"שתתן טעם טוב בפירות"

דבר מוזר קרה לפירותיה של ארץ ישראל בשנים האחרונות. השווקים עמוסים מכל טוב. פירות גדולים ויפים מעטרים את המדפים. כל פרי - "נחמד הוא למראה" ו"תאוה הוא לעינים". אך כאשר טועמים מן הפרי - מתאכזבים לא פעם ולא פעמיים. "אין תוכו כברו". צבעוני וגדול הוא מבחוץ, אך תפל וחסר טעם הוא מבפנים. לא, אין זו תקלה חד-פעמית, כי אם תופעה מצויה ורווחת. אמנם אל לנו להיכשל בחטא המרגלים ולומר שכל הפירות הגדלים בארצנו הם מסוג זה, אבל לא נכחיש את המוחש. זקנים שבנו יודעים לספר כי פעם היה לפירות טעם אחר. אולי היו פחות גדולים ויפים, אך טעמם היה כצפיחית בדבש. ואף עולים חדשים אשר אך זה מקרוב באו יודעים לספר על הטעם התפל אשר הם מרגישים בפירותיה של ארץ הקודש.

עומדים אנו ותוהים: מה קרה להם לפירותיה של אותה "ארץ זבת חלב ודבש"? והתשובה, לא רק ליודעי ח"ן היא ידועה. פשוטים הם הדברים בתכלית. החקלאים רוצים לגדל פירות כדי לקבל פדיון גבוה ככל האפשר. לשם כך זקוקים הם לכמות גדולה ולאיכות גבוהה. יודעים הם כי אין באפשרותו של הצרכן לבדוק את הפרי קודם קנייתו. יודעים הם כי אין לו לסמוך אלא על מראה עיניו. על כן, שיטות הגידול, הדישון וההשקיה, כיווני המחקר של פיתוח הזנים ועוד ועוד, אין הם מכוונים אלא לגדל את אותם פירות הטובים למכירה. בידי החקלאי הפרטי עדיין אין אינטרס כלכלי לתת בפירות את הטעם הטוב. והרי האינטרס של החקלאי הוא שמכתיב את כיווני המחקר והפיתוח.

כיהודים מאמינים, יודעים אנו כי אין העולם הפקר. העולם המעשי, עם כל זה שהוא פועל עפ"י חוקיו וכוחותיו, אין הוא אלא בבואה של עולם עליון ממנו. על כן, שומה עלינו להעמיק חקר ולראות את הבעיה בשרשיה הרוחניים. הן התורה הבטיחה לנו פעמים רבות כי ארצנו תהיה "ארץ זבת חלב ודבש". וודאי שיש טעם לאבדן טעמם המתוק של הפירות. ואכן מצאנו תפילה על טעמם של פירות הארץ, והיא בסופו של וידוי המעשרות (דברים כו טו):

השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וברך את... האדמה אשר נתת לנו... ארץ זבת חלב ודבש.

וביארו חז"ל בסוף מסכת מעשר שני (פ"ה מי"ג):

כדי שתתן טעם טוב בפירות.

מה פשרה של תפילה זו? מדוע קבעה התורה להתפלל על טעמם של הפירות בעת המיוחדת של ביעור ווידוי המעשרות? ומה טעם בכלל להתפלל על הנאת הפה והכרס? האם לשם כך נשבע ה' לאבותינו לתת להם את ארץ ישראל? האם אין בכך סכנה משום "וישמן ישורון ויבעט"?

על השאלות הללו עונה מרן הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה ח"ב, מע"ש פ"ה מי"ג; עולת ראי"ה ח"א עמ' רפח-רפט):

יחש "ארץ זבת חלב ודבש" והבטחת האבות הוא מכוון מאד. כי לעם שפל אין צריך הרחבת החיים, ועוד תזיק לו ברכת הטבע היתרה והגדושה... אבל עם נעלה וגוי קדוש, ראוי הוא שיחיה חיים של הרחבת הדעת... חיי התענוג הנלקח לתעודת רוממות הנפש, הוא מרומם גוי.

ע"כ, לאות על מצב ישראל הרם, שלסוף כל סוף יגיע אליו, באה ההבטחה כי ארצם תהיה ברוכה, "ארץ זבת חלב ודבש". ובזאת נתבשרו האבות שיהיו בניהם אנשים רמי מעלה, שברכת ה' הרוחנית תתגבר בהם ע"י חיי השלווה והעידון.

הולך הוא הרב זצ"ל בעקבותיו של הב"ח (או"ח סי' רח), כאשר הוא בא להסביר את נוסח הברכה: "והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה, ונאכל מפריה ונשבע מטובה". ומסביר הב"ח (ד"ה וכתב):

הלא קדושת ארץ, הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת, גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ... ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה, ונשבע מטובתה.

דומה הוא עם ישראל היושב תחת גפנו ותחת תאנתו, לאדם הראשון בגן עדן, אשר נאמר לו "מפרי עץ הגן אכול תאכל". אך משחטאנו, הפכה לנו ברכת ה' לרועץ, "ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים", ואז גורשנו מאותו גן העדן. במצב החטא אין אנו מסוגלים לקבל את ברכת ה' ולהשתמש בה כדי להעמיק את אהבתו ויראתו בלבנו, ועל כן פג טעמם של הפירות. אם האדם נוהה אחר הברק והזוהר החיצוניים ואינו מסוגל לחפש את הטעם הטוב הגנוז בעומקם של דברים, מקלקל הוא את נחלתו במו ידיו.

אבל לא זה האידיאל, ולא זאת היא שאיפתנו, להינזר מן העולם ולאכול פירות פחותי טעם. אדרבה, שואפים אנו להשתמש גם בטעמם הטוב של הפירות במסגרת עבודת ה' הפרטית והלאומית. וכך כותב הרב זצ"ל בהמשך:

עם הנוצר לחכמה ודעת ולהפיץ אורה ובינה רבה בעולם, אי אפשר לו שיחיה חיים של צמצום באין דבר המרחיב דעתו... וכן אמרו חז"ל (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה): "מתיקה מרגלת את הלשון לתורה".

לכן, לא כמותם של הפירות, ואף לא גדלם וצבעם היפה הם ברכתה של הארץ. לא בהם מתבטאת סגולתו של העם, אלא, כפי שכותב הרב זצ"ל:

היתרון האיכותי, "שתתן טעם בפירות" - כלומר, טעם נאה וערב, מעדן את הנפש ומשמחה. זהו דבר גדול ועיקרי בעם אשר פנייתו היותר אדירה היא שלמותו הרוחנית, השכל וידוע את ה', שזאת היתה מגמת שבועת ה' לאבות.

כאשר נשכיל לחיות חיים של עומק ושל תוכן, לא חיים של שטחיות ושל צבע חיצוני, נזכה לראות גם את חוקי הכלכלה מכתיבים חקלאות אחרת: חקלאות של ברכת ה', חקלאות "שתתן טעם טוב בפירות".