צמצום הרחקת שדות תבואה בזריעת משרים

הקדמה

שיעורי ההרחקה בין מינים שונים, משתנה ע"פ צורת הזריעה, וע"פ הגדלים השונים של שטחי הזריעה, כדברי הרמב"ם (כלאים פ"ג ה"ח) "ושיעורין רבים יש בהרחקה הזאת הכל לפי גודל השדה הנזרעת ולפי רוב העלין ושלוח היונקות".

במאמר זה נעסוק בשיעור ההרחקה הנצרך להניח בין שדה ומשר הזרועים מיני תבואה שונים, והאם אפשר לצמצם שיעור ההרחקה בין שדות ע"י זריעת משרים. לשם כך נקדים ונגדיר מהו שדה ומהו משר:

שדה - במשניות כלאים ובירושלמי אין הגדרה מדוייקת מה שיעור גודל שדה. ישנן מספר דעות בין הפוסקים: דעת החזו"א[1] כל שטח הזרוע בגודל בית רובע ומעלה, כלומר שאורכו לפחות עשר אמות וחומש ורוחבו ג"כ לפחות עשר אמות וחומש, נקרא שדה לדיני כלאים. דעת הגר"ש ישראלי[2] שיעור שדה הוא מקום זריעת תשעה קבין, שהוא אורך שישים אמה ומעט יותר על רוחב שישים אמה ומעט יותר.

משר – שטח הזרוע פחות משיעור שדה: אורכו יתר על רוחבו, ושיעורו לכל הפחות גדול מששה טפחים על ששה טפחים[3].

במשנה (כלאים פ"ב מ"י) נזכר שיעור ההרחקה בין שתי שדות: "תבואה בתבואה בית רובע". דהינו שיש להרחיק בין שתי שדות הזרועים מיני תבואה שונים – בית רובע.

כמו כן נזכר במשנה (כלאים פ"ב מ"ו) שיעור הרחקה בין משרים בשדה הזרועה משרים רבים: "הרוצה לעשות שדהו משר משר מכל מין בית שמאי אומרים שלשה תלמים של פתיח ובית הלל אומרים מלא העול השרוני וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו". בירושלמי (כלאים פ"ב ה"ד) התבאר שהכוונה להרחקה של "שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך". כלומר מרחיק ריבוע בגודל שתי אמות על שתי אמות, ולאחר מכן יכול לצמצם את שיעור ההרחקה ולזרוע בצורה אלכסונית עד כדי הרחקת "כל שהוא" בקצה המשר.

אך שיעור ההרחקה בין שדה למשר הזרועים מיני תבואה שונים, וסמוכים זה לזה, לא התבאר במשנה. שתי דעות נקטו הפוסקים: האחד ששיעור הרחקה בין שדה למשר הוא כבין שדה לשדה – בית רובע.  השניה ששיעור ההרחקה בין שדה למשר  דיו כהרחקה בין משרים – שתי אמות בלבד.

נעמוד על דעתם של שתי הדעות הללו, ובהשלכתן לעניין אפשרות צמצום ההרחקה בין שתי שדות הזרועים מיני תבואה שונים.

 

א.הרחקה בין שדה למשר

 

1. הרחקת בית רובע

 

הירושלמי (כלאים פ"ב ה"ד) דן בפרטי הדין של ההרחקה בין משרים שהם "שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך", וז"ל:

"אמר רבי יונה הדא דתימר בעשויה משרין משרין אבל בעשויה משר אחד לא בדא…

אף בשתי שורות[4] כן".

רבי יונה מדייק מלשון המשנה שרק בשדה הזרועה משרים רבים מרחיק שתי אמות, אבל ממשר אחד אין להרחיק שיעור שתי אמות. ממשיך הירושלמי ומבאר שאף בין שני משרים בודדים מניח שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך.

המהר"א פולדא[5] מבאר יותר את כוונת הירושלמי, וז"ל:

"אבל אי לא עשה אלא משר אחד סמוכה לשדה…לא שיערה בזה מתנ' אלא הרחקה ביניהן כדלקמן תבואה בתבואה וכו'".

כלומר שדין המשנה שמרחיק שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך הוא רק בין משרים, ולא בין שדה למשר, ובין שדה למשר צריך להרחיק בית רובע כדין ההרחקה בין שתי שדות.

ונראה לומר שיסוד ההיתר בזורע שדהו משרים רבים, שדי בהרחקת שתי אמות בלבד ולא מצריכים  הרחקת בית רובע, הוא לא מחמת השינוי בגודל שטח הזרוע, ששטח זריעה גדול מצריך שיעור הרחקה גדול ושטח זריעה קטן מצריך שיעור הרחקה קטן יותר, אלא יסוד ההיתר  הוא "בצורת הזריעה". כלומר  כאשר זורע חלקות רבות  שצורתן דומה, כלשון המשנה "הרוצה לעשות שדהו משר משר" ניכר בכך שאין כאן ערבוביה, ולכן אין צורך בהרחקה גדולה. לעומת זאת זריעת חלקות בודדות שצורת הזריעה של שני המינים אינה מהווה היכר, צריך שיעור הרחקה גדול כדי שלא יראה ערבוביה. א"כ הזורע שדה תבואה ובסמוך לו משר של תבואה ממין אחר, שאין כאן זריעה של חלקות רבות שצורתן דומה - אין היכר בדבר, וצריך הרחקה גדולה כהרחקה בין שתי שדות - בית רובע.

 

הרמב"ם (כלאים פ"ד ה"ו) פסק כלשון המשנה, וז"ל:

"הרוצה לזרוע שדהו משר משר מכל מין ומין מרחיק בין כל משר ומשר שתי אמות של שתי אמות ומיצר והולך עד שלא ישאר ביניהן בסוף המשר אלא כל שהוא, שהרי הן נראין שלא נזרעו בערבוביא".

נראה שרק הזורע שדה משרים רבים או לפחות שני משרים, מרחיק ביניהם שתי אמות, וכן משתמע בטעמו לצורך בהרחקה קטנה זו, "שהרי הן נראין שלא נזרעו בערבוביא". דהינו שצורת הזריעה מהווה כבר היכר לכן די בהרחקה קטנה של שתי אמות, ואין צורך בהרחקת בית רובע. מ"מ ברמב"ם אין היתר להרחקה קטנה  של שתי אמות על שתי אמות בין שדה למשר.

 

הראי"ה קוק[6]  ביאר את דברי הרמב"ם כפשוטם, וז"ל:

"ודוקא כשעושה משרים הרבה, מותר הוא לסמוך באופן זה, ע"י הפסקה של שתי אמות ומיצר והולך, אבל אם הוא משר אחד צריך הוא להרחיק כשיעור ההרחקה של אותו המין, לפי מה שהוא, תבואה או ירק, וכל אחד מהמינים כדינו".

דהינו שרק בין משרים מותר להרחיק שיעור קטן של שתי אמות. אך משר אחד הסמוך לשדה דינו לפי סוגי המינים הזרועים: בין תבואה לתבואה ובין ירק  לתבואה בית רובע, ובין ירק לירק ששה  טפחים, כדין הרחקה בין שתי שדות[7].

 

הגר"ש ישראלי בספרו ארץ חמדה[8] נקט ג"כ כהבנה זו: "אם שני מיני התבואה זרועים מישר מישר, מצינו בהם שיעור הרחקה יותר קטן מבית רובע (פ"ב מ"ו)". דהינו כפשטות המשנה ופסק הרמב"ם, שרק בין המשרים מצינו שיעור הרחקה קטן מבית רובע, ולא ביאר דין זה אף בין משר לשדה. ובטבלאות הסיכום[9] ציין במפורש ששדה ומשר הזרועים מיני תבואה ההרחקה ביניהם - בית רובע.

 

2. הרחקת שתי אמות על שתי אמות מצר והולך

 

לעומת ההבנה שצורת  זריעת המשרים היא הגורמת להיתר הרחקת שתי אמות, יש הסוברים שיסוד ההיתר בהרחקת שתי אמות בין משרים נעוץ בהבדל בגודל שטח הזריעה, ששטח זריעה גדול מצריך שיעור הרחקה גדול, ושטח זריעה קטן מצריך שיעור הרחקה קטן יותר.

 

בעל בתי כלאים (אות כב-כג)  ביאר שהצורך בהרחקה גדולה של בית רובע בין שני מינים הוא רק כאשר זורע "שתי שדות באמת", כלומר בפועל. אך כאשר אחד מהמינים אין זרוע שעור שדה אלא פחות (כגון משר), אין צורך בהרחקת בית רובע.

לפיכך כתב בעל בתי כלאים ששיעור ההרחקה הראוי כאשר אחד מהמינים  זרוע פחות משיעור שדה הוא ששה טפחים על ששה טפחים[10].  אך הוסיף וכתב, שלפי השו"ע (יו"ד רצז סע' לב) שפסק כהרמב"ם בדין הרחקה בין משרים, שנחוצה הרחקה של שתי אמות על שתי אמות ומצר והולך כל שהוא, נראה שהוא הדין כאשר אחד המינים זרוע שיעור שדה ואחד פחות משיעור שדה, שצריך ג"כ הרחקה של שתי אמות על שתי אמות מצר והולך.

הרי שהבין בדעת הרמב"ם והשו"ע, שדין משר הוא לא רק בזורע חלקות רבות, שצורת הזריעה מהווה את ההיכר, אלא יסוד ההיתר הוא משום ששיעור הזריעה במשר – קטן יותר משיעור הזריעה בשדה, לכן די בהרחקה קטנה יותר מבית רובע. מתוך כך הגיע למסקנה שאף בין משר ושדה הזרועים מיני תבואה שונים, די בהרחקת שתי אמות על שתי אמות מיצר והולך.

 

בעל אמונת יוסף (פ"ב ה"ד בהערותיו עין משפט - נר מערבי אות נב) גם סבר כן, ואף דייק זאת ברמב"ם, מכיוון שהרמב"ם לא הזכיר את דברי הירושלמי "אבל בעושה בה משר אחד לא[11]", אלא פסק כלשון המשנה "הרוצה לעשות שדהו משר משר",  וז"ל:

"ונראה שהוא מתיר בכל עניין שהרי הן נראים שלא נזרעו בערבוביא".

לדעתו, אף הרמב"ם סובר שבין משר אחד לבין שדה די בהרחקת שתי אמות על שתי אמות ומצר והולך. אך לכאורה אפשר להבין בפשטות לשונו של הרמב"ם ההפך, כפי שביארנו לעיל, וצ"ע.

 

החזו"א[12] ג"כ  נקט  כדעה זו, וז"ל:

"סמך משר לשדה מרחיק ביניהן שתי אמות על פני כולה, ואם השדה גדולה כל שיש ביניהן שתי אמות על שתי אמות מרובע רשאי להיות מיצר והולך עד כל שהוא".

וכן נכתב בדיני כלאים[13]: "אחד שדה ואחד משר, שתיהן של תבואה, מרחיק ביניהם שתי אמות".   

 

אכן לדעה הסוברת ששיעור ההרחקה בין שדה למשר הוא שתי אמות, יוקשה מדברי רבי יונה בירושלמי, שאמר "בעשויה משר אחד לא".

החזו"א[14] דן בביאור הסוגיה בירושלמי, ובתחילת דבריו ביאר את דברי רבי יונה בירושלמי "בעשויה משר אחד לא" כפשוטם, וז"ל: "נראה דרצונו לומר דבין משר לשדה לא סגי בהכי שלא נאמר שיעור זה אלא בין משר למשר… ונראה דצריך בית רובע". 

אך לאחר מכן כתב "ויותר נראה לפרש", וביאר שדברי רבי יונה בירושלמי "בעשויה משר אחד לא" תלויים במחלוקת רבי יוחנן וחזקיה בסוגית ראש תור[15], ודברי רבי יונה  לפי דעת ר' יוחנן, אבל אנו נוקטים להלכה כדעת חזקיה לכן אין ללמוד מדברי ירושלמי אלו.

 

ב. צמצום הרחקה בין שדות ע"י משר

 

לאחר שנתבארו שתי הדעות בשיעור ההרחקה בין שדה למשר, הוסיף החזו"א[16] היתר נוסף.

לא רק בין שדה למישר די בהרחקת שתי אמות, אלא שהיתר משרים יכול להתיר לצמצם הרחקה בין שתי שדות.  כאשר זורע שתי שדות ממיני תבואה שונים  ומשר ביניהם, אין צורך בהרחקה של בית רובע כנצרך בין שתי השדות, אלא יכול לנצל את המשר שבין השדות לצמצם את שיעור ההרחקה בין השדות. הסבר  החזו"א מתבסס על הגרסה[17] בירושלמי "אף שתי שדות כן", וז"ל:

"היינו שאם שדה אחת זרועה חיטים ואחת זרועה שעורים, ועשה משר אחד בסוף שדהו וזרע בה שעורים, עושה הפסק שתי אמות על שתי אמות ומותר, דמשר זה נטפל לשדה אחרת ולא הוי ראש תור היוצא מחורבה, כיוון דמשך השעורים הוא בכל השדה האחרת ומשר זה נראה כסוף שדה שעורים אע"ג דבין שני שדות צריך להרחיק בית רובע הכא המשר מפסיק וניתר בשיעור משר".

בדרך זו הכריע  הרב קלמן כהנא בספרו מצוות הארץ[18]. ספר דרך אמונה[19] לא הזכיר צמצום הרחקה בין שתי שדות ע"י זריעת משר אחד בין שתי שדות,  אך הזכיר היתר של שני משרים בין שתי שדות שהזכיר ג"כ החזו"א[20], וז"ל:

"ואפילו היו שתי שדות אחת חיטים ואחת שעורים וביניהן פחות מבית רובע ועשה בינהן שני משרים אחד חיטים קרוב לשדה חיטים ואחד שעורים קרוב לשדה שעורים סגי בהפסק שתי אמות כדין בין המשרים".

לכאורה ההיתרים שננקטו להלכה במצוות הארץ ובדרך אמונה, המצמצמים את שיעור ההרחקה בין שתי שדות קשים להאמר: שאם נאמר כן, הרי התבטל לגמרי שיעור הרחקה של בית רובע בין שתי שדות, שבכל מקרה יכול לצמצם חיוב הרחקה של בית רובע ע"י זריעת משרים.

אומנם החזו"א[21] בעצמו מ"מ הסתפק בדבר, וז"ל: "ומיהו בפחות מבית רובע פשיטא ליה דאינו מפסיק ולא אמרינן דכיוון דהציל את עצמו יהא חשיב הפסק, ולעיל (סי' ה ס"ק ח) כתבנו דמשרין המתירין את עצמן מפסיקין גם בין שתי שדות ואפשר דמשרות עדיפי, וצ"ע".

 

מסתבר, שלדעה הסוברת  שהיתר הרחקת שתי אמות הוא רק בין משרים, ולא בין שדה למשר, אלא שיעור הרחקה בין שדה למשר הוא בית רובע, כ"ש שלא נתיר שהרחקות בין משרים יאפשרו לצמצם שיעור הרחקה בין שתי שדות הזרועים מיני תבואה שונים. אלא  לעולם צריך שיהיה שיעור ההרחקה בין שתי השדות בית רובע.

 

ג. משר אינו עולה למידת בית רובע

 

עוד יש להעיר, שלדעה הסוברת שהמשרים אינם מצמצמים את שיעור ההרחקה, הרי שמשרים אילו אף אינם עולים למידת הרחקת בית רובע, וצריך להניח בנוסף למשרים שטח שאינו זרוע בשיעור בית רובע ע"פ ביאור הסוגיה "כל שהוא בתוך בית רובע עולה במדת בית רובע".

נאמר במשנה (כלאים פ"ב מ"י):

כל שהוא בתוך בית רובע עולה במדת בית רובע אכילת הגפן והקבר והסלע עולין במדת בית רובע.

כלומר ההרחקה של בית רובע שאינו זורע בין שתי שדות יכול לכלול בתוכו אף שטח שאינו יכול להיזרע מסיבות אחרות, כגון: סלע שהיא קרקע שאין אפשרות לזרוע  עליה ואף קבר שאינו יכול לזרוע משום איסור הנאה.

וכן פסק הרמב"ם (כלאים פ"ד ה"ג):

וכל דבר שיהיה בתוך בית רובע שמרחיקין בין שני המינין עולה מן המדה כגון הקבר והסלע וכיוצא בהן.

ביאר הגר"ש ישראלי[22]  "בית רובע זה צריך להיות בלתי זרוע ואע"פ שאינו ראוי לזריעה כגון שיש בו סלע או קבר…עולה הוא בחשבון הבית רובע". הרי מתבאר שהעיקר בהרחקה הוא, ששטח ההרחקה צריך שיהיה ניכר ולכן צריך שיהיה לא זרוע.

אך החזו"א[23] כתב:

"היו ב' שדות אחת זרועה חיטים ואחת שעורים והרחיק ביניהן י"א וחומש (בית רובע), נראה דמותר לזרוע ביניהן ירק במרחק ו' טפחים ואין זה מפסיד את המרחק של התבואה…ודווקא בהפסיק י"א וחומש ע"פ כולה, אבל אם השדה גדולה והשאיר י"א וחומש על י"א וחומש ואח"כ הצר באלכסון אין לזרוע ביניהן שום דבר".

הרי שסובר שהעיקר הוא שיש הפרדה בין שני מיני התבואה ואין צורך ששטח ההרחקה – בית רובע לא יהיה זרוע כלל.

א"כ בנידון שאנו עוסקים הרי לדעת הגר"ש ישראלי, המשרים שבין שתי שדות לא רק שאינם מצמצמים את שיעור ההרחקה בין השדות, אלא אף ממעטים את שיעור ההרחקה בית רובע, וצריך להשאיר שיעור בית רובע ריק מזריעה בנוסף למשר הזרוע בין השדות.

 

אף החזו"א שמתיר לזרוע בתוך שיעור ההרחקה דברים המותרים, מ"מ סייג היתר זה וכתב[24] וז"ל:

"בין ב' שדות ירק אין לזרוע ירק אחר בו' טפחים שביניהן במרחק טפח וחצי ואף אם הרחיק בין השדות יותר מו' טפחים ואפשר להשאיר ג' טפחים בין הזרוע האמצעי להשדות קשה להתיר [ואע"ג דבי"א וחומש שהרחיק בתבואה כתוב לעיל דמותר לזרוע ירק ביניהן שאני ירק ותבואה דחלוקין בסוג וחלוקין בדין וניכרין לעצמם אבל ירק בירק לא ועוד דהתם עדיין יש שיעור מרחק ו' טפחים]".

נמצא שמותר לזרוע בתוך שיעור ההרחקה מין שונה ודינו שונה, אך במקרה שסוג המין שווה ורק הדין שונה (מחמת גודל מקום הזריעה כמו משר וכדו'), אסור לזרוע בשטח ההפרדה. א"כ כיצד לשיטה זו לאפשר להתיר צמצום שיעור הרחקה בין שתי שדות ע"י משרים, הרי אפילו אם שיעור ההרחקה קיים, אין לזרוע בתוך שיעור זה סוגי מינים שווים שרק דינם שונה?

א"כ מתחזק הוא "הצריך עיון" שכתב החזו"א[25] בהיתר צמצום שיעור ההרחקה בין שדות ע"י משרים שהזכרנו לעיל.

מ"מ נראה לבאר את הסוברים בדעת החזו"א שאפשר לצמצם שיעור הרחקת בית רובע ע"י משרים, שמסוגית הירושלמי ע"פ הגרסה[26] "אף שתי שדות כן" למדנו, שהזורע שתי שדות ומשר ביניהם נתחדש שיעור הרחקה חדש בין שתי שדות. כלומר לא שאפשר לנצל את שיעור ההרחקה של בית רובע שבין השדות, אלא ששיעור ההרחקה בין השדות שיש משרים סמוכים לו – דיו בשתי אמות, ואין צורך כלל בהרחקת בית רובע. א"כ אין סתירה בין סוגיתנו לסוגית "הכל עולה למידת בית רובע". במקום שיש חיוב להרחיק בית רובע, אסור לזרוע בתוך שיעור ההרחקה, אלא רק סוגי מינים שונים ושדינם שונה, אך בזורע בין שתי שדות - משרים, התחדש שיעור הרחקה שדיו בשתי אמות ואין צורך בבית רובע.

 

היוצא מדברים אלו, שלדעת הגר"ש ישראלי המשרים שבין השדות אינם יכולים לצמצם את שיעור ההרחקה בין שתי שדות הזרועים מינים שונים של תבואה, אלא אף גורעים וממעטים את שיעור ההרחקה של בית רובע, ויצטרך להרחיק מעט יותר עד כדי חשבון שיהיה הרחקת בית רובע שטח לא זרוע  בין שתי השדות. לדעה שמשרים מצמצמים למדנו שהוא שיעור מחודש בהרחקה בין שתי שדות.

 

סיכום

 

החזו"א הסתפק בשיעור ההרחקה בין משר לשדה אם צריך הרחקת בית רובע או די בהרחקת שתי אמות, אך הכריע להלכה שדי בהרחקת שתי אמות. אבל לא הכריע בצמצום שיעור הרחקה של בית רובע בין שתי שדות, ע"י זריעת משרים ביניהם.

הרב קלמן כהנא  בספרו מצוות הארץ הכריע והתיר אפילו  זריעת משר אחד ממין השדה הסמוכה לו – ולהרחיק שתי אמות על שתי אמות מיצר הולך בין המשר לשדה הזרועה מין תבואה שונה. בעל דרך אמונה התיר רק שזורע שני משרים ממין השדה הזרועה בסמוך להם, שאז יכול לצמצם שיעור ההרחקה בין השדות לשתי אמות בין שני המשרים שזרועים מינים שונים.

דעת הראי"ה קוק והגר"ש ישראלי, שהיתר שתי אמות הוא רק בשדה הזרועה משר משר, והיתר זה הוא רק בין המשרים ולא בין משר לשדה. על כן שיעור הרחקה בין שדה למשר הוא בית רובע, ובין שתי שדות אין אפשרות לצמצם שיעור הרחקה  ע"י זריעת משרים, אלא צריך להרחיק שטח בית רובע לא זרוע והמשרים שביניהם לא עולים למידת בית רובע.