כלאים בזריעה שאינה לאכילה

א. כלאי זרעים במאכל אדם או בהמה

הרמב"ם (הלכות כלאים פ"א ה"ד) כתב:

אין אסור משום כלאי זרעים, אלא זרעים הראויין למאכל אדם. אבל עשבים המרים וכיוצא בהן מן העיקרין, שאינן ראויין אלא לרפואה וכיוצא בהן - אין בהם משום כלאי זרעים.

המפרשים נחלקו בדעת הרמב"ם, כי בראש דבריו נקט הרמב"ם "מאכל אדם" ואילו בסוף דבריו כתב: "עשבים מרים... שאינן ראויין אלא לרפואה...".

            שתי דעות מרכזיות נאמרו בהלכה זו:

1. יש איסור כלאי זרעים רק במאכל אדם, וכן כתבו: רדב"ז (פ"ב ה"ט), מראה הפנים (פ"א ה"א ד"ה טעמא), מהר"א פולדא (פ"א ה"א), עמק הלכה (חדושי הגר"י אורנשטיין סי' ח). הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' כו) נוטה גם הוא לדעה זו בהסבר הרמב"ם.

2. יש כלאי זרעים גם במאכל בהמה, וכן כתבו: מהר"י קורקוס וכס"מ (פ"א ה"ד); רש"ס, רע"ב, תוס' רעק"א; מלאכת שלמה (פ"א מ"א), ט"ז (סי' רצז ס"ק ב), לבוש (סי' רצו סעי' ג), באר הגולה (סי' רצז אות י), ט"ז (סי' רצז ס"ק ב), גר"א (סי' רצז ס"ק י), חכ"א (שערי צדק, משפט הארץ פ"א ה"ד), ערוך השלחן (סי' רצז סעי' ח), חזו"א (כלאים סי' א ס"ק יד ד"ה כלאי), שו"ת אמרי בינה (ח"א סי' י), תורת הארץ (פ"י אות יב-יג), ועי' פסקים וכתבים (הגראי"ה הרצוג סי' כא, כב). מקור הדברים - בירושלמי (כלאיים פ"א ה"א) עי"ש.

            ולמעשה, כתבו האחרונים שיש לנקוט לחומרא, שיש איסור כלאי זרעים אף במאכל בהמה, שהרי האיסור הוא מדאורייתא (עמק הלכה סי' יח אות ד), משפט כהן (סי' כ), חזו"א (שם), ארץ חמדה (מהד"ק ח"ב דף קנט).

ב. כלאי זרעים בדברים שאינם לאכילה

לפי השיטה (השניה) שיש איסור כלאי זרעים אף במאכל בהמה, נחלקו האחרונים האם יש איסור כלאים בצמחים שאינם מיועדים לאכילה, אבל רגילים לזרוע מהם שטחים נרחבים בגלל סיבות אחרות.

            יש לומדים בדעת הרמב"ם והכס"מ דלאו דוקא מאכל בהמה נאסר, אלא אפילו דברים שאינם מאכל בהמה אבל נזרעים שדות שלמות - יש בהם איסור כלאים; וכן כתבו: עמק הלכה (סי' יח אות ד), ארץ חמדה (שם דף קנח ע"א). הם
מסתמכים על דברי הכס"מ (פ"א ה"ד) שדימה דיני כלאי זרעים לכלאי הכרם, ובכלאי הכרם כתב הרמב"ם (פ"ה הי"ח) שאם "קיים דבר שכמוהו מקיימים רוב העם באותו המקום" - אסור משום כלאים; א"כ, מה לי מאכל אדם, מה לי מאכל  בהמה או שאנשים מקיימים מסיבות אחרות, ובלבד שרגילים לקיים ולזרוע צמחים אלו. זרעי רפואה לעומת זאת, שאין דרך בני אדם לקיים כלל אלא מעט מעט - אין בו איסור כלאים, וכן כתבו: קרית ספר (למבי"ט, פ"ה לענין עשב, ופ"א לענין עשבים המרים), אמרי בינה (שו"ת ח"א סי' י).

            בספר עמק הלכה (סי' יח אות ד) כתב לענין הטבאק שכיון שמגדלים ממנו שדות, למרות שאיננו לאכילה אלא לעישון יש בו כלאים כיון שרגילים לזרוע ממנו שדות, והרי הוא בכלל "שדך לא תזרע".

            אולם לכאורה יש להעיר על הראיה מדמיון כלאי זרעים לכלאי הכרם לנד"ד, שהרי הרמב"ם (פ"ה הי"ח) כשהביא את הכלל "שכמוהו מקיימים רוב העם באותו מקום" - הוא הביא אותו בהקשר לגידול בכרם; ושם הלא מדובר במאכל בהמה - מיניין א"כ הראיה שאסור בכה"ג לגדל מה שאינו ראוי למאכל בהמה?

            החזו"א (יו"ד סי' ריד דף ס ד"ה ומיהו) כתב שאין להביא ראיה מכלאי הכרם, וז"ל: "ואפשר דבעינן דוקא ראוי לאדם... וקוצים נמי ראוין לאדם ע"י תיקון אלא שאין דרך בני אדם לקיימו".

            ועי' רדב"ז (סי' ב"א רנג) שכתב שאין זרעי נוי אסורים משום כלאים, וכן הרש"ס (פ"ה ה"ח) התיר לצרכים שאינם מאכל, והלבוש (הל' כלאים סי' רצו) כתב שבעינן שיהא נזרע לשם אכילה מסוימת של אדם או בהמה. אך גם כאשר רגילים לזרוע מה שאינו מאכל, גם אם רגילים לעשות זאת בשטחים נרחבים - אינו אסור משום כלאים. וכ"כ החזו"א (כלאים א ס"ק יד ד"ה כלאי): "וכן אם אחד מן המינים אין ראוי לא לאדם ולא לבהמה אף שמקיימין אותו לריח ולרפואה ולמוגמר - אין בו משום כלאים"; וכן משמע מדברי הרב קוק זצ"ל (בפירושו לרמב"ם כלאים כתי"ק) שאין להחמיר אלא במאכל אדם או בהמה.

            לכן נראה, שיש להחמיר בדבר שהוא מאכל בהמה אף שכאמור יש בכך מחלוקת הפוסקים, אולם דבר שאינו מאכל בהמה אין להחמיר אפילו כשרגילים לזרוע ממנו שטחים נרחבים.

            מכל הנ"ל נראה, שאין להחמיר בזריעת שום ליד זרעי פרחי נוי.