הרכבת שזיף על שקד

פרופ' כסלו עוסק במאמרו בריאליה של המשנה, ולאור ממצאיו הוא מבקש להציע היתר להרכבת שזיף על שקד. לממצאים של פרופ' כסלו יש חשיבות רבה, ואין ספק שהידיעה שגדלו בארץ ישראל עצי שזיף משמעותית היא להבנת הריאלייה של המשנה ולהבנת סוגיות שונות שנידונו בה ובתלמוד. עם זאת, ברצוננו להציג כמה נקודות תורפה במאמרו של פרופ' כסלו, ולהראות שאין בממצאים אלו בכדי להכריע את השאלה ההלכתית האם מותר להרכיב שזיף על גבי כנה של שקד.

א.הנקודה המרכזית של המאמר מוסבת על דיוק שממנו רצה הרב אולמן ללמוד היתר הרכבה של שזיף בשקד. נאמר במשנה (כלאים פ"א מ"ד) "הפסקין והשקדין… אעפ"י שדומים זל"ז – כלאים זב"ז", והרב אולמן הסיק שאם המשנה לא הזכירה את הרכבת השזיף על השקד – סימן שהרכבה זו מותרת. אמנם הגרי"א הרצוג השיב שייתכן שמין השזיף לא היה מוכר בארץ ישראל בתקופה זו, ולכך מגיב פרופ' כסלו ומוכיח עפ"י ממצאים ארכיאולוגיים שהיו קיימים מטעי שזיפים באזורינו.

לענ"ד, דיוקו של הרב אולמן הוא דיוק חלש, ובוודאי שאי אפשר להכריע את שאלת הרכבת השזיף על השקד על סמך דיוק זה. מצאנו אמנם בירושלמי (כלאים פ"א ה"ד) כדוגמת דיוק זה, אך באמת אין הם דומים כלל וכלל. במשנה (כלאים פ"א מ"ד) נאמר" "האגסין והקרוסטמלין… אינן כלאים זב"ז" ומדייק הירושלמי: "הא חזרר ע"ג אגס לא?! (ואסורים)". אך כאמור אין זה דומה לדיוקו של הרב אולמן, כי כל המינים המדוברים בסוגיית הירושלמי, מוזכרים במשנה ובתוספתא, כולל החזרר, אך מכאן לדייק על שזיף  שכלל לא הוזכר באותו עניין במשנה, הדבר תמוה.  

בנוסף, אף אם היינו מדייקים כן, אפשר להסביר בכמה אופנים מדוע המשנה לא הזכירה את השזיף:

1.אמנם נכון שגדלו שזיפים בארץ באותה תקופה, מכל מקום  הכמות והיקף המטעים ממין זה היה קטן, (ראה פליקס, עצי פרי למיניהם עמ' 234). השזיף אינו עץ ארץ-ישראלי , אלא הוא הובא מארצות הקווקאז ומערב אסיה (ראה ש'. חומסקי,  פרי עץ למיניהו, עמ' 122; זוהר עמר, גידולי ארץ ישראל, עמ' 231), והתחיל רק אז להתפשט. לפי זה אין פלא שהמשנה לא התייחסה למין שהיה נדיר (יחסית) בחקלאות הארץ-ישראלית.

2. אם הולכים אנו בעקבות פירושו של הרמב"ם (פיהמ"ש כלאים פ"א מ"ד) שדמיון האפרסקים לשקדים הוא בשלבים הראשונים של התפתחותם, מובן ג"כ מדוע לא הזכירה המשנה את מין השזיף. הדמיון בין האפרסק והשקד בשלבים אלו הוא גדול; השזיף והשקד, לעומת זאת, אינם דומים אז ואף לא אחרי כן במידה זו.

ב.האמת היא שיש להקדיש לנושא "התייחסות ההלכה לזיהוי המינים המוזכרים במשנה ובתלמוד" מאמר שלם (ואף מאמרים), אך במסגרת זו נעיר בקצרה בלבד. זיהוי המינים, אף שמקצוע חשוב הוא, יש בו הרבה קשיים הנובעים ממרחק הזמן מאז ספרות חז"ל לזמננו. תיאורי הצמחים במקורות חז"ל אינם מקיפים אלא הם תיאורים חלקיים, הנצרכים לבירור ההלכה שנידונה. קורה לא אחת, שחוקרים רבים הדנים על צמח מסוים מזהים אותו בצורה שונה. זה אומר בכה וזה אומר בכה, על סמך התיאור והתכונות המוזכרים במקורות. לכן ההלכה נוטה  יותר להסתמך על המסורת והקבלה,  ואילו חוקרים נוטים להסתמך על ממצאים ארכיאולוגיים, בוטאניים, היסטוריים ועוד. דוגמה להבדלי הגישות (אם כי אין ברצוננו לקבוע עמדה בכך) אפשר לראות בפולמוס שהתעורר לפני כמה שנים לגבי הזיהוי של שיבולת השועל (ראה בעניין פולמוס זה: פרופ' פליקס כלאי זרעים והרכבה, עמ' 24-29; הרב שרגא קריזלר, קובץ שערי ציון שי"ל ע"י כולל אמרי יושר תורת כהנים; הרב יונה מרצבך, "הלכות פסוקות וזיהויי מדע בכפיפה אחת", עלה יונה, עמ' תמו; הרב יוסף אפרתי, הליכות שדה 57 עמ' 11-15; תגובת פרופ' פליקס,  הליכות שדה 59 עמ' 19-22; מרדכי כסלו "לזיהוי שיבולת שועל", ס' מנחה לאי"ש, ירושלים תשנ"ח, עמ' 155-168).

כלפי מה דברים אמורים – פרופ' כסלו מביא ראיה מן הירושלמי (דמאי פ"ב ה"א) שהיו קיימים מטעי שזיפים בארץ, שכן נאמר בירושלמי (שם): "ר' יונה בשם ר"ש בן זכריה המינין האסורים בפניי' (פמיאס) האגוזים והאורז… גמליאל זוגא אמר: אהיניות הבכורות". פרופ' כסלו הוכיח "מן הירושלמי" על סמך הזיהוי של  בן יהודה ופרופ' פליקס (עץ פרי למיניהו עמ' 235-236), ש"אהיניות הבכורות" אלו השזיפים. אך פליקס (שם הערה 16) מזכיר שיש ל"אחוניתא" זיהויים אחרים, כגון של קאהוט (ערוך השלם ערך אחוניתא) הסובר שהוא מין ירק; לכן גם ההוכחה מן הירושלמי אינה וודאית. 

ג.לגבי ההכרעה ההלכתית, מעדיפים אנו להסתמך על הקריטריונים להגדרת המין המוזכרים בירושלמי (כלאים פ"א ה"ה) ובפוסקים. הרמב"ם (הל' כלאים פ"ג ה"ה) קבע שלושה קריטריונים: דמיון הפרי או דמיון העלים ובלבד שטעם הפרי לא יהיה רחוק זה מזה ביותר. לכן אנו מעדיפים לדון על כל מין לגופו של עניין, ולהכריע האם דומים הם בעלים או בפרי, כשלוקחים בחשבון גם את טעם הפרי כאמור לעיל.

ולמעשה, שאלת הרכבת השזיף על השקד כבר נידונה ע"י הפוסקים, וכפי שכתב פרופ' כסלו. הפוסקים הכריעו שהרכבת שקד ושזיף היא הרכבה של מין באינו מינו ולכן היא אסורה, ראה בעניין זה: הגרי"א הרצוג (פסקים וכתבים, מצוות התלויות בארץ, סי' יב עמ' עג); הראשון לציון הרה"ג מאיר חי עוזיאל (שו"ת משפטי עוזיאל יו"ד סי' כד, עמ' קצו); הגר"ש ישראלי (ס' ארץ חמדה ספר ב', מדור ג' פרק ח', הוצ' מוסה"ק, 1998, עמ' מו), כתב שהשזיף שונה מהשקד, שכן  בשזיף הציפה החיצונית נאכלת, לעומת השקד שהחלק הנאכל הוא הגרעין. פרופ' כסלו מזכיר את דעתו של הרב משה שלמה שטרנברג (התורה והמדינה ח"י עמ' עמ' תרע-תרעד) שהציע לקבוע כקריטיריון להגדרת המין את העובדה שהכנה והרוכב מתאחים יפה, ולאחר מכן נותנים פרי ואינם מתנוונים. לענ"ד, דעתו היא דעת יחיד והרכבות האפרסק והשקד וכן החבוש והאגס יוכיחו. מקובל מאד להרכיב אפרסק על שקד, הם מתאחים יפה ואעפ"כ קבעה המשנה שהאפרסק והשקד – כלאיים זב"ז. גם הרכבת האגס והחבוש היא הרכבה מקובלת, מתאחה יפה ונותנת פירותיה בעין יפה, ואעפ"כ ברור שאלו שני מינים שונים והרכבות אסורות.