זמן הביעור של פירות שביעית בימינו

[1].     פסחים נב ע"ב.

[2].     שביעית פ"ז מ"ב.

[3].     רש"ס, שביעית פ"ה מ"ב; חזו"א שביעית סי' טו ס"ק ג; וכן נכתב בספר השמיטה עמ' מה. וכן משמע מהרב קוק זצ"ל בשבת הארץ קונ"א סי' כו, שחייב ביעור באתרוגים, ולכאורה דבריו סותרים את מה שיובא לקמן. יש ראיה לשיטה זו מן המשנה, פ"ה מ"ב, שמבארת שבעלי לוף יש חובת ביעור על אף שנלקטים אחר שנתיים ושלוש, ואם כן, אינם כלים מן השדה, ואף על פי כן חייבים בביעור. עוד ראיה יש להביא מן הגמרא, ר"ה טו ע"א. שם מבואר שלאתרוג יש דין ביעור, על אף שהוא 'דר באילנו משנה לשנה'. אך בית רידב"ז, סי' ח אות יג, דוחה ראיה זו כיוון ש'בשמיטה יד הכל ממשמשים' באתרוג ולוקטים את כל האתרוגים, ולכן הם כלים מן העצים. ראיה נוספת הביאו הרב קוק והחזו"א ממה שהובא שפירות רעים הגדלים בסתיו, אין אוכלים עליהם משום שנחשבים לפירות שנה הבאה, ואם כן, מוכח שאין אוכלים על פירות שנה הבאה.

[4].     וחזו"א, שם, כתב שירקות שהגיעו לעונת המעשרות בשביעית נשארים קדושים, ויש לבערם רק אחר שיכלו מן השדה.

[5].     כך דעת הגרשז"א במנחת שלמה, ח"א סי' נא, וכן כתב בפשטות הרב זצ"ל בשבה"א, פ"ד הט"ז, וכן משמע בבית רידב"ז שם, וכן הבין הגר"מ אליהו את המשנה – שדבר המתקיים בארץ, אין בו ביעור (מאמרים בסוף מאמר מרדכי סי' כ, וכתב לחלק שרק אתרוג תימני נשאר משנה לשנה, כי במשנה שם מבואר שעיקר הלוף אין לו ביעור, והנה הרי אזלינן בתר לקיטה, וכשיוצא לשמינית, אין בו קדושה, ואם כן, מוכח שגם כאשר יש גידולי שמינית בשדה, אין ביעור. החזו"א, שביעית סי' טו ס"ק ג, כדי לדחות את הראיה הנ"ל הכריח לומר שכשעונת המעשרות נשלמה בשביעית – הגידולים קדושים גם אם לקטום בשמינית, ולכן הלוף ממשיך להיות קדוש. חילוק פשוט יותר אפשר לעשות בין מצב שגידולי השביעית עצמם נשארים בשדה לבין מצב שמחליפים אותם גידולים אחרים). למעשה כך נהגו לכתוב בכל לוחות השביעית – שלירקות אלו אין דין ביעור.

[6].     תוספתא, שביעית פ"ז ה"ב.

[7].     שבת הארץ, פ"ז הי"א. 

[8].     פ"ט מ"ד.

[9].     כך פסק הר"ש סירליאו על המשנה שם, וכן הקרית ספר הל' שמטו"י פ"ז. לדעת המלאכת שלמה למשנה שם, טעם דין 'שמור' אינו שייך כלל לכך שכלה לחיה מן השדה, אלא הוא עונש וקנס למי ששמר על שדהו. לשיטתו, לא מחשיבים את השמור לזמן הביעור אלא כאשר שמר את השדה גם מבני אדם, שהרי מחיות מותר לשמרו על פי הדין. (קשה לסמוך על שיטתו, שהרי רוב הראשונים סוברים שטעם האיסור משום שכלה לחיה מן השדה, וכן כתבו הרא"ש, הרמב"ם, הר"ש, מהר"א פולד"א, הר"ש סילראו, פני משה, הגר"א ועוד).

[10].   רמב"ם, הל' שמטו"י פ"ז ה"ד, וכן פסק ערוך השולחן ואחרונים נוספים.

[11].   אות שי"ן.

[12].   כ"כ בחזו"א, שביעית סי' יא ס"ק ז, ובמנחת שלמה א, סי' נא אות טז. (לשיטת הסוברים שכאשר בית הדין שומר על הפירות, הם אינם נחשבים מופקרים – יש בעיה, שהרי פירות שהוחזקו אחר זמן ביעורם על מנת לאכלם – נאסרים).

[13].   מעדני ארץ, שביעית סי' י אות יג.

[14].   דבריו של הגרשז"א אינם מבוארים דיים. מה החילוק בין השדה לחצרות? האם משום שזה מקום הגידול העיקרי, אמרה התורה שהולכים על פיו? ואם כן, הוא הדין בגידולי חממות או שמא כוונתו שיש חצרות שבהן הפירות משתמרים יותר מאשר בשדות, שהם גדולים ומופקרים? ואם כן, בחממות ודאי הדרך להשתמר, ודינם כחצרות.

[15].   שביעית פ"ט מ"ב-מ"ג.

[16].   יש שכתבו שבימינו בטלו האזורים, וכל הארץ נחשבת לאזור ביעור אחד, ונתנו טעם לדבריהם: משום שהפירות משונעים בין כל חלקי הארץ. וטייעון זה תמוה מאוד, שהרי הדין הוא: 'כלה לחיה מן השדה'. וכן כתבו שבימינו החיות מתרוצצות יותר, ודבר זה צריך תלמוד – מניין להם. והביאו מקור מדברי שערי צדק, סי' יט סעי' ט, ולמען הסר ספק נביא את לשונו: 'ושאר כל הפירות אוכלים עד שיכלה האחרון שבג' ארצות'. ונראה שהבינו שהכוונה עד האחרון שבג' ארצות – אוכלים בכולן, ודיוק זה אינו נכון, שוודאי לא יחלוק על כל הגמרא והפוסקים בלא טעם, וודאי שכוונתו לאחרון שבכל ארץ בפני עצמה, ומביא זאת מפורשות בסעיף הבא בדין העובר ממקום למקום, משמע שמבין שיש הבדל בין המקומות.

[17].   כך מבואר מתוס' פסחים, שם ד"ה ממקום, שתמה על כך שהמביא ממקום שכלו למקום שלא כלו – מבער ואין חושש מפני המחלוקת, משמע שאין הביעור מן הדין אף על פי שכלו במקום גידולם, משום שמקום האכילה קובע ושם לא כלו, שאם היה הביעור מן הדין, לא הייתה המחלוקת מבטלת דין תורה. וכן כתב השו"ת מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי), סי' לג, וכך נכתב בשו"ת אבני נזר, סי' תכד, ובשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' קכב (אלא שהעירו שאם קודם שיצא ממקום הגידול התחייב בביעור – אין האיסור פוקע ממנו יותר, כדין חמץ אחר שש שעות – שנאסר). למעשה, נראה שכבר בגמרא התבאר עניין זה, שהרי רב שישא בריה דרב אידי מבאר שבמקרה שמעביר ממקום שלא כלו למקום שלא כלו, והתברר שכלו במקום גידולם, נחלקו התנאים, ומבואר שם שלכולי עלמא, מן הדין לא חל על הפירות דין ביעור, ומחלוקת רבי יהודה ותנא קמא היא רק אם יש להחמיר מדין מנהג. ואם כן, ברור שלמעשה מקום האכילה הוא הגורם.

[18].   שו"ת ציץ אליעזר, ח"ו סי' לט.

[19].   וכן הביאו בקובץ קרית ספר (אדר תשס"ט) בשם הגרי"ש אלישיב לעניין המעביר פירות לאזור שאין בו מגידולים אלו. אלא שכאשר הפירות מגיעים במסגרת אוצר בי"ד, ממילא נחשבים הם מופקרים ומבוערים, ואיכא רק נ"מ לקולא שאין צורך לבערם יותר. אכן, לשיטתם יש להקפיד לכאורה אם קונה פירות באזור מסוים שיש בו מן הגידולים הנ"ל, שאם מעביר למקום שאין מהם – יתחייב בביעור מיד.

[20].   כך כתב בפשטות קרית ספר, הל' שמטו"י פ"ז, וכמו כן הגבורות ארי, תענית ו ע"א. וכ"כ שו"ת נשמת חיים (ברלין) סי' קטו, וכ"כ החזו"א, פסחים סי' קכד ס"ק נב, וכן בערוך השולחן העתיד, סי' כז ס"ק יט (וכך דייק המנח"י מרש"י שם בד"ה ולית, שמסביר שאם ייקח אדם שגר במקום שכלו פירות אלו ממקום שלא כלו ויביאם למקומו, יהיה מותר לו לאכול, אך רש"י עצמו אמר זאת רק בשלב השאלה על רבי יהודה, ולא ברור שכך אמר למעשה).

[21].   כך פשט הגמ' והאחרונים. חשוב להביא את דברי הגרש"ז אויערבך שנכתבו בנושא זה (מנחת שלמה, תניינא סי' קכג אות י): 'לולא דמסתפינא הייתי אומר (לא כמקובל) שזמן הביעור מתחיל מאותו הזמן שהפירות נתמעטו הרבה ועומדים להיות כלים מחיה אשר בשדה, וכל אותה תקופה נחשבת לזמן הביעור אלא שנמשכת ונגמרת עד לאחר שכבר כלו לגמרי ואז הם גם נאסרים באכילה ותו לא מהני הפקר, ולפי מה דנקטינן כהרמב"ן [ריש פר' בהר] נראה דעיקר כוונת התורה או של חכמים היינו דגם מי שכבר זכה בפירות שהם הפקר משום מצות תשמטנה ונטשתה והרי הם ממש ממון שלו מ"מ עדיין הוא מצווה לא להחזיק בהם כשלו רק עד זמן הביעור ואז צריכים שוב פעם להפקירם אפי' רק בפני ג' אוהבים או אפי' להשליך אותם לשעה פורתא לאחר שכלה רגל מהשוק, ומחזיר אותם בכך לאותו ההפקר שהיו קודם במחובר ושפיר יכול אח"כ לחזור מיד ולזכות בהם, אך הפקר זה מועיל רק עד לאחר שכלה ממש לחיה שבשדה, והזמנים שנזכרו בש"ס עד פסח ועצרת כו' היינו הסיום אשר מאז והלאה כבר נאסרים אבל הזמן שיכולים לבער שפיר נמשך זמן ארוך'. למעשה סיים הגרש"ז 'ומ"מ עדיין צ"ע רב'.

[22].   מנחת שלמה א, סי' נא אות יח.

[23].   ספר השמיטה פרק ט סעי' יב. הגרש"ז שם הסביר שגם בימי קדם לא היה אפשרי לזהות את היום המדויק שבו כלה לחיה מן השדה, והיו צריכים להשאיר את הפירות מופקרים עד תום זמן הספק. ומה שמבואר בירושלמי, פ"ט ה"ד, שמפקיר וזוכה מיד, הכוונה דווקא כאשר כבר עבר זמן הביעור.

[24].   חזון איש, סדר השביעית אות ה.

[25].   לדעתו מבואר שאין מקום לחשוש שמא באמצע היום כלו הפירות מן השדה, אלא די בכך שמפקיר בכל יום.

[26].   כך הובא בספרו מאמר מרדכי, שביעית פרק כא סעי' יד. (וראה שם שהתייחס לתאריכים הרשומים בלוחות השביעית כאילו הם זמני ביעור ודאיים, ואיני מבין מדוע).

[27].   כך הובא בס' משפטי ארץ פרק לא סעי' ט.