשמור בהן דיני מעשרות".

וכן כתב מהר"י קורקוס[84], שיש קדושת שביעית בפירות נכרים.

לנוהגים כמרן שאין קדושת שביעית בפירות של נכרים אין לכאורה כל איסור בסחורה, ומכאן שאיסור סחורה הוא על המוכר בלבד וממילא אין על הקונה שום איסור. ואין גם חשש של מסירת דמי שביעית האסורה משום החזקת ידי עוברי עבירה, ובנד"ד שמדובר בגוי שאינו מצווה על השביעית, מותר למסור לו דמי שביעית. ובאשר למכירת פירות נכרים במידה ובמשקל כתב הרמב"ם[85]:

"פירות חו"ל שנכנסו לארץ לא יהיו נמכרים במידה או במשקל או במנין, אלא כפירות הארץ אכסרה. ואם היו ניכרין שהם מחו"ל – מותר".

הטעם הוא לפי שאין ניכר ההבדל בינם לבין פירות הארץ ויבואו להחליפם בפירות הארץ, ויאמרו שאפשר למכור פירות הארץ במידה ובמשקל. אולם אם רוב הפירות שבעיר מיובאים מחו"ל או שניכר על הפירות שהם פירות חו"ל מותר למוכרם במידה ובמשקל[86].

על סמך הרמב"ם הנ"ל כתב הרב קוק זצ"ל[87]:

"ולפי זה פירות של נכרים, אפילו למאן דאמר שאין קדושת שביעית נוהגת בהן - מכל מקום לא גריעי מפירות חו"ל, ואסור למוכרם במידה ובמשקל ובמשורה, אם אינם ניכרים שהם משל נוכרים, שאין לישראל כיוצא בהם.

אלא שיש לומר שבזמן הזה שרוב הפירות הם של נוכרים, וגם השדות של ישראל הרבה מפקיעים מהם חובת שביעית מפני ההכרח, על ידי היתר של מכירה - עד שפירות של שביעית שתהיה קדושת שביעית נוהגת בהם מן הדין הם דבר שאינו מצוי - על כן לא שייך לגזור רובא אטו מיעוטא. ואין איסור למכור במידה או במשקל או במנין, כי אם פירות ארץ ישראל, מאותם שקדושת שביעית נוהגת בהם מן הדין".

לנוהגים כמבי"ט יש מחלוקת אם מותר לסחור בפירות שביעית. המבי"ט[88] עצמו כתב על סמך סברתו של רבנו שמשון הזקן, שמותר לסחור בפירות שביעית, וז"ל:

"ונראה לי שמהאי טעמא נמי נקל בדיני סחורה בפירות שביעית, דהא ילפינן, לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה היינו בפירות ישראל דזכו מן ההפקר משדות ישראל, ולהכי הוו לאכלה ולא לסחורה. אבל מי שלקח בדמים פירות שביעית של גוי הרי תחילתו בסחורה ומצי למימר אתינא מכח גברא וכו'. אבל בשאר דינים של שביעית אשר רבו, לא מצאתי שום סמך להתיר. והרב כפתור ופרח כתב פי"א שאפילו בפירות שביעית של גוי היו נוהגים איסור קודם לכן, ע"כ. ואפשר כי מה שכתב איסור הוא גם כן שצריך לאכלם בקדושת שביעית שלא ישנם מברייתן ולא לעניין ביעור וסחורה".

אולם ה"חזון איש" החמיר וכתב: "פרי האדמה הגדלין ביד נכרי דינן כפרי העץ הגדלין אצל ישראל ומותרין באכילה ואסורין בסחורה והפסד וחייבין בביעור בזמן הביעור"[89].

 

י. מסירת דמי שביעית לנכרי

הזכרנו לעיל שלמרן הב"י הסובר שאין קדושת שביעית בפירות נכרים, אפשר למסור לגוי דמי שביעית. אולם לסוברים שיש קדושת שביעית בפירות נכרים מצאנו מחלוקת אחרונים, אם הדמים הנמסרים לגוי נתפסים בקדושת שביעית.

בבית ישראל[90] הביא דעת השל"ה, שאסור לקנות פירות מגוי בשביעית בדמים, כיוון שהדמים נתפסים בקדושת שביעית, ואם יגיע הכסף אח"כ לישראל, נמצא שמכשיל הוא את הישראל בכך. וכתב בבית ישראל, "דהפריז על המידה מרוב חסידותו, ופסק דאסור לקנות מגוי מפני שהמעות קדושים בידו ומכשיל לישראל.

וכן כתב הר"ש סיריליאו[91]:

"אין מוסרין דמי פירות וכו' דהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה שכל פירות שביעית חייבים להתבער בשביעית הם ודמיהם ולא שיעשה בהם סחורתו ולא ליקח בהם מידי דלאו אכילה כגון חלוק וסנדלים וכו', לפיכך אין מוסרין להם דמים שחשודין על דיני שביעית דהויא להו טורח וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול. והאי טעמא שייכא בע"ה כ"ש בגוי דחמיר, דאפילו ב' סעודות אין מוסרין לו".

המהרי"ט כתב שאין לחשוש למסור דמים של שביעית לנכרי, ואין הדמים נתפסים בקדושת שביעית, שהרי הגוי אינו מצווה על קדושת פירות שביעית, וברגע שמגיעים אליו פקעה מהם הקדושה, וכן פסק החזו"א[92].