הקץ המגולה בתחיית החקלאות

נאמר בגמ' (סנהדרין צח ע"א):

ואמר ר' אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו ח): "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל...".

ומבאר רש"י (שם ד"ה מגולה מזה):

כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה - אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה מזה.

ואנו רוצים לשאול, מהו הקשר בין זה שארץ ישראל נותנת פריה בעין יפה לבין הגאולה? כאות לכך שתהליך הגאולה החל, היינו מצפים לשינוי רוחני בעם ישראל או למאורעות ניסיים. אך הצלחה חקלאית, מה לה ולתהליך הגאולה?

א. הקשר בין ארץ ישראל לעם ישראל

המאמר הנ"ל מופיע בשינוי לשון במסכת מגילה (יז ע"ב):

ומה ראו לומר קיבוץ גלויות לאחר ברכת השנים? דכתיב: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא...".

ומבאר רש"י (שם ד"ה ופריכם תשאו):

אלמא קיבוץ גלויות בעת ברכת השנים הוא.

וכן הוא גם בירושלמי (ברכות יז ע"א). כשהארץ נותנת פירותיה, סימן הוא שהארץ מראה פנים לעם ישראל. שלב הפיוס החל, וניתוק הקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל שהחל בזמן חורבן הבית וכל כך התעמק לאורך שנות הגלות - נפסק. בעת החורבן התממש הפסוק (ויקרא יח כה): "ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה" . וכן התקיים מה שנאמר בקללות שבפרשת בחוקותי (ויקרא כו כ): "ותם לריק כחכם ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו". ולעומת זאת, על עת הגאולה נאמר: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא".

אכן, הקשר בין ארץ ישראל לעם ישראל לא נותק לגמרי גם בזמן הגלות. אמנם לא היה זה קשר חיובי, אך לפחות קשר המונע השתלטות של זרים, וכן מובא בתו"כ (בחוקותי פר' ו):

"והשימותי אני את הארץ"  - זו מידה טובה. שלא יהיו ישראל אומרים: הואיל וגלינו מארצנו, עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח - לכך נאמר: "ושממו עליה אויביכם היושבים בה" - אף האויבים הבאים אחרי כן לא ימצאו עליה נחת רוח.

וברמב"ן (ויקרא כו טו):

וכן מה שאמר בכאן "ושממו עליה אויבכם" - היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצנו מקבלת את אויבנו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תימצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חריבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה, ואין לאל ידם...

העובדה שהארץ נותנת פירותיה בעין יפה היא הסימן המובהק לקץ המגולה, כי אז יש תפנית בקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. והדבר הבא שחידוש הקשר גורר אחריו הוא קיבוץ גלויות: "אלמא קיבוץ גלויות בעת ברכת השנים הוא" (רש"י מגילה שם). כאשר מתבוננים בדברי הנביא יחזקאל באותו פרק (לו), אנו רואים שהדברים מופנים בראש ובראשונה לארץ ישראל (ואינו תלוי בתשובה, ראה להלן):

(א) ואתה בן אדם הנבא אל הרי ישראל ואמרת הרי ישראל שמעו דבר ה'...

(ח) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא...

וכאשר ארץ ישראל מצידה נותנת פריה בעין יפה, מתחיל שלב קיבוץ הגלויות:

(י) והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו, והושבתי אתכם כקדמותיכם והטיבותי מראשתיכם, וידעתם כי אני ה'. והולכתי עליכם אדם את עמי ישראל וירשוך, והיית להם לנחלה ולא תוסיף עוד לשכלם...

ב. ההצלחה החקלאית כסימן לאיכות הגאולה

בהמשך הגמרא (סנהדרין שם) ישנם סימנים נוספים להגעת הקץ כגון שהפרוטה לא תהיה מצויה, היוקר יאמיר, לא יהיה שלום לתלמידי החכמים וכו'. המהר"ל (נצח ישראל פרק לט) מסביר שבעת הגאולה יהיה שינוי מערכות בכל המישורים, הן במישור הטבעי והן במישור הרוחני. לכן הסימנים לקץ הם כפולים. מחד, הפסד וקלקול לפני תחילת הגאולה. ומאידך, השינוי הגדול שבתחילת הגאולה. שינוי זה בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בפירותיה היפים של ארץ ישראל. ואלו דבריו:

כל הדברים האלו באו להעיד על העדר הויה קודם התחדשות כמו זה. מדכתיב "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו..." - מזה תלמוד שקודם זה לא היה דבר זה, שלא היו הרי ישראל נותנים פריים. וזהו קץ מגולה כאשר הדברים הטבעיים יהיו נעדרים... ייוודע לך מעלת ההויה החדשה שיהיה בעולם, שמן השינוי אשר יהיה בעולם נוכל לדעת ההויה החדשה העליונה אשר תהיה...

השממה היא העדר ההויה של סוף ימי הגלות, והפריחה המחודשת היא התחלת ההויה החדשה.

הויה זו, תלויה היא ברצונו של רבונו של עולם לשנות את המציאות, לתקנה, ולהיטיב לעמו ישראל. הברכה אינה תלויה ברצונו של עם ישראל ובתיקון דרכיו ומעשיו. לכן מימרה זו פותחת ב"וו החיבור": "ואמר ר' אבא, אין לך קץ מגולה מזה" - כלומר, שהמאמר מתייחס לנאמר קודם. כידוע, לפני דברי ר' אבא מובאת באריכות המחלוקת בין ר' אליעזר לבין ר' יהושע אם הגאולה תלויה בתשובה אם לאו, ובסיומה "אישתיק ר' אליעזר". מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל נהג להסביר שזאת באה ללמדנו כי הסימן לקץ המגולה הוא כאשר ארץ ישראל נותנת פריה מפני שזהו רצונו של הקב"ה להפסיק את אותו חילול השם הקיים בעוד עם ישראל בגלות (יחזקאל לו כ), ולכן מיד לאחר ברכת השנים - באה ברכת קיבוץ הגלויות.

ג. מצות ישוב ארץ ישראל כביטוי לשינוי בעם ישראל

ברכת השנים וקיבוץ הגלויות יחד מולידות את החובה המחודשת של מצוות ישוב ארץ ישראל. מצוה זו היא המבטאת באופן החזק והברור ביותר את תחילת השינוי הנפשי והרוחני בעם ישראל. בעוד שבגלות אנו אוסף של פרטים מפוזרים, הרי שבעת שאנו חוזרים לארץ ישראל אנו נעשים עם אחד, וכך מבואר בזוהר (ח"ג דף צג ע"ב):

בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא, כביכול לא איקרי אחד. ואימתי איקרי אחד? בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא... גוי אחד בארץ - ודאי בארץ הם גוי אחד...

מצות ישוב הארץ - שתי פנים לה, כפי שמתבטא הרמב"ן (ס' המצוות לרמב"ם השגה ד). מחד - מצות הישיבה והדירה: לגור בארץ ישראל, לבנותה ולפתחה. בחלק זה של המצוה מחוייב כל אחד ואחד מעם ישראל, ועליו גם מוטלת החובה לבצעה. החלק השני של המצוה הוא הכיבוש והשלטון. הכיבוש והשלטון הם במהותם חובת הציבור, כי מי מאיתנו יכול לכבוש את הארץ לבדו וגם לשלוט עליה. בעת שחזרנו לארץ ישראל, ובע"ה זכינו למדינה עצמאית - נתחייבנו מחדש בחלק הצבורי שבמצוות יישוב ארץ ישראל. קיום החלק הזה של המצוה הוא המגבש אותנו מחדש לעם, והיא היא התחלת הגאולה.

מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל ביטא רעיון זה בצורה נפלאה במאמרו "לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו" (לנתיבות ישראל ח"א עמ' 177):

מכאן הננו באים אל אמיתת ענינו המיוחד של פרק זמן זה שאנו שרויים בו. "ברוך... שהחיינו וקיימנו לזמן הזה", לקיומה הממשי של עיקר מצוה גדולה וקדושה זו. אחרי היפתח לנו - כהודעת חז"ל בסנהדרין (צח ע"ב), במאת שנותינו זאת - הקץ המגולה, בתחיית ארצנו ויישובה, בנתינת ענפה ובנשיאת פריה לישראל הקרוב לבוא, שהוא הולך ומתרחב בממדיו הכבירים, ואחרי הימשך לנו - באחרית שנותינו אלה - קיבוץ גלויותינו וכינוס נדחינו אל מקום חיינו, עם נוראות עקירתן של התפוצות והפזורות, שהוא הולך ומתגדל בממדיו הכבירים - הנה הגענו אל הפרק העיקרי של קיום מצוה נשגבה זו, מצות הרבים והציבור, מצות ישראל, שמתחייב בה כל אחד מאיתנו, בהיות ידנו תקיפה על ארצנו ושליטתנו קיימת עליה.

אמנם עוד לא נכבשה לנו כל הארץ, גם ירושלים מקדש מלכותנו עוד איננה כולה בידינו, גם הכמות וגם האיכות של שלטוננו על ארצנו טעונות השלמה ושכלול...

אמנם נכון, שבימים טרופים אלו אנו מרגישים ש"גם הכמות וגם האיכות של שלטוננו על ארצנו טעונות השלמה ושכלול". אך בשום פנים לא נהיה כפויי טובה (עי' רש"י דברים כו ג). נודה להקב"ה על מה שזכינו לו עד עתה, ונחכה ונצפה שהקב"ה יוסיף ויגאל אותנו גאולה שלמה במהרה בימינו!