אוצר בית דין – בירור דעת הגר"ש ישראלי

הקדמה

הרב קוק זצ"ל נפטר בג' אלול תרצ"ה. ממשיך דרכו בענייני מצוות התלויות בארץ היה תלמידו הגר"ש ישראלי זצ"ל, שעלה לארץ בשנת תרצ"ד, ולאחר שנות לימוד אצל הרב קוק זצ"ל והגרי"מ חרל"פ זצ"ל, התיישב בכפר הרא"ה בשנת תרח"ץ. שם הקים מכון למצוות התלויות בארץ, ועסק בבירורי הלכה רבים במצוות אלו. הוא גם זכה להעמיד תלמידים שעסקו רבות במצוות אלו, וממשיכים את דרכו ואת דרך מרן הרב קוק זצ"ל. הגר"ש ישראלי זצ"ל המשיך את השימוש ב'היתר המכירה' בארץ ישראל, בתפקידו כרב מושב חקלאי ובתור חבר וועדת השמיטה שליד הרבנות הראשית[1]. שיטתו של הגר"ש ישראלי זצ"ל הייתה 'לעלות ולהתעלות'. הקלות הלכתיות שהיו נצרכות בעיניו בתנאים מסוימים (בתחילת הקמת המדינה ובשעת צורך כלכלי גדול וכדומה), כבר לא ראה בהם צורך כאשר רווח לעם ישראל וחקלאיו, ונמצאו דרכים הלכתיות טובות יותר[2].

 השאלה העומדת לפתחנו היא האם יש להעדיף את השימוש ב'היתר המכירה' או את השימוש ב'אוצר בית הדין'? שאלה זו נשאלת במקרה שבו למעשה אפשר לצמצם את השימוש ב'היתר המכירה', והחקלאי יכול לקיים את ענפי הגידול שלו בדרך של 'אוצר בית דין', ואף הצרכנים יכולים לצרוך יבול שגדל במסגרת 'אוצר בית דין'.

במאמר זה נברר מהי עמדתו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל בשאלה זו, מתוך עיון במכלול הדברים שכתב ופרסם. כן נבחן את התאמת דבריו לתורת רבותיו מרן הרב קוק זצ"ל והגרי"מ חרל"פ זצ"ל.

בבואנו לברר את דעתו של חכם הפוסק הלכה, עלינו להתבונן בדברי הגמרא (ב"ב קל ע"ב): 'תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה – עד שיאמרו לו הלכה למעשה'. על כך כתב ה'מאירי':

דברים אלו מצאתים בדורי מכשילים הרבה הרבה ואנו אם באנו לדין אחר כלם או אחר מקצתם יש לנו לדון וכו' אלא שהרבה פעמים אומר הרב או הגאון או החכם איזה דבר דרך תירוץ קושיא או דרך דחיה ולא שיהא אומרו על דעת לסמוך עליו, והוא ממין מה שאמר זה החכם, וכי אמינא הלכה לא תעבדו עובדא עד דאמינא הלכה למעשה.

מסקנת הדברים היא שאפשר לסמוך על הלכה שנאמרה ולנהוג כמותה, רק אם הדברים נתבררו בספר מיוחד שנכתב 'הלכה למעשה' או בתשובות הלכתיות, שגם הן נכתבות בתור הוראה מעשית[3]. אבל דברים המוזכרים באגרות, במכתבים או במשא ומתן הלכתי שטחי[4], אין לסמוך עליהם למעשה. בוודאי אין לסמוך על הוראות בעל פה. יש לציין שאחת ההוראות וההערות של מרן הגר"א שפירא לחוברות השמיטה שהוציא המכון בשנת תשמ"ז, הייתה להשמיט את כל ההנחיות שנאמרו בעל פה, וזו לשונו: 'לענ"ד אין לציין הוראות שבע"פ שיתכן שאינן מדויקות אלא לציין רק דברים מתוך ספר'.

א. שיטתו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל

מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל עסק בנושא 'אוצר בית דין' בעיקר בארבעה מקומות שונים[5]:

1. מאמר 'השמיטה במהלך הדורות'[6].
2. פסקי הלכה בספר 'בצאת השנה'[7].
3. פסקי הלכה על חוברות שמיטה (לחקלאי ולצרכן, מכון התורה והארץ) שהוצאו על ידי הרבנות הראשית, תשמ"ז.
4. מאמר 'סידורים נאותים בשנת השבע' בספר 'חוות בנימין'[8].

1. מאמר 'השמיטה במהלך הדורות'

במאמרו 'השמיטה במהלך הדורות' שפורסם בתור מבוא לספר של הרבנות הראשית לישראל (תשי"ט), הביע את כאבו על הצורך ב'היתר מכירה' ובהיתר 'אוצר בית דין', לעומת הרצון בהשבתת המשק כולו, כפי שהתורה ציוותה. הוא מתאר את ציפייתו למצב שבו יכניסו את הטרקטורים והקומביינים וכל כלי עבודת האדמה למחסנים ומוסכים. וכך הוא כותב שם:

שאין אלו אלא היתרים לשעת הדחק, אף כאן לפנינו עקיפה על המצווה, בריחה מן הניסיון שמעמידה לפנינו מצווה זו של שמיטת קרקע.

מאמר זה של הרב ישראלי איננו מאמר של פסיקת הלכה אלא סקירה היסטורית על השמיטה במהלך הדורות. אין בו בירורי הלכה למעשה, ואין ללמוד ממנו הלכות ולא הוראה למעשה. בייחוד שדבריו נסבו על היחס בין השבתה גמורה לבין פתרונות 'היתר מכירה' או 'אוצר בית דין', והוא לא דן ולא בירר בו את היחס שבין 'אוצר בית דין' לבין 'היתר מכירה'.

2. פסקי הלכה בספר 'בצאת השנה'

המקור השני שבו מובאת דעתו הוא בספר 'בצאת השנה' במדור ההלכות. שם מובא (עמ' סו) טופס כתב מינוי לחקלאים שלא מכרו את הקרקע ועושים 'אוצר בית דין' בירקות, עם פירוט התעריף שבית הדין נותן לחקלאי ולצרכן. זהו 'אוצר בית דין' הראשון לירקות שהופעל על ידי הרבנות הראשית, בראשות הראשון לציון הגר"י ניסים זצ"ל, הגר"ש ישראלי זצ"ל והרה"ג חנוך זונדל גרוסברג זצ"ל. כמו כן בספר הלכה זה פורסמו הנחיות הלכתיות (חוזר ז, ט) לאלו שאינם מוכרים את הקרקע. מכאן אנו לומדים שדעת הגר"ש ישראלי זצ"ל הייתה שיש אפשרות לעשות 'אוצר בית דין' לירקות. אמנם גם בספר זה לא בירר את היחס שבין 'היתר מכירה' ל'אוצר בית דין'.

3. פסקי הלכה על חוברות שמיטה שהוצאו על ידי הרבנות הראשית תשמ"ז

המקור השלישי שבו עסק מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל בנושא 'אוצר בית דין' הוא בהערותיו לחוברת 'מדריך שמיטה לצרכן' (תשמ"ז) שנכתבה ונערכה על ידי רבני מכון התורה והארץ. הגר"ש ישראלי חיזק וביסס את מכון התורה והארץ, ובתור חבר מועצת הרבנות, עבר על כל הדברים שנכתבו והוגשו למועצת הרבנות הראשית, וכתב הערות כמעט על כל סעיף[9]. גם על הסעיף שבו נכתב שהדרך לשווק פירות שיש בהם קדושת שביעית היא דרך 'אוצר בית דין', נכתבה הערה. תוכנה היה שהיו שהסתייגו מדרך זאת, הלא הם הרש"ס, הגראי"ה הרצוג והגר"מ אליהו, שהסתמכו על כך שהרמב"ם לא הזכיר את 'אוצר בית דין' בהלכותיו, אף שפתרון זה הוזכר בתוספתא (שביעית פ"ח ה"א-ה"ד). על כך כתב הגר"ש ישראלי זצ"ל:

אין בזה אלא סידור טכני, ואין בו חידוש הלכה (וגם עצם הסידור, דהיינו איך מקבלים הפועלים שכר עבודתם וההובלה לעיר וסדר החלוקה של הפרי, על כן אין מקום להביאם להלכה), דלא מסתבר לדחות מהלכה, שמוכח מהתוספתא שהוא דבר נהוג למעשה, וודאי שהיה זה ברצון חכמים. 

כאן, בדבריו הלכה למעשה, מבאר הגר"ש ישראלי זצ"ל שפתרון זה המובא בתוספתא נהג הלכה למעשה, ולא זו בלבד אלא שהוא הוקם ונהג ברצון חכמים. ואם חכמים בזמן הבית או מיד לאחר החורבן נהגו כך, גם אנחנו צריכים לנהוג כך. לפי דברי הגר"ש ישראלי זצ"ל, גם הרמב"ם מסכים לחלק את הפירות במסגרת 'אוצר בית דין', ושאין בכך חידוש הלכתי אלא מעשי. יש להעיר שפסקה זו עוסקת בשיווק הפירות ולא במלאכות המותרות והאסורות ב'אוצר בית דין'.

4. מאמר 'סידורים נאותים בשנת השבע' בספר 'חוות בנימין'

המקור האחרון (תשנ"ג) שבו עוסק הגר"ש ישראלי בשאלת 'אוצר בית דין' הוא מאמרו 'סידורים נאותים בשנת השמיטה'. בתחילה הוא כותב אודות 'היתר המכירה', שהיה נהוג מתחילת ביסוסו של היישוב היהודי בארץ ישראל. אז הדוחק הכלכלי היה עצום, ומן הנמנע היה לקיים שנת שמיטה בלא מלאכות חקלאיות במשך שנה שלמה. כמו כן הערבים עבדו בכל המשק החקלאי, ולכן גם לא הכבידה ההוראה שמלאכות דאורייתא ייעשו על ידי נכרים. אבל בערב שנת שמיטה תשנ"ד, המצב בארץ היה שונה, ועל כן כתב כך:

עם הרחבת וריבוי היישוב היהודי החקלאי בארץ, ועם הרצון לבסס יותר ויותר את העבודה במשק החקלאי על עבודה עברית, השימוש ה'סיטונאי' בהיתר המכירה הפך להיות בלתי נסבל ומעורר הרהורים: הכיצד? האם אמנם ניתן לראות כפתרון קבע התניית הקיום של היישוב היהודי החקלאי רק ע"י מכירת רוב הקרקעות לנכרים? ולו יהי ואין זו אלא מכירה לזמן קצר, ובתנאים שאין לחשוש לאיסור תורה של "לא תחנם", מכל מקום נראית המכירה כהערמה בולטת, שמן הראוי להימנע ממנה ככל האפשר. אקדים ואומר שגם כיום לא ניתן לוותר באופן מוחלט על השימוש בהיתר המכירה. שכן צריך להדגיש, שמבחינה הלכתית אין פגם במכירה, למרות שרבו המערערים עליה... ואשר על כן, כל עוד תהיה זו מצומצמת רק לשטחים קטנים ביותר, אין לראות בזה פגם.

מתוך מבט זה על 'היתר המכירה' יוצא הגר"ש ישראלי לבירור מעמיק על דבר היתר 'אוצר בית הדין'. במאמרו הוא מבאר את שיטת הרב קוק זצ"ל ש'אוקמי פירא' אסרו בשביעית, ומוכיח כדבריו. אלא שהתקשה כיצד מתיישבים הדברים עם תקנת התוספתא ל'אוצר בית דין'? מסקנת דבריו היא שגם הרב קוק זצ"ל מסכים שב'אוצר בית דין' יש להתיר 'אוקמי פירא', והכל מסכימים לכך. ליסוד זה הוא מביא ראיות מדין 'ממרס את האורז', ומקורות נוספים. מתוך בירור הלכה זה הוא מגיע לסידור הדברים למעשה, באלו מקרים יכול החקלאי לגבות החזר כספים מבית הדין. הגר"ש ישראלי זצ"ל לא שקט, וסיכם בסוף דבריו:

('אוצר בית דין') זוהי עצה הגונה, שועדות השמיטה שיפעלו בשנה השביעית ינהגו באופן זה, ותהיה זו תקנה גם לצרכנים בערים, וגם תקנה לחקלאים למצוא מחיתם, מבלי שיזדקקו לקופות של צדקה.

דבריו הברורים של הגר"ש ישראלי זצ"ל בסוף מאמר הלכתי ארוך ומפולפל הם הלכה למעשה, והוא אף נותן שם הדרכה מעשית איך לעשות זאת, ומוסיף שזו 'עצה הגונה' גם לצרכנים וגם לחקלאים. דהיינו גם הצרכן, למרות שכלל אינו עובד בשביעית, גם לא ב'היתר מכירה', עדיף שיקנה מ'אוצר בית דין', שכן בכך הוא מחזק את החקלאים שומרי השביעית.

הגר"ש ישראלי אינו מבדיל בין פירות לבין ירקות, ולדעתו אם יש בהם קדושת שביעית, אפשר לעשות 'אוצר בית דין', והוא עצה הוגנת וברצון חכמים. ואמנם יש לכאורה הבדל בין פירות לבין ירקות, שכן בפירות האילן אין איסור ספיחין, ואילו בירקות יש איסור ספיחין. אלא שלדעת הר"ש, ירקות שגידולם התחיל בשישית (כלומר שנבטו בה), אין בהם איסור ספיחין. לכן אם הם נקטפו בשביעית, הם קדושים בקדושת שביעית והדרך לשווקם היא ב'אוצר בית דין'. לדעת הרמב"ם[10] לעומת זאת, יש בהם איסור ספיחין ואסור לאכלם. היום הכל נוהגים כדעת הר"ש[11], וכן נפסק בספר 'בצאת השנה'[12], בחוברת 'מדריך שמיטה לחקלאי'[13] ובחוברת 'מדריך שמיטה לצרכן'[14], שיצאו על ידי הרבנות הראשית בשנת תשמ"ז, וכאמור היו לעיני מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל. לכן יש לנהוג בירקות אלו קדושת שביעית, החקלאי יכול לעשות את כל המלאכות 'לאוקמי פירא' על פי הנחיות בית הדין, ויש לשווק אותם דרך 'אוצר בית דין'[15].

סיכום

לאחר עיון ובחינה של כלל מאמריו של מרן הגר"ש ישראלי יש להסיק בוודאות שדעתו הייתה ש'אוצר בית דין' הוא העצה ההגונה שיפעלו על פיה, ואת השימוש ב'היתר המכירה' יש לצמצם כמה שאפשר. כאמור, מאמרו הראשון של הרב ישראלי 'השמיטה במהלך הדורות' הוא מאמר מחשבה וסקירה היסטורית. הוא אינו דן ישירות בשאלת העדיפות של 'היתר המכירה' על פני 'אוצר בית דין' או להיפך, אלא הוא דן בהשבתה המלאה של החקלאי לעומת דרכי היתר עבודה בקרקע בשביעית ('היתר מכירה' ו'אוצר בית דין'). לעומת זאת במקורות ההלכתיים, בספר 'בצאת השנה', בחוברות השמיטה ובפרט במאמרו בספר 'חוות בנימין', הוא מברר באר היטב את היחס ל'אוצר בית דין', ומסקנת דבריו היא ש'אוצר בית דין' עדיף על 'היתר המכירה'.

ב. הרב קוק, הרב חרל"פ והרב ישראלי

הרב קוק והרב חרל"פ זצ"ל, שני גאוני עולם, העבירו את עיקרי תורת ארץ ישראל לכמה תלמידים, וביניהם הגר"ש ישראלי זצ"ל. נשאלת השאלה האם גם בנושא 'אוצר בית דין' המשיך הגר"ש ישראלי את תורת רבותיו.

הגר"ש ישראלי זצ"ל, שהיה מנחיל תורת המצוות התלויות בארץ למעשה, השתדל בכל מאודו להמשיך את דרכו של מורו ורבו הרב קוק זצ"ל. הוא יצא להגנתו כמעט בכל שאלה הלכתית שהתעוררה בתקופתו. כתב הרב טכורש זצ"ל, שהיה מידידיו הקרובים של הגר"ש ישראלי זצ"ל[16]:

אף הוא (הגר"ש ישראלי) אינו חת לדון ולהתווכח עם גדולי ישראל הדנים בעניינים אלו: כפתור ופרח, תורת הארץ, תפארת ישראל, אבני נזר, ישועות מלכו, כרם הארץ, חזון איש ועוד. ולפעמים גם חולק עליהם, ומוכיח את צדקת מסקנותיו.

וראה זה פלא, הרב טכורש זצ"ל אינו מזכיר את הרב קוק זצ"ל בתור אחד הגדולים שהגר"ש ישראלי זצ"ל התווכח אתו וחלק עליו, שכן אתו לא היו כמעט ויכוחים. ואכן צדק הרב טכרוש זצ"ל. המעיין בספר 'ארץ חמדה' כמעט לא ימצא מחלוקות בין הרב קוק זצ"ל ותלמידו הגר"ש ישראלי זצ"ל[17]. אמנם מותר לתלמיד לחלוק על רבו, כמעשה הטור ואביו הרא"ש, אבל כנראה שהגר"ש ישראלי זצ"ל לא רצה לחלוק על רבו. אדרבא, הוא ראה את עצמו בתור ממשיך את דרכו של הרב קוק זצ"ל, ויצא להגנתו בשאלות מרכזיות. הגר"ש ישראלי זצ"ל יצא להגנת הרב קוק זצ"ל בשאלות מעשיות עקרוניות בחיי הישוב היהודי בארץ ישראל. אפשר לראות את הדברים במאמרו 'לשאלת איסור קציר בתבואת נכרים בשביעית'[18], שבו הוא מאריך להגן את דברי הרב קוק זצ"ל מפני התקפותיו של בעל 'מעדני ארץ', שהקשה על דברי הרב קוק זצ"ל. גם בשאלת מצוות תרומות ומעשרות בפירות המיועדים לייצוא[19] יצא להגן על הרב קוק זצ"ל משאלות ה'חזון איש', והאריך להוכיח את צדקת דבריו. למדנו שהגר"ש ישראלי זצ"ל ראה עצמו בתור ממשיך דרכו של הרב קוק זצ"ל גם במצוות התלויות בארץ, והוא שהנחיל אותן לרבים.

ג. דעת הרב קוק בעניין 'אוצר בית דין'

אם ישנה סתירה בין דברי רב באגרת או במכתב לדבריו בתשובה הלכתית, דברי התשובה ההלכתית הם המתקבלים. זאת כיוון שבתשובה הלכתית, הכותב מדייק יותר מאשר בסתם אגרת, כפי שראינו בדברי הגמרא (ב"ב קל ע"ב), שאין ללמוד אלא עד שיאמר הלכה למעשה.

בנושא 'אוצר בית דין' במשנת הרב קוק, פרסמנו את דעתנו[20], ושם הוסברה שיטת הרב קוק זצ"ל, שהתנגדותו הייתה ל'היתר מכירה' עם 'אוצר בית דין'. זאת כיוון שאין אפשרות שהגוי שהוא בעל הקרקע והפירות, יפקיר את הפירות לטובת הציבור[21]. בכך הסברנו את דברי הרב קוק באגרתו ('אגרות ראי"ה' ח"א, איג' שיד): 'שדבר זה בפני עצמו אין בו כדי סמיכה'. דהיינו, בשנת תר"ע, השדות נמכרו לגוי ב'היתר מכירה', ובאו להפקירם לישראל. אם כן, או שה'היתר מכירה' לא תפס כלל, ואז כל הירקות והפירות בארץ ישראל הם ספיחים, ובקדושת שביעית, או שהיתר מכירה חל, והפירות של נכרים ואי אפשר להפקירם (עיי"ש). אולם אפילו אם נסביר שדבריו באגרתו להוריו הם לגבי 'אוצר בית דין' ללא 'היתר מכירה', מצאנו את דבריו בתשובתו ('משפט כהן' סי' עו), שבה הוא דן עם המשגיח, הרב בן ציון ידלר, לגבי 'אוצר בית דין' לאלו שלא מכרו אדמתם, ושיווק תוצרת של מי שמכר אדמתו. הרב קוק זצ"ל קורא ל'אוצר בית הדין' שעשו אנשי העדה חרדית 'העניין הקדוש הזה'. לאור הנ"ל, אף אם נאמר שיש סתירה בין האגרת והתשובה ההלכתית, ברור שתשובה הלכתית היא הקובעת. לכן ברור שהרב קוק זצ"ל היה בעד 'אוצר בית דין' אמִתי, שלא מכרו את האדמה לפני כן אלא נהגו כהלכה. כמו כן ידועה תשובתו של הרב קוק לבנו של הרב שלמה קלוגר זצ"ל ('האלף לך שלמה')[22] שהוא אינו מתעסק בעניין 'היתר מכירה' וידיו מסולקות הימנו (אישית). אם כן מוכח שהרב קוק העדיף את קדושת השביעית של פירות 'אוצר בית הדין', שראוי לקדוש ישראל להתחבר לקדושה.

נראה שגם הגרי"מ חרל'פ זצ"ל, מתלמידיו הנאמנים של הרב קוק זצ"ל, היה ממעודדי פתרון 'אוצר בית דין', וכך כתב באגרת לרב קוק[23], ובה תיאר כיצד נעשה 'אוצר בית הדין'. כמו כן ב'מכתבי מרום'[24] מוזכרת תקנת 'אוצר בית דין', ושם נסוב הדיון סביב צורת התחשיב של אוצר בית דין. אנו לומדים שהגר"ש ישראלי זצ"ל, ממשיך דרכם של גדולי ישראל אלו בהלכות מדינה ובמצוות התלויות בארץ, המשיך את המסורת של הרב קוק זצ"ל ושל הגרי"מ חרל"פ זצ"ל גם בנושא זה, כפי שהבין וקיבל מרבותיו.

ד. החוט המשולש

תלמידי הגר"ש ישראלי זצ"ל המשיכו לעסוק במצוות התלויות בארץ. המפורסמים שבהם, הגר"ד ליאור שליט"א והגר"י אריאל שליט"א, וגם אני הק' כותב שורות אלו,[25] זכינו לקבל מהגר"ש ישראלי זצ"ל את ההנחיות הברורות כיצד עושים 'אוצר בית דין' וכיצד מתמחרים את עבודת הפועלים. כל תלמידיו יושבים היום בבית הדין של 'אוצר הארץ'. 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק' (קהלת ד יב): דרכו של הרב קוק זצ"ל והגרי"מ חרל"פ זצ"ל שהועברה לתלמיד הגדול הגר"ש ישראלי זצ"ל, ממשיכה להיות עוברת ומיושמת בארץ ישראל.

ב"ה בשנת השמיטה תשע"ה, כמות הפירות והירקות המשווקים דרך 'אוצר בית דין' ו'אוצר הארץ' גדלו למעלה מפי שלוש מאשר בשמיטה תשס"ח. ב"ה הפירות מהודרים וטובים, וכל ישראל יכולים להתענג מקדושת שביעית בפירות חקלאי ארץ ישראל.