הרכבה בירקות

פתיחה

בעשרים השנים האחרונות, הפכה ההרכבה של ירקות מנושא ניסיוני למעשה שביום - יום[1]. התועלת בהרכבת ירקות היא היבולים הגבוהים, עמידות הצמח למחלות ומזיקים והתאמתו לקרקע גידולו. עם השתכללות המיכון והאוטומציה, עלויות ההרכבה קטנות, ושכרן עולה רבות על ההפסד הממוני בקניית שתיל מורכב. ההרכבות הנמכרות אינן דווקא של בני מין[2] אחד, אלא נהוגות הרכבות של צמחים שונים זה על זה כגון: מלונים ואבטיחים על דלעת[3].   

 

א. מקור האיסור

במשנה (כלאים פ"א מ"ז) נאמר:

אין מביאין אילן באילן ירק בירק ולא אילן בירק ולא ירק באילן ר' יהודה מתיר ירק באילן.

ובירושלמי (פ"א ה"ב):

אמר רבי יודן בר מנשה דברי חכמים אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של קישו' ונוטעה והיא נעשית אבטיח אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של אבטיח ונוטעה והיא נעשית מלפפון.  

היינו, חכמים מתארים לנו חיבור בין ירק לירק (אף כי דרך החיבור אינה ברורה דיה), ולא רק זריעה סמוכה (=כלאי זרעים).

ובפירוש המשנה לרמב"ם נכתב:

אין מרכיבין אילן באילן אם היו מיניהם שונים,וכן ירק בירק. ואין הלכה כר' יהודה.

והריבמ"ץ כתב: 'ירק בירק. כגון צנון בנפוס וכו''. ופירש שאף ר' יהודה אוסר ירק בירק משום ש'נותנן זה בצד זה ומתאחין ונעשין כלאים, ברם הכא ירק באילן הוא ומותר. תני מניין שאין מרכיבין עץ סרק על עץ מאכל אועץ מאכל על עץ מאכל מין בשאינו מינו, ת"ל את חוקותי תשמורו'.

ו'תוספות יום טוב'  ביאר:

והיינו שסובר ר"י דדוקא כשע"י ההרכבה הן מתאחין ונעשה על ידיהן פרי או ירק משונה בהו אסרה התורה משום כלאים. וזה דוקא באילן ואילן או ירק בירק אבל ירק ואילן שאינם מתאחין להשתנות ולעשות ירק או פרי אחר אף על פי שיונקים זה מזה לא אסרה התורה.

עולה מן הדברים כי הרכבת ירק, מין על שאינו מינו, נאסרה מאותה סיבה שנאסרה הרכבת אילן - שנאמר 'את חוקותי תשמורו'. וכל איחוי אוסר את ההרכבה. וכן 'ספר הישר' (לר"ת, חלק החידושים, סי' תקכ) אוסר במפורש הרכבת ירק לישראל, ורק לגבי נוכרים הסתפק. וכן ב'אור זרוע' (הל' כלאים סי' רנט), וכן שם ב'אור זרוע' הקצר, נפסק שאין מרכיבים ירק בירק.

הרמב"ם (הל' כלאים פ"א ה"ה) פסק:

כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים, כיצד המרכיב אילן באילן כגון שהרכיב ייחור של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק לוקה בכל מקום.

והשמיט הרמב"ם דין הרכבת ירק בירק.

וביאר הרדב"ז:

ואיכא למידק דמשמע דתנא משוה אילן באילן ירק בירק וא"כ כי היכי דאילן באילן בכל מקום ירק בירק נמי בכל מקום והא ודאי ליתא דירק בירק מין זרעים הוא ולא שייך בהו הרכבה ואינו נוהג אלא בא"י, ורבינו השמיט מכאן ירק בירק משמע שאינו נוהג בכל מקום. וי"ל דתנא בא"י קאי ושם הכל שוה למלקות אבל בח"ל ירק בירק מותר אילן באילן או אילן בירק או ירק באילן לוקה.

עולה מדברי הרדב"ז, שהרמב"ם צרף הרכבת ירק בירק לכלאי זרעים, וכיוון שההלכה עסקה בכך ש'לוקה בכל מקום', השמיט הרמב"ם דין הרכבת ירק בירק, שאין חייבים עליו  בחו"ל.

ה'כסף משנה' כתב:

ואכתי קשה דה"ל לרבינו למכתב דאם הרכיב ירק בירק בא"י לוקה ויש לומר דהא לא איצטריכא ליה שאם על זריעת שני מיני זרעים בא"י לוקה מכ"ש על הרכבתן.

אם כן, אף לדבריו איסור הרכבת ירק בירק הוא משום כלאי זרעים ולא משום כלאי הרכבה. ובארץ ישראל ודאי חייבים עליו, משום כלאי זרעים.    

הטור (יו"ד סי' רצה) כתב:

הרכבת האילן כתיב את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך אפי' בח"ל אף שדך אפי' בח"ל והאי שדך לא תזרע לאו בכלאי זרעים איירי שאותן אינן אסורין בח"ל אלא בכלאי האילן שאותן נוהגין אפי' בח"ל ודוקא במרכיב אילן באילן אבל מותר לערב זרעוני אילנות עם זרעוני שדה ולזורען ביחד שלא אסרה תורה בח"ל אלא הרכבת אילן באילן בין אילן בירק בין ירק באילןבין ירק בירק שאינו מינו...

עולה מן הטור שמקור איסור הרכבה בירקות הוא הרכבת אילן, ולכן אסר אף בחו"ל.

השו"ע (יו"ד סי' רצה ס"א) השמיט דין הרכבת ירק בירק כרמב"ם, ונראה שהתירוץ לדבריו יהא כעל דברי הרמב"ם.

 

ב. הסוגיא בחולין ותירוצי הראשונים

בחולין (ס ע"א) נאמר:

דרש רבי חנינא בר פפא: (תהלים קד) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, פסוק זה, שר העולם אמרו; בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא (בראשית א) למינהו באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן: אם רצונו של הקדוש ברוך הוא בערבוביא, למה אמר למינהו באילנות? ועוד ק"ו: ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא, אמר הקדוש ברוך הוא למינהו, אנו עאכ"ו מיד כל אחד ואחדיצא למינו. פתח שר העולם ואמר: יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו.

ובהמשך:

בעי רבינא: הרכיב שני דשאים זה על גב זה [ס ע"ב] לר' חנינא בר פפא, מהו? כיון דלא כתב בהו למינהו - לא מיחייב, או דילמא: כיון דהסכים אידיהו - כמאן דכתיב בהו למינהו דמיא? תיקו.

מסוגיא זו מתעוררת קושייה: הלא לפי המשנה בכלאים, ודאי קיים איסור הרכבה בירק, ומהי שאלת רבינא לגבי מיני דשאים?

גדר 'דשאים' בלשון חכמים, ניתן ללומדו מהמשנה בברכות (פ"ו מ"א): 'ועל הירקות אומר בורא פרי האדמה רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים'. ופרש רש"י: 'בורא מיני דשאים - לפי שיש בכלל פרי האדמה דשאים וזרעים כגון קטניות, ורבי יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין'. נראה מדברי רש"י שדלועים ואבטיחים בכלל דשאים. אולם מראשונים אחרים משמע שדשאים הם צמחים שהחלק הנאכל הוא לא הזרע (כקטנית) ולא הפרי (כמלון ואבטיח), אלא העלים או הגבעולים (פטרוזיליה, שמיר וכד') או השורש (גזר, תפו"א). 'הלכות גדולות' (סי' א, הלכות ברכות פ"ו עמ' ס) מביא את הירושלמי (ברכות פ"ו): 'ואילו הן מיני דשאים הקינרס והחלמא הדמוע והאטד'. [והובא בשינוי בתוספות (מסכת ברכות דף מ ע"א ד"ה איתיה), וכן הגר"א הביא ירושלמי זה על פסיקת השולחן ערוך (או"ח סי' רג ס"ד): 'על פירות שמוציאין אילני סרק, שהכל'.], וב'תשובות הגאונים' נכתב (הרכבי סי' שעט): 'כך שמענו כי עיקר אספרגס במיני דשאים הוא וישנו בארץ ישראל'. וכן בחידושי הרמב"ן (ברכות לו ע"א). וכך כתב הרמב"ן (ברכות מ ע"א): 'אלא שיש ראיה לדברי הגאונים הימלתא דבי הנדואי (ל"ו ב') דאמר רבא בפה"א וזנגבילא לר' יהודהכיון דלאו פרי הוא ושרשין נינהו לא בעי ברוכי עליה פרי האדמה אלא מיני דשאיםאו בורא מיני עצים'. והשולחן ערוך כתב (יו"ד סי' רצז ס"ד): 'כשיזרעו כל מיני זרעונים אלו ויצמחו, נקרא הצמח כולו, כל זמן שלא ניכר הזרע, דשא, ונקרא ירק'.

נראה, אפוא, שדשאים הם מינים שהנאכל בהם אינו זרע או פרי, ולפי זה היה ניתן להסביר שכל הק"ו שנשאו דשאים ושאלת רבינא, הם רק לגבי ירקות שאין פריים נאכל. אבל ירקות שפריים נאכל כגון: מלפפונים או דלועים, ודאי יש בהם כלאי הרכבה כמו באילנות. אם כן לא קשה מהמשנה בכלאים שדברה על הרכבת ירק, היינו שזרעו או פריו נאכלים, על הגמרא בחולין. בכל זאת יש מן הראשונים שהקשו מכלאים על חולין, ובתשובותיהם התבררה הבנתם בדין הרכבת ירקות.

את הקושיה מה הייתה שאלת רבינא בחולין, הקשו הראשונים בפירוש המשנה בכלאים ובחולין, וענו עליה כמה תירוצים:

א. שאלת רבינא היא האם הרכבת ירקות דינה כהרכבת אילן (משום שכתוב בהם 'למינהו' בעשייה) או ככלאי זרעים, והכי נמי לגבי הרכבת זרעים בחו"ל, האם תיאסר כהרכבה או תותר ככלאי זרעים (ר"ש ורא"ש כלאים, תוס' חולין). 

ב. המדובר בא"י,  ושאלת רבינא היא האם נאסרה הרכבת כל הירקות, מדין כלאי זרעים. (ר"ש, תוס' חולין - תי' ב').

ג. השאלה של רבינא דווקא לגבי בני נח, האם נאסרה עליהם הרכבת ירקות כמו הרכבת אילנות, או שלא נאסרה, כדין כלאי זרעים שהותרו לנוכרי (ר"ש, תוס' חולין - תי' ג').

משלושת התירוצים ניתן להסיק שתוספות ור"ש הסתפקו בשאלה לְמַה להשוות הרכבת ירקות, האם להרכבת אילן או לכלאי זרעים, וכן לגבי בני נח. בתירוץ הראשון ההסתפקות לגבי ישראל ובתירוץ השלישי ההסתפקות לגבי נוכרי, ולישראל ודאי אסור, מצד דיני הרכבה.

לרמב"ן בחולין תירוץ נוסף להסברת השאלה בחולין. דשאים[4] לשיטתו אינם ירק. דשאים הם ירק שאינו נאכל לאדם, אלא סתם מיני עשבים, ושאלת רבינא הייתה דווקא לגביהם, אבל בירקות ודאי ישנו איסור הרכבה. וזו לשונו:

שאינו אסור משום כלאים לרבנן אלא מיני תבואה וקטנית וזרעוני גינה אבל דשאים לא, ומיהו לר' חנינא בר פפא בעי אם הרכיבן כאילנות מהו מאחר שמאילנות נשאו ק"ו... דכל שאסור בזריעה כ"ש בהרכבה דומיא דירק דאסור נמי בהרכבה כדתנן בפ"ק דכלאים...

 

ג. המסקנה לגבי הרכבת ירקות

ה'אשכול' (אלבק, הל' כלאים, קטו ע"ב) כתב: 'והרכבת ב' מיני דשאים בעיא דלא איפשטא'.

'אורחות חיים' (הל' כלאים) אסר להרכיב מיני דשאים עפ"י הגמרא בחולין. וכן ה'כלבו' (סי' צא).

ה'כסף משנה' (הל' כלאים פ"א ה"ה) הסביר את הגמרא בחולין על פי הרמב"ם:

ואם תאמר הא בפ' אלו טריפות (דף ס') בעי רבינא הרכיב שני דשאים (זה ע"ג זה) לר' חנינא בר פפא מהו כיון דלא כתיב בהו למינהו לא מחייב או דילמא כיון דאסכים (רחמנא) אידייהו כמאן דכתיב בהו למינהו דמי תיקו במאי מיירי אי בחו"ל הא אמרת דמיעטיה קרא ואי בא"י הא אמרת דמתני' אסרה ומאי מבעיא ליה. וי"ל דלעולם בא"י ומתני' דאסרה היינו משום דסברה דכיון דכתיב למינהו במעשה איכא למימר דכך נצטוו מסתמא אבל לר"ח בר פפא דאמר דלא נצטוו למינהו איכא למיבעי לפום ההוא סברא אי אזלינן בתר ציווי או מעשה כיון דאסכים אידייהו.

עולה מדבריו שעל פי המשנה כלל לא עולה שאלת רבינא, ורק על פי דרשתו של ר"ח בר פפא, עולה השאלה. אם כך סבר שלישראל ישנו איסור הרכבה של ירק בירק.

כאמור בשו"ע (יו"ד סי' רצה ס"א) השמיט דין הרכבת ירק בירק. וביאר הגר"א (יו"ד סי' רצה ס"ק ב):  

וכן המרכיב כו'. לשון הרמב"ם והשמיט ירק בירק משום דמיבעיא לן בחולין ס' הרכיב שני דשאים כו' ומשמע ליה אף בא"י והא דתנן במתני' פ"ק אין מרכיבין כו' ס"ל איסורא בעלמא מדרבנן [מכאן למד דאילן בירק וירק באילן לוקה]. ועתוס' שם ד"ה הרכיב כו' וכ"ז כתב הר"ש במתני' שם. והרא"ש בה"ק כתב כתירוץ הראשון דבח"ל קמיבעיא ליהאבל נראה כתי' האחרון דלבני נח קמיבעיא ליהוכ"ה בירושלמי פ"ק דכלאים תני בשם ר"א מותר הוא עובד כוכבים ללבוש ולזרוע כלאים אבל לא להרביע בהמתו כלאים ולא להרכיב אילנו כלאים למה מפני שכתוב בהן למיניהן והרי דשאין כתיב בהן למיניהן אין כתיב בציווי אלא בהוצאה וכן דעת הטור שסתם וכתב בין ירק בירק ע"ש.

אם כן, הגר"א כותב שהרמב"ם והשו"ע מבארים על פי הגמרא בחולין, שיש רק איסור דרבנן בהרכבת ירק בירק. אולם הגר"א עצמו מכריע שהספק בחולין היה דווקא לבני נח,אבל לישראל אסור מן התורה,ומביא ראיה לדבריו את הירושלמי.

עולה שלפי רוב הפוסקים, הרכבת ירק אסורה לישראל מן התורה, משום הרכבת אילן או משום כלאי זרעים, ושניהם נוהגים בא"י. ולגבי נוכרים הגמרא בחולין נשארה בתיקו.

 

ד. קיום ירק מורכב בשדה ישראל

פסק הרמב"ם (הל' כלאים פ"א ה"ז):

הזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים אע"פ שהוא לוקה הרי אלו מותרין באכילה[5] ואפילו לזה שעבר וזרען שלא נאסר אלא זריעתן בלבד, ומותר ליטע ייחור מן האילן שהורכב כלאים ולזרוע מזרע הירק שנזרע כלאים.

אם כן קוני הירקות המורכבים בשווקים אינם עוברים על איסור בעצם האכילה (ובדרך כלל אינם יודעים אם הירקות שהם אוכלים מורכבים).

האיסור נשאר אפוא למגדלים, ונשאלת השאלה האם מותר לשתול שתילים המורכבים באיסור, או שאין לקנותם על מנת לשותלם, ואם שתל מוטל עליו לעוקרם?

בתוספתא (כלאים פ"ב הט"ו) נאמר:

גוי שהרכיב... תרד על גבי ירבוז אף על פי שאין ישראל רשיי לעשות כן נוטל הימנו זרע וזורע במקום אחר.

לכאורה מה שהותר היא נטילת זרע  ושתילתו, ולא השתיל המורכב בעצמו.

וכך כתב ה'אורחות חיים' (הל' כלאים):

וכלאי אילנות כגון להרכיב אילן של מין אחד באילן של מין אחר אפילו בחוצה לארץ אסור ולוקה. וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי ז"לשאפילו קנאו מן הגוי אסור לקיימווהכי דרשינן כלאים - שדך - לא, פי' [לא] תקיים ע"כ. והר"ף ז"ל כתבאפילו מיני דשאים בדשאיםמשום בעיא דהרכיב שני מיני דשאים בפרק אלו טרפות כדפי' בתוספות.ואפילו להניח לגוי לעשות לו אסור... ואע"פ שהמרכיב כלאים לוקהמותר לקיים המורכבופירותיו מותרין באכילה אפילו לזה שעבר. ומותר (לזרוע) [ליטע] ייחור מן האילן שהורכב כלאים.

עולה מתוך דבריו שישנה מחלוקת ראשונים באיסור קיום המורכב, והאוסר כלאי הרכבה בקיום, אוסר אף לקנותם מנוכרי ולקיימם, וכן 'כלבו' (סי' צא) הביא את אותן דעות.

הראי"ה קוק התיר קיום המורכב לאחר שהתאחה (משפט כהן סי' כג), וזו לשונו:

הנה בארתי כמה פעמים, שיש מקום לומר שאחר שנתאחדו האילנות המורכבים והיו לגוף אחד בלא שום היכר מבדיל ביניהם, אז אחר שנעקרו, אין שום איסור לחזור ולנטעם, מפני שהרכבה אין כאן עוד, וזריעה הלא קיי"ל כד' הרמב"ם שאין איסור כלאים בזריעה ונטיעה של אילנות. וגם סמכתי ראיה לזה מהתוספתא דכלאים פ"ב הלכה ט"ו, שכתוב שם ברישא: נכרי שהרכיב אפרסק ע"ג עובש, אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות כן, נוטל הימנו וחוזר ונוטען במקום אחר, ולא כתוב שם נוטל הימנו יחור כמו שהיא הגירסא בירושלמי לפנינו, ומשמעות הלשון היא שנוטל הישראל מן הנכרי את כל האילן המורכב אחר שעוקרו, וחוזר ונוטען, כמו שהם מאוחדים ומחוברים, במקום אחר, - ובסיפא, שמדברת התוספתא כבר בכלאי זרעים, כתבה מפורש: הרכיב תרד ע"ג ירבח, אף על פי שאין הישראל רשאי לעשות כן, נוטל הימנו זרע וזורע במקום אחר, אמר כאן שדוקא זרע רשאי לקחת מתוך ההרכבה הזאת, אבל לא גוף הירק המאוחד כולו בהרכבתו, ולזרע אותו במקום אחר. והטעם הוא פשוט:מפני שהנטיעה והזריעה של האילן או של הירק, שכבר הורכב ונתאחד לגוף אחד, אין בה עוד משום הרכבה ונשאר עלי' רק דין זריעה,ע"כ באילנות סברה התוספתא שאין שם כ"א איסור הרכבה בלא איסור זריעה, וכדעת הרמב"ם, וע"כ מותר אח"כ ישראל לקחת מהנכרי את האילן המורכב כולו ולנטעו במקום אחר,אבל בכלאי זרעים, שחוץ מאיסור הרכבה יש בו גם איסור זריעה, אסור לקחת את הירק המורכב גם אחר שנתאחד ולזרעו במקום אחר, דנהי דהרכבה ליכא, משום שכבר נתאחדו והיו לגוף אחד, אבל מ"מ חלקי הגוף הזה עומדים הם כל אחד ואחד בשמו, ואיסור זריעה איכא, וע"כ אין היתר כי אם לקחת זרע משם, שאע"פ שהזרע יוצא מכח שני מינים מ"מ זה הזרע בעצמו כבר הוא דבר אחד בעצמו ומין מיוחד, ואין בו משום איסור כלאים אפילו מצד דין של זריעה.

עולה מדברי הראי"ה קוק, שאף על פי שסבר להקל באילן מורכב, ולהתיר לנוטלו לאחר שהתאחה, הרי בירק מורכב,  סבר להחמיר, ולא התיר לשתול ירק מורכב.  

נוסף על כך, הרב זצ"ל עצמו לא רצה להסתמך על סברא זו להקל אפילו באילנות. וכך הוא כותב בהמשך:

ואף על פי שהדברים נראין כך ע"פ גירסא זו בתוספתא וסמוכין יש לזה בסברה, מ"מלא הוריתי דין זה למעשה כלל. מאחר שע"פ גירסת הירושלמי ולשון הרמב"ם והשו"ע, והגירסא המוגהת בתוספתא ע"פ הגהות אור הגנוז, הוא גם ברישא גבי כלאי אילן: נוטל ממנו יחור, דמשמע דגוף האילן כמו שהוא אסור לקחת ממקומו ולנטוע במקום אחר, כמו גבי זרעים, ורק את היחור שנצמח מכח שניהם, שלא הי' בו חלוק גופים מעולם, מותר לקחת ולנטוע במקום אחר, מוכרחין אנחנו לבטל את מה שנראה מהגירסא היחידה שלנו בתוספתא, לגבי מה שמפורש בגירסת הירושלמי והרמב"ם והשו"ע, וההגהה שהוגהה עפ"ז בתוספתא, ולאסור לנטוע את כל האילן במקום אחר, ולעמוד רק על ההיתר של לקיחת יחור מהאילן המורכב, שעל זה אין אנו צריכים לשום הוראה, שהרי הדבר מפורש בתוספתא וירושלמי ודברי הרמב"ם והשו"ע. אלא שהוצרכנו לבאר, שמותר גם לגרום שהנכרים ירבו בנטיעות כאלה בהרכבה של מישמש בשקדים, ואין בזה משום לפני עור, כמש"כ לעיל כמה פעמים בביאור. וטעם האוסרים צריך לומר, שאע"ג דודאי הרכבה אין כאן אחר החבור הגמור, ואיסור זריעה קיי"ל שאינו נוהג בכלאי אילנות, מ"מ יש לומר דס"ל שיש כאן משום איסור קיום של המורכב, ואף על פי שעיקרו פקע מיניה איסור מורכב כשנוטעו עוד הפעם הרי הוא מקיימו. ואף על פי שיש מקום לדון ולומר, דלא שייך איסור קיום המורכב כי אם כל זמן שהוא עומד וקיים מכח הרכבת האיסור, אבל כיון שנעקר כבר בטל קיומו מצד ההרכבה, ושוב לא שייך לומר בו איסור קיום כשיחזור ויטע אותו במקום אחר, מ"מ אי אפשר לסמוך על זה ומפני שאנו מדמין נעשה מעשה.ולא כתבתי לעיל סברא זו, להתיר לנטע את האילן המורכב אחר שנעקר, לאחר התחברותו הגמורה, כי אם בתור סמך בעלמא, לענין אם הורכב ע"י נכרי מישמש ע"ג שקד, שיש לומר דלא נעשה בזה איסור מעולם, שאולי אין הנכרי מצווה על זה כלל. ואולי בעל הגירסא שלנו בתוספתא סבירא ליה סברא זו, דאין הנכרי מצווה על זה וכיו"ב, כשיש קירוב בין המינים, שאינם חשובים כלאים לגבי בני נח. וכהאי גונא י"ל שאין שייך ג"כ איסור קיום המורכב, דלא שייך איסור קיום של המורכב כי אם כשפעולת ההרכבה נעשתה באיסור, כגון בישראל, או בבני נח במינים שהם לגמרי חלוקים בטבע, שהם כלאים ג"כ לגבי בני נח. ומכל מקוםגם ע"ז איני סומך למעשה, מאחר שכל עיקר סברא זו של חילוק דיני כלאים מישראל לבני נח היא מחודשת, ולא רציתי לסמוך עליה ג"כ כ"א בתור סניף להיתרים אחרים...

החזו"א (כלאים סי' ב ס"ק ט ד"ה ומיהו) מחמיר בשתילת מורכב, וזו לשונו:

והלוקח שתילים מורכבים מן הנכרי ועוקרן ונוטען בתוך שלו חייב משום מרכיב ואינו ענין למקיים, ונראין הדברים אפי' אם נוטלן עם גושיהן, דכיון דאינן מתקיימין בגושיהן זמן ארוך וכשזורען מקיימן בזריעה גמורה חשיב מרכיב. וכ"ז לענין דאוריתא, אבל מדרבנן אסור לקיים את המורכב וחייב לעוקרו אף שתחלת זריעתו ביד נכרי וכמש"כ ס"ק י"א.

לפי דבריו, הקונה שתילים מורכבים ומעבירם לשדהו, עובר באיסור הרכבה מן התורה, ואפילו שתלם הנוכרי - עובר בקיום מורכב מדרבנן, וחייב לעוקרם.

נראה שאף לפי החת"ס (שו"ת ח"ו סי' כה) ו'ערוך השולחן' (יו"ד סי' רצה סי"ח), שמתירים קיום מורכב לאחר שהתאחה, או נטילת ייחור ממנו, הרי לגבי ירקות, צריך עיון גדול אם החת"ס ו'ערוך השולחן' יתירו זאת; משום שבשתילת הירק המאוחה הוא לא רק מקיים  ירק מורכב אלא שותלו.[6]

 

מסקנה[7]

 

שתילי ירקות המורכבים משני מינים שאסורים בהרכבה או בזריעה בערבוביא, אסורים בשתילה, אבל פיר