קדושת החקלאות בארץ ישראל במשנתו של מרן הרב קוק זצ"ל

ימי הפסח - ימי ראשית הקציר הם. שמח הוא החקלאי בפרי עמלו. אחר שהאמין בה' וזרע בדימעה, זוכה הוא לשאת את אלומותיו ברינה. האמונה והתפילה שליוו אותו במהלך הגידול - אינן נוטשות אותו בימי שמחתו: "כי תבוא אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה'" (ויקרא כג יא). מראה הוא העם כולו ע"י קרבן ציבור זה, כי דבר ה' הוא המחיה את אדמתו ואת יבולו.

זמן מיוחד נקבע לקרבן זה: "ממחרת השבת" (שם יא). מחלוקת גדולה נפלה בעם ישראל באשר למשמעותה של "שבת" זו. האם יום שביתה היא, שבת העם שקבע את קדושת יום טוב של פסח, או שמא שבת בראשית היא, שבתו של ריבון העולם? וכך נאמר במשנה (מנחות סה ע"א):

כיצד הן עושין? ...בשבת אומר להן: שבת זו? אמר הן. שבת זו? אמר הן. שבת זו? אמר הן... וכל כך למה? מפני הבייתוסים, שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.

מרן הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראי"ה ח"א עמ' 179-181) מבאר את יסודה של מחלוקת זו, כשהיא מבטאת את היחס אל החקלאות באדמת ארץ ישראל:

...החקלאות, הלא היא אצל כל העמים רק גורם כלכלי חיוני פשוט. אבל העם אשר הנושא שלו כולו הוא קודש קדשים, וארצו ושפתו וכל ערכיו כולם קודש הם... - הרי גם חקלאותו כולה היא ספוגת קודש. והקודש הזה שביסוד החקלאי מובלט הוא על ידי זה שחגיגת ראשית הקציר - העומר - עולה הוא למדרגת עבודת הקודש היותר עליונה, והקרבן המקודש עימו הוא קרבן ציבור שדוחה את השבת.

קרבן יחיד אינו דוחה את השבת. קרבן היחיד בא לבטא את כיסופי נפשו של היחיד, המשתוקק להתעלות מעל מיגבלותיו של העולם הזה, להתקרב לאלוהיו ולהדבק בו, לחוש כי הוא עצמו עולה הוא בסערת-אש השמימה עם הקרבן שהביא עימו (עפ"י רמב"ן ויקרא א ט). קרבן זה של היחיד, עם כל ערכו וגדולתו - אין בו כדי לדחות את השבת. קרבנו של הציבור, לעומת זאת, בא לבטא את נשמת האומה כולה, הדבקה באלוקיה מצד סגולתה (עי' עולת ראי"ה ח"א עמ' קכח ד"ה את קרבני, ועי' הקדמה לשבת הארץ, בהתחלה). קרבן העם, הנותן ביטוי לנקודה הפנימית ביותר של סגולת ישראל - דוחה הוא כל סדר אחר של הופעת ה' בעולם (עי' אורות התורה פרק ב סעי' ב). לכן, דוחה קרבן הציבור את השבת, אף שהיא "קביעא וקיימא" מאת ריבונו של עולם. נראה כי בזה באים לידי ביטוי דברי חז"ל (תנא דבי אליהו רבה, טו ו):

שני דברים יש לי בלבבי ואני אוהבן אהבה גדולה: תורה וישראל... דרכן של בני אדם אומרים - תורה קדומה לכל, שנאמר (משלי ח כב): "ה' קנני ראשית דרכו". אבל הייתי אומר: ישראל קדושין קודמין, שנאמר (ירמיהו ב ג): "קודש ישראל לה', ראשית תבואתו".

וכך כתב מרן הרב זצ"ל בהמשך הדברים:

...השבת - קודש הוא לישראל, והשביתה מכל מלאכה היא בו חובה נמרצת. יוצא מן הכלל הוא רק התוכן של עבודת הקודש העליונה, המסתורית, הספוגה אור קודש קדשים, עבודת המקדש. אבל מי יהין לחשוב שתהיה החקלאות קשורה בקשר אמיץ עם עבודת הקודש העליונה, הרזית השמיימית?

צריך לומר א"כ, שכאן מתגלה לעינינו עומק הערך של עבודת האדמה בארץ ישראל. מסקנה זו מתבקשת מאותה הלכה שנאמרה בקרבן העומר:

איך יכול הקרבן הבא ב"החל חרמש בקמה" להיות דוחה את השבת, אם לא הרמז הגדול שיש כאן, כי החקלאות הארץ-ישראלית בישראל... נמשכת היא ממקור הקודש באומה קדושה זו? ואם כי כל העבודה החקלאית... - הרי היא מכלל מלאכת החול, ואסורה בשבת; אבל הקרבן של חגיגת ראשית הקציר, "מהחל חרמש בקמה" - מוכרח להיות עולה למדרגת הקודש של הציבור, הקבועה הדוחה את השבת.

הבייתוסים לא אבו לקבל את התפיסה הזאת:

לא יכלו להתעמק בסגולת ישראל המיוחדת, לדעת את עומק הקודש אשר לגוי הקדוש הזה, אשר בשבתו על אדמת קדשו - גם חקלאותו ובנין ארצו, בכל תוצאותיה המעשיות והקרקעיות - תוכן קודש יש להם... זאת לא יכלה הבייתוסיות לעכל... ועל כן רצתה להאפיל אותו ולהבליט ש"אין קצירת העומר דוחה את השבת" - אין החקלאות עולה גם בישראל למדרגה של קודש קדשים...

יכלו הבייתוסים להודות שיש ערך וקדושה בחקלאות, המתבטאת באותו קרבן של ראשית הקציר. נראה שגם הם הודו, שאם חל "מחרת השבת", לשיטתם, בליל שביעי של פסח - ידחה קציר העומר את קדושת החג. ערכה של החקלאות וקדושתו של יום טוב - שניהם יונקים את כוחם מתוך סגולתו של עם ישראל. על כן, לא קשה היה להם לראות את קרבן החקלאות דוחה את קדושת יום-טוב. אבל העלאת החקלאות לרמה כה גבוהה, של קרבן ציבור הדוחה את השבת - זה לא היה בידם.

נמצאנו למדים, כי החקלאות בארץ ישראל איננה רק מכשיר לבדו. אמנם יש בה אמצעי לפרנסה ולקיום, אבל מטרה גדולה גנוזה בה: "שמאמין בחי העולמים וזורע". קרבנה של החקלאות, הדוחה את השבת - מפגיש אותנו עם אותה קדושה עמוקה הגנוזה בחקלאותה של ארץ ישראל, והיא המוצאת את ביטויה במצוות התלויות בארץ.