זריעת חיטה לשם עשיית צל על גזר - חלק ב'

ואינו מובן: איה נתבאר דהזורע על מנת לקצור ולשרוף התבואה אין בו משום כלאים?... ומיהו יש לעיין בדעתו שלא לקיימן עד שיגדלו, למה אין בהם משום כלאים? הלא עיקר איסור כלאים בזריעה, והרי זרוע כאן מין שרוב בני אדם זורעין, ויש בכוח זריעה זו להצמיח הדבר שמקיימין אותו רוב בני אדם? 

כלומר, מתוך שהרמב"ם הדגיש את נקודת ההיתר בכך שהוא "זורע להשחתה". משמע שלדעתו יש בכוונת הזריעה משמעות גדולה בהגדרת מעשה האיסור - אם אותו מעשה זריעה ייחשב כזריעת כלאים או שייחשב כזריעה המותרת. אמנם ניתן היה לצמצם את החידוש שבדברי הרמב"ם ולבאר את דבריו שבאמת גם לדעתו ההיתר של "זורע להשחתה" מותנה בכך שלא יהיה חשש של מראית העין. וכך כתב החזו"א (שם) בתור הוה-אמינא בביאור דברי הרמב"ם וז"ל (ד"ה והנה):

ואם כוונת הר"מ לא להצמיחן ולגדלן, אלא להשחיתן טרם שיתגדלו ניחא.

לפי הסבר זה גם הרמב"ם אינו מסתפק בכך שאין כוונתו לאכול את מה שזרע כדי להתיר זריעת הפשתן, אלא צריך שבפועל הוא גם יעקור את הפשתן לפני תחילת ההבשלה של הגרעינים כאשר כולם מבינים שאינו משתשמש בהם לאכילה. כאשר גם הרמב"ם מודה שאין היתר לקיים פשתן שנועד לבדיקת השדה - לאחר יציאת הזרעים הראויים למאכל.

אולם החזו"א דחה אפשרות זאת, משום שלא תכלית זריעת כלאים היא האיסור, אלא עצם מעשה הזריעה נחשב למעשה האיסור, ומה תועיל העקירה שלאחר מכן לתקן את מה שזרע באיסור? וז"ל:

וכשם שאם זרע לקיים ועקרן קודם שגדלו לא תיקן איסור הזריעה, שאין הצמיחה תנאי האיסור - כך בחשב מתחילה לעקור אח"כ לא מהני - דכיון שנשרשו וגדלו בערבוביא הרי מתגדלים כלאים?

מתוך כך מחדש החזו"א בדעת הרמב"ם שכאשר אדם זורע ירקות שלא על מנת לקיימן, אלא לעוקרן - חלה כאן ההגדרה של מין "שאין כמוהו מקיימין" - דבר שמפקיע איסור כלאים אף בכלאי הכרם (עי' רמב"ם כלאים פ"ה הי"ח) וכך כותב החזו"א (שם):

ועל כן צריך לומר, דמחשבה מראש לעקרן קודם שביכרו... עושה אותן כמין שאין כיוצ"ב מקיימין. ואם כן יש לומר דבחושב להניחן לבלות בארץ נמי עושה אותן בזה כמין שאין כיוצ"ב מקיימין, ויעלו דברי הרמב"ם כפשוטן. וצ"ע.

אף שהחזו"א נשאר בצריך עיון בסיום דבריו, נראה שמסיק למעשה כפי שלמד בדעת הרמב"ם, שמותר לזרוע פשתן בשדה חיטה כשכוונתו היא רק לבדיקת השדה - אף אם לא יעקור את הפשתן מיד, אלא ישאיר אותו בשדה עד שיירקב מעצמה.

ואם כן נשאלת השאלה: האם ניתן לדמות בין המקרה שזורע פשתן לבדיקת השדה, לבין זורע חיטה לעשיית צל על הגזר? וכאן לפי הביאור הראשון בדעת הרמב"ם, ניתן להשוות בין זריעת פשתן לבדיקת השדה לבין המקרה שלנו. משום שגם במקרה הנידון לפנינו מטרת המגדלים אינה להשאיר את החטה אלא לעקור אותה או להשמיד אותה בשדה. ויש לברר מהי ההגדרה של "זורע להשחתה".

ד. זריעה לנוי וזריעה להשחתה

הרדב"ז (בתשובה ח"ה סי' ב' רנג) כתב שאסור לזרוע כלאים של צמחים הראויים למאכל אדם אף כשכוונתו לנוי. ולכאורה דבריו מוקשים: הרי גם זרע של פשתן ראוי למאכל אדם (עי' רמב"ם שמיטו"י פ"ח הי"ד וב"שבת הארץ" שם) וכיצד התירו לזרוע פשתן לבדיקת השדה, הרי לפי דבריו כוונת הזריעה אינה מעלה ואינה מורידה?

לאור זאת כתב הרה"ג יעקב אריאל שליט"א ("אמונת עתיך" 2 עמ' 14) שיש חילוק בין זורע לנוי לבין זורע להשחתה: זורע לנוי הרי הוא חפץ בקיום הצמח מצד עצמו כמטרה לאחד משימושיו הרגילים (כגון: מאכל, נוי וכדו'). ואף אם כולם יודעים שאינו חפץ לאכול את הצמח - הדבר אסור, כיון שהוא רוצה בקיומו. מה שאין כן בזריעת פשתן לצורך בדיקת קרקע, שאינו חפץ כלל בקיום הצמח, ודי לו בבדיקת השדה, כשלאחר מכן אין לו שום תועלת בצמח. דבר זה אינו נחשב כרצון לקיים את הצמח, ומשום כך התיר זאת הרמב"ם (פ"ג הי"ז) אם יהיה מובן לאנשים שאינו זורע למאכל.

לכאורה לפי החילוק הנ"ל היה מקום להתיר גם בנידון שלנו, מפני שגם החקלאים הזורעים את החיטה לעשות צל על הגזר, עוקרים אותה באמצע הגידול, ואינם משאירים אותה לאורך זמן - דבר שנחשב לכאורה כזריעה להשחתה.

סברא זו הועלתה לפני כששים שנה על ידי הרב ד"ר י' אונא זצ"ל (במאמר שנדפס בקובץ לזכרו של הרב גדליה אונא זצ"ל, תל אביב ת"ש), להתיר זריעת ירק בכרם (זבל ירוק) על מנת לזבל בו בסופו של דבר את האדמה. טענתו היתה שכמו זורע פשתן לבדיקת השדה אף זריעת הזבל הירוק בכרם נחשבת זריעה להשחתה. אולם מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (ארץ חמדה כלאים עמ' קסג סוף פרק יב) דחה סברא זו וכתב שבכל מקרה בו מטרת הזריעה היא להשתמש בצמח, ואף אם באופן זמני - אין זה נחשב כזורע להשחתה. וז"ל:

אין איסור זריעת כלאים אלא כשזורע על מנת להשתמש אח"כ בצמחים. אבל לא כשזורע להשחתה כגון שכוונתו רק בכדי לבדוק את השדה אם מצליח בו אותו המין. וכל שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינה אלא לשם השחתה הרי זה מותר גם מדרבנן. ויש שרוצה לומר שגם הזורע לשם השתמשות בצמחים בתורת זבל ירוק תורת זורע להשחתה עליו (הרב ד"ר י' אונא). אבל אין זה נראה; שהרי כיון שיש לו איזה שהוא שימוש בצמח עצמו, אם כי אינו רוצה בו לאכילה, מכל מקום אין זריעתו גם זריעה להשחתה, שהרי צריך על כל פנים את עצם הצמח והוא דרך השימוש שלו.

לדעת הגר"ש ישראלי זצ"ל הרמב"ם התיר בזריעת הפשתן רק בצירוף של שני תנאים:

א. שאין איסור תורה היות והוא נחשב "זורע להשחתה".

ב. שאין איסור דרבנן, זאת כש"מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינה אלא לשם השחתה".

התנאי הראשון מגדיר את מהות איסור כלאים שאסרה תורה. והתנאי השני הוא בדין "מראית העין" - מדרבנן. ונלענ"ד שאף אחד משני התנאים לא שייך לאומרו כאן. "זורע להשחתה" אינו שייך למקרה הנידון, כיון שלדעת הגר"ש ישראלי זצ"ל ההגדרה של "זורע להשחתה" תלויה מה רוצה האדם בשעת הזריעה, האם הוא חפץ באופן ישיר בקיום הצמח, או שהוא חפץ בו באופן עקיף, דהיינו רק בהנאה הצומחת מקיומו הזמני. משום כך אף שאדם הזורע פשתן לצורך בדיקת השדה - הוא חפץ "בעצם הצמח", ורצונו שהפשתן יישאר באופן זמני, על מנת לבדוק את השדה, אולם השימוש בצמח הוא עקיף, לכן לדעת הרמב"ם הוא "זורע להשחתה". מה שאין כן בכל המקרים שהשימוש בצמח הוא ישיר, אף שהוא עראי ואינו לאכילה כגון: זבל ירוק בכרם וכדו' אין הזורע אינו נחשב "זורע להשחתה", ונראה שהוא הדין במקרה שלנו אף שהשימוש בצמח הוא זמני, עם כל זאת הצמח עצמו משמש לעשיית הצל וזריעתו לא תיחשב זריעה להשחתה. אך גם אם לפי דעתו של הגר"ש ישראלי זצ"ל ניתן היה לומר שהמושג "זורע להשחתה" שייך גם לאומרו במקרה שלנו, ואין כאן זריעת כלאים מן התורה, עדיין הדבר אסור לדעתו באיסור דרבנן מחמת מראית העין, כפי שיבואר.

ה. חשש מראית העין בזורע להשחתה

הזורע פשתן לצורך בדיקת השדה שם "מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינה אלא לשם השחתה" כלשונו של הגר"ש ישראלי זצ"ל, משום כך סובר הרמב"ם שלא חשו למראית העין והתירו לעשות כן לכתחילה. והנימוק לכך הוא, כיון שהדבר ידוע שזורעים פשתן גם לצורך בדיקת שדה, על כן כבר בשעת הזריעה מעשיו מוכיחים שאינו זורע לשם שימוש בפשתן. לעומת זאת בזריעת חיטה עם גזר גם אם נגדיר את המקרה כזריעה להשחתה, מכל מקום "אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו" בשעת זריעת החיטה עם הגזר, שזורע רק על מנת לעשות צל. על כן אף אם נדחוק ונאמר שאין כאן איסור תורה, הרי יש כאן איסור דרבנן של מראית העין.

יוצא מכל האמור שלדעת כל המפרשים עד כה יש לחוש למראית העין במקרה שלנו כפי שיבואר:

לדעת הרא"ש הסובר שההיתר בפשתן הוא משום שהפשתן מזיק לתבואה - אין להתיר, היות שקשה לומר שהחיטה מזיקה לגזר. ההיפך הוא הנכון: הוא חפץ בה כדי לשמור מפני התחממות יתר של הגזר. ואף אם יתברר שיש נזק קטן כתוצאה מסמיכות הגידולים, הרי מאידך יש תועלת גדולה למניעת נזק ודאי.

לדעת הגר"א (הגהות הגר"א עם הגהות הרד"ל ירושלמי כלאים פ"ב ה"ה), ההיתר בזורע פשתן לבדיקה נובע מהמציאות: שבזורע לבדוק הוא עוקר את הפשתן לפני סוף הגידול, בעודו גבעולים טרם שצמחו הגרגרים, ומשום כך לא חשו למראית העין; מה שאין כן בזורע חיטה לעשות צל על הגזר, שהחיטה גדלה עד שמוציאה גרגרים.

לדעת הרמב"ם והרדב"ז ההיתר בפשתן הוא משום שזורע דווקא בקצה השדה באופן שאין בו מראית העין. ואילו כאן מדובר שהגזר והחיטה יהיו זרועים יחד בכל השורות.

גם קשה להסתמך על כך שלא רגילים לזרוע חיטה למאכל בקיץ. כיון שלא מצאנו ששינוי בזמן זריעה פוטר את בעיית מראית העין בכלאים. (אף לדעת החזו"א שהיקל לענין איסור ספיחים בשביעית במקרה כזה).

אמנם מדברי החזו"א (כלאים סי' ה ס"ק טו מד"ה והנה) בדעת הרמב"ם כפי שהבאנו לעיל נראה שעצם הכוונה השונה של הזריעה כשזורע להשחתה הינה סיבה מספקת כדי להתיר זריעת כלאים אף במאכל אדם. אולם החזו"א עצמו נשאר בצ"ע, היות ועל אף הקושי שנתקשה החזו"א (סי' ה ד"ה והנה) בהגדרת המושג "זורע להשחתה" שטבע הרמב"ם - ניתן עדיין היה ליישב זאת שאכן לדעת הרמב"ם (פ"ג הי"ז) זריעת כלאים מתוך כוונה לעקור כבר מפקיעה מהזריעה איסור תורה, אבל יש איסור דרבנן מחשש למראית העין. משום כך אין זה פשוט שכוונתו להסתמך על העיקרון הנ"ל הלכה למעשה.

אמנם לדעת הגרח"ז גרוסברג זצ"ל (חוקות שדה תלמי שדה ס"ק ה) יש להתיר זריעת זבל ירוק בכרם, וז"ל:

ולפי זה יש לצדד ולומר דהוא הדין הזורע זבל ירוק בכרם אין בו משום כלאי הכרם, כיון דמהפכין וחורשין אותן לפני צמיחת הפרי כדי לזבל השדה. וגם יש לצרף לזה דעת הגר"א (יו"ד סי' רצו ס"ק ז) דבשאר זרעים אינו אסור אפילו מדרבנן כי אם במפולת יד. וכן יש לצרף מה שכתב החזו"א (סי' א ס"ק יב) דמסתפק דאפשר דבעינן דווקא ראוי לאדם, וכלשון הרמב"ם (פ"א ה"ד) לענין כלאי זרעים. וקוצים נמי ראויים לאדם על ידי תיקון... ונכון הדבר שתיעשה הזריעה והחרישה לפני שיחנטו הענבים בגפן.

אך היתרו מבוסס על מספר קולות שבפשטות לא ניתן להסתמך עליהן במקרה שלנו. שכן הגרח"ז גרוסברג זצ"ל מסתמך על דעת הגר"א (יו"ד סי' רצו ס"ק ז), שזריעה שלא במפולת יד בכרם מותרת בחלק מן הזרעים אף לכתחילה. על כן התיר זריעת זבל ירוק בכרם שאין איסורו אלא מדרבנן, עפ"י מה שפסק הרמב"ם בפ"ה:

ה"ג: ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס ולוף, וכיוצא בהן מזרעים שנגמרים עם גמר תבואת הכרם; אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם...

ה"ו: אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד; אבל שאר מיני זרעים מותר לזרען בכרם ואין צריך לומר שאר אילנות.

ומשום כך לדעת הגר"א אם יזרע אותו שלא במפולת יד, יהיה מותר לעשות כן לכתחילה. דבר זה נכון בכלאי הכרם, שכן שכל הזרעים שאינם תבואה, קטניות או ירקות, האיסור לזורעם בכרם הוא רק מדרבנן.

ואילו בכלאי זרעים, כל הירקות התבואה והקטניות הראויים לאכילת אדם האיסור לזורעם הוא מן התורה. משום כך אין להקיש מההיתר של הגרח"ז גרוסברג זצ"ל לזרוע זבל ירוק בכרם שלא במפולת יד לנידון שלנו.

הקולא השניה היא להסתמך על דעת החזו"א (סי' א ס"ק יב), הסובר שכל מה שאסר הרמב"ם (פ"ה הי"ז) בכלאי הכרם - אין האיסור אלא בזריעת מאכל אדם, כשלדעתו גם הקוצים המדובר בדברים שראויים למאכל על ידי הדחק.

גם קולא זו אינה שייכת למקרה שלנו, מפני שהחיטה והגזר שניהם מיני זרעים הראויים לאכילת אדם, ועפ"י פשט דברי הרמב"ם (פ"א ה"ח-ט) בכלאי זרעים שלא כבכלאי הכרם - כל צמח הראוי למאכל אדם, אסור לזורעו מן התורה יחד עם מין אחר, ואין זה משנה כלל אם הזרע שלו נאכל או לא.

ואמנם לדעה אחת (הובאה ב"ארץ חמדה", מדור א פרק ה) גם בכלאי זרעים אין איסור מן התורה אלא בזרעים שנאסרו בכלאי הכרם. אבל לא מסתבר לצרף את כל הדעות המקילות יחד במקרה שלנו, שאם כן בדרך זו ניתן לעקור את כל דיני כלאים ח"ו שהם מן התורה אף בזמן הזה. ובפרט שהמין השני הוא חיטה שוודאי חייבים עליה הן בכלאי זרעים והן בכלאי הכרם.

אמנם בדבר אחד יש לדון אם ניתן להסתמך עליו לנידון שלנו. האם גם בכלאי זרעים ניתן להקל לזרוע שלא במפולת יד, כשמדובר על כלאים האסורים מדרבנן? שכן לדעה הסוברת שהמקרה שלנו מוגדר כ"זריעה להשחתה", והאיסור הוא רק מדרבנן מחמת מראית העין - יש מקום להתיר את זריעת החיטה והגזר שלא במפולת יד. לשם כך יש לברר את ההגדרה של "מפולת יד", והאם זה מהוה תנאי בהגדרת האיסור של כלאי זרעים.

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ג'