"הרכבת תמך" למדינת היהודים

בעיות חדשות מציבה הכלכלה המודרנית בפני החקלאי. אין לו הון משלו להשקיע במטע. הוא נאלץ לקחת אשראי יקר בריבית גבוהה. כדי שלא לשקוע בחובות הוא חייב לקבל יבול כמה שיותר מהר. לכן הוא עושה מאמצים גדולים להכניס את העץ להנבה בשלב כמה שיותר מוקדם. לצורך זה יש הרבה שיטות, בכל מין, בכל זן ובכל איזור לפי התכונות המיוחדות שלהם[1]. תופעה זו גורמת להחרפה ניכרת של בעיות הערלה בשווקים, ואכמ"ל.

שיטה מיוחדת יש להקדמת ההנבה בהדרים[2]. בהדרים המורכבים על הכנות הישנות, כמו חושחש או לימון המתוק - ההנבה היא רק בגיל מאד מבוגר (6­-7), וכאמור, הדבר גורם קושי כלכלי ניכר לחקלאים. מחקרים חדשים מראים שיטה חדשנית להקדמת ההנבה באמצעות שינויים בסדרי ההרכבה. למשל, אם מרכיבים תפוז על כנת "וולקה מריאנה" - ההנבה הרבה יותר מוקדמת (גיל 4-5).

איך זה קורה? לאחר ביצוע ההרכבה, העץ מייצר ריקמת חיבור המביאה לאיחוי של הרוכב עם הכנה. ריקמת החיבור מקשרת גם את צינורות ההובלה של הרוכב והכנה. אך בצינורות אלו יש סוגים שונים: יש רוכב וכנה שצינורות ההובלה שלהם מתאימים אלו לאלו, ויש צירופים שבהם ההתאמה לקויה מאד. כאשר ההתאמה לקויה - הדבר גורם לכך שהעץ מניב שנתיים מוקדם יותר.

אפשרות אחרת היא להרכיב את התפוז על כנת טרוייר, שצינורות ההובלה שלה משתלבים היטב, אבל היא רגישה לווירוס ה"טריסטזה". הווירוס הזה גורם לעץ מצוקה, והיא גורמת לו להקדים את ההנבה.

שתי כנות אלה, ה"טרוייר" וה"וולקה מריאנה" - דומות לתפוז, כך שאין בעיה להרכיב עליהן את התפוז מצד איסור כלאים[3].

לשיטה זו יש חסרון בולט כאשר מדובר באורך החיים של העץ, ואם מרכיבים את התפוז על הכנות הללו - העץ לא מאריך ימים. יש חקלאים שמעדיפים לעקור את הפרדס כאשר הוא מזדקן. ויש חקלאים המעדיפים לבצע "הרכבת תמך". כיצד היא נעשית? כאשר העץ מתבגר, נוטעים לידו שתיל של כנה אחרת מזן חזק שאינו סובל מן הבעיות שהזכרנו. לאחר שהיא נקלטת ומתפתחת, מחברים אותה אל התפוז. במשך הזמן, הכנה החדשה מנוונת את הכנה הקודמת וממלאת את מקומה[4].

עד כאן ההסבר המדעי. אך דומה כי יש בזה יותר מאשר סתם משל למצבו של עם ישראל בארצו בימינו אלה[5]. התפוז - הלא הוא אחד מן הסמלים הבולטים של ההתיישבות החדשה בארץ ושל המפעל הציוני כולו. מפעל זה, של עקירת עם מן הגלות ונטיעתו המחודשת בארצו - צריך היה לתת פירות מהירים: לבנות מדינה, להקים צבא, לפתח כלכלה, לקלוט עליה, להרחיב את ההתיישבות, להפריח את השממה ועוד ועוד. וכל זה, בתוך כמה עשרות שנים בלבד. נסתרות הן מאיתנו דרכיו של רבון העולם. אבל ראינו, כי את העץ הזה הוא בחר להרכיב על כנה בעייתית, שהיא: התודעה הלאומית החילונית. התודעה הלאומית, ברובד הפנימי והעמוק - נובעת גם היא ממקור הקודש, גם אם היא מתלבשת בלבוש חילוני (עי' אורות התחיה פרק ט). אין היא הרכבה של "מין בשאינו מינו" שנאסרה באיסור כלאים. צורך גדול היה בה כדי למהר את הבאת הפירות. אבל היא כנה בעייתית: אולי היא כנה שצינורות ההובלה שלה אינם מתחברים, ואז מתרופף הקשר בין האילן הלאומי לבין האדמה, ואולי כנה זו נגועה בווירוס שאין לו כוח עמידה לאורך זמן (עי' אורות התחיה פרק מד, זרעונים פרק ז). מכל מקום - זמנה עבר. אין בכוחה של תודעה לאומית רדודה זו להמשיך ולהחיות את העם לאורך זמן. קל וחומר הוא שאין בכוחה להמשיך ולשאת פירות שיהיו לברכה לעולם כולו. "יבש חציר, נבל ציץ, כי רוח ה' נשבה בו..." (ישעיהו מ ז).

עומדים אז שני סוגים של נוטעים: יש נוטעים אשר השיקול הכלכלי והתועלתי לבדו עומדים לנגד עיניהם. לדידם, אם חולה הוא האילן - אחת דינו לכריתה ולעקירה. ובמקומו יינטע עץ חדש בארץ הקודש. אך יש נוטעים אשר לא יאבו לקצץ בנטיעות אשר נטע ריבונו של עולם בארצו. אם חולה הוא העץ הלאומי - "הרכבת תמך" יעשו לו. כנה חדשה תילקח, בריאה וחזקה, משלימה ומתאימה - היישר מן המשתלה של ריבון העולם. אמנם אין בכוחה של כנה זו - אשר "אמונה ותורה" לה יקרא - להביא פירות מהירים. לא תביא - לא "שלום עכשיו" ואף לא "משיח עכשיו". איטיותה ויסודיותה הם סוד כוחה. כנה זו, המחליפה בהדרגה את הכנה המתנוונת של בנין החול אשר למפעל הציוני - היא היא "מבשרת ירושלים" המרימה בכוח את קולה אחרי ש"מבשרת ציון" חדלה מעלות על ההר הגבוה (עפ"י מועדי הראי"ה עמ' תפב).

על כך אומר הנביא בחזון הנחמה (ישעיהו מ ט): "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים. הרימי! אל תיראי! אמרי לערי יהודה: הנה א-להיכם"