דפים מפנקס הלכה של רבי אליהו מעכו

הקדמה

פרופ' שמחה עמנואל פרסם לאחרונה מאמר בשם 'דפים מפנקס הלכה של עולה רגל במאה השלוש עשרה'.[1] במאמר מדובר בפנקס הלכה שכתב חכם שעלה לארץ ישראל לקראת סוף המאה השלוש עשרה. נמצאו 14 דפים בודדים מתוך הפנקס בכתב ידו של המחבר[2] בגניזת קהיר, ואלו מצויים בכתבי יד בכמה ספריות.[3] פרופ' שמחה עמנואל מתאר דמות של תלמיד חכם שעלה לפי הנראה מצרפת, בעל עמדה עצמאית, שמסתמך על כוח סברתו. הוא אינו מרבה לצטט מספרים אחרים ואינו מהסס לחלוק על קודמיו, כגון על הר"ש משאנץ. חלקם הגדול של דפי הפנקס הנמצאים בידינו עוסקים בהלכות אבלות (40%) וקצתם בהלכות המצוות התלויות בארץ (10%). במאמר הנ"ל פרסם פרופ' שמחה עמנואל רק חלק מדפי הפנקס, ובהם עוסק החכם הכותב למשל בגזרת תענית של שלושה ימים (כדלהלן), בהיתר לטבול ביום בתשיעי לשבעה נקיים ובהיתר לברך 'שבע ברכות' בכל מקום שהולכים לשם החתן והכלה, ולאו דווקא במקום חופתם.[4]

נראה שהחכם הכותב שהה בעיר עכו לפני חורבנה (1291), שכן הוא דן בפסיקת רב העיר, שגזר שלושה ימי תענית על צרה שבאה עליהם:

מעשה היה בעכופעם אחת אמרו הגויים לעשות רעה לישראל, וגזר רבינו להתענות שלושה ימים יום אחר יום רצופים. ובעיני היה פלא, כי היה לו לגזור שני וחמישי שני כתיקון חכמים... ולא עוד כי לא נמצא בכל קדמונינו שעשו ככה.

פרופ' שמחה עמנואל מציין רשימה של חכמים בולטים שהתגוררו בעכו במחצית השנייה של המאה השלוש עשרה: ר' יוסף מעכו; ר' אברהם אבולעפיה; רמב"ן; רב ששת מקטלוניה; ר' יוסף דשאנטיש; ר' אליהו מעכו; ר' שלמה הצרפתי פטיט (הקטן); ר' דוד הנגיד; ר' יצחק דמן עכו.

ביקשתי מפרופ' שמחה עמנואל את הדפים מן הפנקס הנ"ל שעוסקים במצוות התלויות בארץ, לאחר שפענח את כתב היד.[5] הוא ניאות להמציא לי את הדפים, ואני מודה לו על כך וכן על ההיתר לפרסמם (ראה להלן).

באחת ההערות רומז פרופ' שמחה עמנואל על קשר בין פנקס ההלכה לבין תשובות שכתב הרשב"א לר' אליהו מעכו. לאחר העיון בדפים הנ"ל, ובפרט בשני הדפים שעוסקים בדין ערלה בפירות הגוי, אני מבקש ללכת בעקבותיו, ולטעון שיש סבירות גבוהה שהחכם הכותב הוא ר' אליהו מעכו, שהתכתב עם הרשב"א בנושא הנ"ל.[6]

א. ערלה בפירות הגוי

במשנה (ערלה פ"א מ"ב) נאמר:

...הנוטע ברה"ר והעובד כוכבים שנטע והגזלן שנטע והנוטע בספינה והעולה מאליו חייב בערלה.

רוב הפרשנים והפוסקים הבינו מן המשנה הזו שאף פירות הגוי חייבים בערלה, אך הרמב"ם בפירוש המשנה[7] ולפי הנראה גם רבנו תם,[8] סברו שרק פירות הגוי שגדלו בשדה של ישראל חייבים בערלה, ואם הגוי גידל את הפירות פטורים הם מן הערלה. נאמרו שתי סברות שבגינן פירות הגוי פטורים מן הערלה: א. למאן דאמר 'יש קניין לגוי להפקיע', יש לפטור מן הערלה כשם שיש לפטור מחיוב תרומות ומעשרות.[9] ב. בחומש ויקרא (יט, כג) נאמר 'ונטעתם', ולמדו במדרש הלכה - 'ונטעתם פרט לנטעו גויים'.[10]

בעלי התוספות הצרפתים נחלקו בשאלה זו של חיוב ערלה בפירות הגוי ואף בדעת ר"ת יש מסורות שונות. הר"ש משאנץ סבר שיש חיוב ערלה בפירות הגוי, וכך הוא כותב בפירושו למשנה האחרונה של מסכת ערלה (פ"ג מ"ט):

...וכולה מתניתין מוכחא דערלה נוהגת בשל נכרים ובכרם רבעי פליגי רבי יהודה ורבנן בפרק ג' דתרומות (מ"ט) דתנן רבי יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי אבל מודה ר"י דיש לנכרי ערלה ובהדיא תנן בפ"ק (מ"ב) נכרי שנטע חייב בערלה.

רוב דבריו של החכם הכותב את הפנקס עוסקים בקביעה שפירות הגוי פטורים מערלה, והוא דן בהשלכות הפרשניות של קביעה זו לכמה סוגיות. לא ברור מתוך דבריו, אם הפטור של פירות הגוי מערלה הוא מפני שקיימא לן 'יש קניין לגוי להפקיע', כדעת ר' ברוך ב'ספר התרומה',[11] או מפני שיש חיסרון של 'ונטעתם'.

לפי הנראה, מתחיל הדיון במילים: 'תורה צוה לנו משה לנו ולא לגויים - הם ולא ממונם אבל הבדיל אותנו? ממעשיהם...', ואולי זוהי הקדמה להמשך: 'ערלה וכלאים ותרומות ומעשרות ושביעית אינן נוהגות בשל גויים'.

בדפים שיובאו להלן מחדש החכם הכותב שלוש הלכות שיש לגביהן דיונים ומחלוקות בראשונים:

א. ההלכה המרכזית שאותה הוא מחדש היא שאין ערלה בפירות הגוי.[12]

ב. הוא מפרש את 'גזרת בעלי כיסין' (מנחות סז ע"א) כפירושו הראשון של רש"י, שמחייבים פירות שישראל לקח מן הגוי בתרומות ומעשרות, שמא יחשבו שאף הלוקח מישראל פטור מתרומות ומעשרות, שכן לא יידעו שסיבת הפטור בפירות הגוי היא כי 'יש קניין'. לפי זה הוא מחדש שלא גזרו גזירת בעלי כיסין למאן דאמר 'אין קניין'.

ג. הוא מחדש שגלגול הגוי פוטר מחיוב חלה גם בעיסה של ישראל, כמו שמירוח הגוי פוטר בתבואה של ישראל.[13]

כאמור, ברצוני לטעון שהחכם הכותב הוא ר' אליהו מעכו, זאת על סמך השוואה בין שתי תשובות של הרשב"א שנשלחו לר' אליהו מעכו לבין תוכן הדברים שמצויים בפנקס. מתשובות הרשב"א ברור שהיו ביניהם חילופי מכתבים בקשר לדין ערלה בפירות הגוי,[14] ואם אנו מוצאים הקבלות בין הטיעונים של החכם הכותב לבין תשובות הרשב"א, יש סבירות גבוהה שר' אליהו הוא כותב הפנקס. מובן שנקודת המוצא הראשונה היא שהחכם הכותב מתגורר בעכו, כמבואר לעיל. ראוי לציין שהפנקס אינו שו"ת, אין בו את הסממנים של השו"ת, פנייה אישית אל הכותב והתייחסות ישירה לשאלותיו וראיותיו, כפי שאנו מוצאים בתשובות הרשב"א: 'ואי אפשר לפרש כמו שפירשת...' (ח"ה סי' נו); 'גם מה שאמרת' (החדשות סי' קמז); 'עוד כתבת' (שם). לפי הנראה הפנקס שימש לחכם הכותב תשתית למשא ומתן שניהל עם הרשב"א. לכן כאמור, אין התייחסות ישירה לטענות הרשב"א, אין הקבלה מוחלטת ואף אין התייחסות לכל הטענות שכל אחד טוען כנגד חברו. לכן ייתכן שהיה חכם אחר בעכו שסבר כר' אליהו מעכו, אך יש לכך סבירות נמוכה, כי רק מקצת מן הראשונים דגלו בשיטה שאין חיוב ערלה בפירות הגוי.

אם אכן נכונה ההנחה שהחכם הכותב הוא ר' אליהו מעכו, אזי תיאור דמותו ואופיו של החכם הכותב, שכתב פרופ' שמחה עמנואל, מדויק. מן המשא ומתן ביניהם נראה שיש לרשב"א יחס אמביוולנטי לר' אליהו. מחד גיסא אנו רואים שהרשב"א מתייחס אליו בכבוד רב: 'ועוד מה ראה מרנא' (שם, סי' נו); 'וסתירת פירוש של רבינו...'; מאידך גיסא: 'גם מה שאמרת'; 'עוד כתבת'. ברור שלר' אליהו מעכו הייתה עמדה אמיצה, ולא בקלות קיבל את דעתם של החולקים עליו, עד שהרשב"א כותב: 'ועתה ראה כמה ערב לחם הניצוח...' (שם, סי' קמז); ובהמשך:

ואיני רואה לשוב ולכתוב עליה מרוב פשיטותה, אלא שהמחלוקת ערבה לבעליה, וכותלי בית המדרש יוכיחו וכפיס מעץ של תלמידי חכמים יעננה, ומה אועיל כי ארבה כחול ראיות למי שמעלים עינו לראות בהן, והאמת לא יעדר מפני חולקיו.

ראוי לציין גם שהרשב"א בתשובתו (סי' נו) מזכיר את שאלת ר' אליהו מעכו בקשר לדין ערלה בפירות הגוי, ומזכיר את דעתו האוסרת של הר"ש, ומביא בשמו ראיה מן הירושלמי, אך זו אינה מופיעה בפירוש הר"ש,[15] והיא מצויה בפנקס שלנו.[16]

להלן נביא את הטענות שבתשובות הרשב"א המקבילות לטענות שבפנקס ההלכה, ונתאר ב'קציר האומר' את ההקבלה ביניהן. הטענות מסודרות לפי מספור בטבלה שלהלן:

דפים מפנקס הלכה

תשובות הרשב"א להרב אליהו מעכו

1....ר' יהודה אומ' אין לנכרי כרם [רבעי. תרומת] הנכרי מדמעת וחייבין עליה [חומש ר"ש פוטר אמר] ר' יעקב אמרה קומי דר' אבהו בשם ר' יוחנן מה פליג בתרומת גורנו אבל גוי ש[לקח] מפרות של ישראל אף ר' שמעון מודי, ר' אבהו [אמר בשם] ר' יוחנן היא המחלוקת... אלמא לא פליג אלא בגוי שלקח טבלים ממורחים מישראל, וכמו כן לא פליגי אלא בכרם רבעי שלקח הגוי מישראל, אבל דוגנו? של גוי שמרחו ליכא דפליג.

(סי' נו) ועוד תנן, בפ"ג דמס' תרומות (מ"ט): ר' יהודה אומר: אין לנכרי כרם רבעי. וחכמים אומרים: יש לו. אלמא: דכ"ע יש לו ערלה. ולא נחלקו, אלא בנטע רבעי, ולדברי חכמים אף בנטע רבעי, ואין צריך לומר בערלה

2.ומה שכת' בירושלמי גבי הך ...ה [כל מצוות] התלדות בארץ אינן נוהגות [חוץ מן הערלה] וכלאים, ופריך אמאי לא תני[נן]... בשל גוים, חלה ליתה בשל גוים, לא אתא למימ[ר] דערלה נוהגת בשל גוים, אבל אשמעינן דערלה נוהגת במעשה גוים אם נטעו בשל ישראל, לאפוקי חלה, דאם הגוי גלגל עיסה של ישראל פטורה מן החלה, דגילגול הגוי כמירוחו, ומירוח הגוי פוטר אפילו בשל ישראל, דגרסינן ספ"ק דבכורות

(סי' נו) ...וסתירת פירוש של רבי', חלה תוכיח. דגרסי' בירושלמי: דחלה אינה נוהגת בשל נכרי. ואי אפשר לפרש, כמו שפירש דבגלגל נכרי בשל ישראל קאמר, ולומר דגלגול נכרי פוטר בשל ישראל. דומיא דמירוח הנכרי, דפוטר בש"י =בשל ישראל=, דדרשינן: דגנך; ולא דגן נכרי. ודגן נכרי, דברי הכל שהוא פטור. וכן גלגל הנכרי פוטר, ע"כ לשונך. וכבוד רבי' במקומו מונח, כי דגן נכרי אינו פוטר לדעת, דפלוגתא דר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור"ש. וה"ה לגלגול, כדאיתא במנחות פרק (רבי ישמעאל דף סו:). ואדרבה! דגן נכרי בשל ישראל לדעת, אינו פוטר. דדגנך כתיב, כלומר שתהא תבואתך כדגנך, ולאפוקי דגן נכרי, כרבינו. ולהכי נקט דגן, משום דדגן הוא שקובע למעשר. ולעולם, לא אשכחן בשום מקום, שיהא דגן נכרי פוטר בשל ישראל...

3....ש"מ מאן דאית ליה מירוח הגוי פוטר לית ליה <גזירת - בין השיטין> בעלי כיסין כי אם בדגנו של ישראל שמכרו לגוי וחזר ולקחו ממנו, דהיא הייתה מימי חכמי המשנה למאן דאית ליה, והאי מימרא דבכורות הייתה אחרונה. מ"מ הוכחנו כי מרוח הגוי פוטר המחויב, כ"ש גילגולו פוטר.

(סי' קמז) עוד חדשת עתה בשניה, דמירוח גוי בשל ישראל פוטר ואפילו לאחר גזירת בעלי כיסין, מההיא דאמרינן בפרק קמא דבכורות אמר ר' שמואל בר נתן אמר ר' חנינא הלוקח טבלים ממורחין מן הגוי מעשרן והן שלו, ואמרינן עלה דמרחינהו מאן אילימא דמרחינהו גוי דגנך אמר רחמנא ולא דגן גוי אלא דמרחינהו ישראל מרשות גוי, ואמרת דכיון דמירוח ישראל מחייב בשל גוי, ומירוח הגוי פוטר המחוייב, אף מירוח גוי פוטר בשל ישראל. ואינה, דמירוח ישראל בשל גוי היינו טעמא, משום דקסבר דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, וכשיש שם דגון ישראל נתחייב במעשר. ומכל מקום כשמירחן גוי, כיון דדגנו של גוי ממש הוא דאין לו קנין להפקיע אמרו, אבל מכל מקום שלו ממש הוא, וכיון דתבואתו של גוי היא וליכא דגון ישראל אלא דיגונו של גוי, פטור לרבי יוסי ורבי שמעון, דדרשי דגנך למעוטי של גוי, וקיימא לן כותיהו. ותדע לך, דהא אפילו בתבואתו של ישראל ממש אי לאו גזרת בעלי כיסין כשלקחה גוי ומרחה פטור. אבל תבואתו של ישראל ממש אם מרחה גוי אינו פוטר, דדיגונו של גוי בשל ישראל אינו כלום.

4....ואל תתמה אם מירוח הגוי פוטר בשל ישראל לגמרי, שהרי מרוח גג וקרפיף פוטר אלא חכמ' החמירו כי מצוה עלינו למרחו בכרי ולהכניסו בשער ולעשרו ואם לא עשה כן פטור, אבל חכמ' גזרו שלא יאכל קבע עד שיעשר, ומירוח הגוי לא החמירו כי אם בדגנו של ישראל כמו שכתבתי לעיל.

(סי' קמז) ועוד דלכאורה טפי איכא גזרת בעלי כיסין במירוח גוי בשל ישראל, ממוכר תבואתו לגוי וחוזר ולוקחה ממנו, והיכי איפשר למימר דלא גזרינן בה כדגזרינן במוכרה לגוי וחוזר ולוקחה. והכא ליכא למימר זילא ביה מילתא כדאמרינן במכניסה במוץ שלה ומכניסה דרך גגות וקרפיפות, דהתם איכא פרהסיא טפי וזילא ביה מילתא, אבל במירוח לבד ליכא פרהסיא כולי האי, אלא בציר ממוכרה לגוי וחוזר ולוקחה לאחר מירוח.

5.ועוד יש להביא ראייה שגילגול הגוי אפילו בשל ישראל [פוטר מן] הירושלמי, דקתני התם פ"ג דמסכת החלה(!)... [מ]לאי [של] ישראל ופועלי גוים בתוכו עושין [חייב בחלה]... על כל זאת דאיכא למימר ... פוטרה? מ"מ חייב שמא גלגלה

(נו) ועוד תניא בתוס' (בפ"ק דחלה) המלאי של ישראל, ופועלים נכרים עושים בתוכה, חייבין בחלה. ומלאי של נכרים, ופועלים של ישראל עושים בתוכה, פטורין מן החלה. ופי' המלאי של ישראל, היינו העיסה של ישראל, ופועלים נכרים מגלגלים ולשים אותה לצורך הישראל, חייב דאין הכל הולך, אלא אחר עיסתו של ישראל. אבל אם המלאי של נכרי, ופועלים ישראל מתעסקי' בה, פטורה, דאין גלגול ישראל מחייב בעיסת הנכרי. והכי מפורש בירושלמי, בפ"ג דחלה. תני ר' חייא: מלאי של ישראל, ופועלים נכרים עושין בתוכו, חייב. מלאי של נכרי, ופועלי ישראל עושין בתוכו, פטור מן החלה אמר ר' יוסי אפילו אנן נמי תנינא חדא: נכרי שנתן לישראל עיסה, פטורה מן החלה. מכאן יש לנו ראיה מפורשת, למה שאמרנו...

1. במשנה (תרומות פ"ג מ"ט) נאמר:

ר' יהודה אומר אין לעובד כוכבים כרם רבעי וחכמים אומרים יש לו; תרומת העובד כוכבים מדמעת וחייבים עליה חומש ור' שמעון פוטר.

הרשב"א מדייק ממשנה זו שר' יהודה וחכמים נחלקו רק לגבי רבעי, אך כולם מודים שערלה - יש לו. החכם בעל הפנקס מביא דעתו של ר' אבהו משם ר' יוחנן בירושלמי שהסיפא של המשנה, שלגביה נחלקו תנא קמא ור' שמעון, היא במקרה שלפירות שקנה הגוי לאחר מירוח של ישראל. לאור הנ"ל יש להעמיד גם את המחלוקת שבין ר' יהודה לת"ק 'בכרם רבעישלקח הגוי מישראל', ובפירות אלו דווקא יש מחלוקת לגבי רבעי. אך בפירות שגדלו אצל גוי, אין בהם חיוב ערלה ואין בהם חיוב רבעי.

2. נאמר בירושלמי (ערלה פ"ג ה"ד):

רבי יונה בעי קומי רבי יוסי ולמה לא תנינן אף החלה עמהן אמר ליה לא אתינן מתני' אלא דבר שהוא נוהג בישראל ובגוים וחלה אינה נוהגת אלא בישראל דכתיב ראשית עריסותיכם ולא של גוים.

ר' יונה שואל מדוע המשנה בקידושין (פ"א מ"ט), ציינה רק את הערלה, הכלאיים והחדש בתור מצוות התלויות בארץ היוצאות מן הכלל, שנוהגות אף בחו"ל (לדעת ר' אליעזר), ולא הזכירה גם את החלה, שנוהגת אף היא בחו"ל? ר' יוסי משיב: המשנה הזכירה רק את האיסורים שנוהגים אף בפירות גויים, כגון הערלה והכלאיים, אך עיסת הגוי פטורה מן החלה. מן הירושלמי הזה מביא הרשב"א ראיה שיש חיוב ערלה בפירות הגוי. החכם הכותב משיב שבירושלמי מדוברבעצי פרי של ישראל שנטעום גויים, ולכן חייבים בערלה. לעומת זאת במקרה מקביל בחלה: עיסה של ישראל פטורה, גם אם נילושה בידי הגוי.

3. הרשב"א מתפלמס עם טיעונו של מחבר פנקס ההלכה לגבי 'גזרת בעלי כיסין', וכן לגבי משמעות הפטור של מירוח הגוי והשוואתו לפטור גלגול העיסה על ידי גוי. לדעת החכם הכותב, מירוח הגוי פוטר לגמרי מחיוב תרומות ומעשרות בפירות הגוי. 'גזרת בעלי כיסין' מצטמצמת למקרה שבו תבואה של ישראל נמכרה לגוי, וחזר ישראל וקנה אותה ממנו. כמו כן הוא משווה בין פטור של מירוח הגוי לבין פטור של גלגול הגוי. כמו שמירוח הגוי פוטר לגמרי כך גם גלגולו פוטר את העיסה מחיוב חלה, גם אם העיסה שייכת לישראל. כאמור לעיל, סברה זו האחרונה חשובה לחכם הכותב כדי לדחות את הראיה מן הירושלמי. לעומת איסור ערלה שחל על עץ פרי של ישראל שנטעו גוי, עיסת ישראל שנילושה בידי גוי - פטורה מהפרשת חלה, כי גלגול הגוי פוטר. הרשב"א טוען כנגדו שאף פטור של מירוח הוא רק כאשר הגוי הוא הבעלים של הפירות. רק במקרה של מירוח ישראל חייבים אף פירות הגוי, שכן באופן בסיסי הפירות חייבים בתרומות ומעשרות כי 'אין קניין לגוי להפקיע', וכיוון שאין מירוח גוי שפוטר, לכן חייב.

4. נאמר בגמרא (מנחות סז ע"א):

והא האי תנא דאמר: מירוח העובד כוכבים אינו פוטר, גלגול העובד כוכבים פוטר [והרי רבא אמר: מ"ד מירוח הגוי פוטר, גילגול הגוי גם פוטר]?! מדרבנן, גזירה משום בעלי כיסים. אי הכי, אפי' חלה נמי! אפשר דאפי לה פחות מחמשת רבעים קמח ועוד. תרומה נמי אפשר דעביד לה כדר' אושעיא! דאמר רבי אושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר; אי נמי, דעייל לה דרך גגות ודרך קרפיפות! התם בפרהסיא זילא ביה מילתא, הכא בצינעא לא זילא ביה מילתא.

בקטע 4, הרשב"א והחכם הכותב מבקשים להסתייע, כל אחד בדרכו, בסוגיה הנ"ל. החכם בעל הפנקס רוצה להוכיח שמירוח הגוי הוא פטור גמור, הוא תקף בפירות הגוי ולא גזרו 'גזרת בעלי כיסין'. הוא למד מן הסוגיה שיש להשוות בין פטור של מירוח הגוי לבין פטור של הכנסת הפירות דרך הגג והקרפיף: שניהם פטורים גמורים, אלא שחכמים אסרו אכילת קבע גם אם לא הכניסו את הפירות דרך השער, ולעומת זאת, גזרו 'גזרת בעלי כיסין' רק במקרה שבו ישראל מכר פירות לגוי וחזר ולקח ממנו.

הרשב"א לעומת זאת, מבקש להוכיח מן הסוגיה שמסתבר יותר לגזור 'גזרת בעלי כיסין' במירוח הגוי בפירות של ישראל, מאשר במקרה שלפי החכם הכותב יש בו 'גזרת בעלי כיסין'. כשישראל מוכר את פירותיו לגוי, הגוי עושה מירוח, וישראל חוזר וקונה את הפירות מן הגוי. ההשתמטות מחיוב תרומות ומעשרות על ידי הכנסת הפירות דרך גגות וקרפיפות, מוגדר בגמרא כדבר של פרהסיה שיש בו ביזיון, לעומת המקרה שגזרו בו 'גזרת בעלי כיסין', שהוא דבר של צנעה ואין בו ביזיון. אם כן טוען הרשב"א, בוודאי שמירוח הגוי בפירות ישראל הוא דבר צנוע שאינו מושך את תשומת לב הציבור, לעומת מקרה שישראל מוכר את פירותיו לצורך מירוח הגוי וחוזר וקונה ממנו את הפירות. ואם בזה האחרון גזרו 'גזרת בעלי כיסין', בוודאי גזרו גם בפירות של ישראל שנתמרחו בידי גוי.

5. מאותו מקור מביאים החכם הכותב והרשב"א ראיה לדבריהם: בעל הפנקס - שגלגול הגוי פוטר אף בעיסת ישראל, והרשב"א - שהעיסה חייבת אף שהלישה נעשתה על ידי גוי. נאמר בירושלמי (חלה פ"ג ה"ד):[17] 'תני ר' יהודה מלאי של ישראל ופועלים גויים עושין בתוכו חייב בחלה...'. הרשב"א מפרש שהגוי לש את העיסה של ישראל, ואף על פי כן חייב בחלה, שכן הדבר הקובע הוא הבעלות על העיסה. על כן הוא מסיק 'מכאן יש לנו ראיה מפורשת למה שאמרנו'. בעל הפנקס כותב: 'ועוד יש להביא ראיה שגלגול הגוי אפי' בשל ישראל פוטר...'. הוא מפרש שמדובר בחנות של ישראל ושל גויים, ולכן חייב בחלה שכן ייתכן שישראל הוא אשר לש את העיסה. הוא מדייק זאת מן הלשון: 'ופועלים גויים עושין בתוכו', ולא נאמר שהגויים לשו את העיסה. ובאמת בעל ספר 'אור זרוע' (סי' רלה),[18] מביא את הפירוש הזה, דוחה אותו ודוחה אף את הדיוק הלשוני: 'ואין להקפיד על הלשון דקתני עושין לתוכו ולא קתני לשין או מגלגלין דתנא ירושלמאה ולישנא קלילאה נקט'.

ב. כתב יד של פנקס ההלכה בעניין ערלה, תרומות ומעשרות וחלה[19]

1ב[20] לאכול[21] עד שיפריש, וסמכו על ד[ברי] רבותינו שאמרו סתם דמתניתין ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם,[22] וכן הוא וליכא מאן דפליג. אמנם נ"ל דלית הלכתא כהך סתמא, משום דברייתא מוקי לה כיחידאה, ואחרי דברייתא מעידיא כי המשנה יחידאה היא, אין לסמוך עליה,[23] דקתני[24] זו דברי ר' מאיר אבל דברי ר' יודה פירות חוץ ל[ארץ] שנכנסו לארץ ר' אליעזר פוטר ור' עקיבא מחייב. וכן [פליגי] בפרות שיצאו מארץ לחוצה לארץ, ר' אליעזר מחייב ור' עקיבא פוטר,[25] דאזלי לטעמייהו כדאיתא בירושלמי, ומסתבר טעמיה דר' אליעזר.[26] וא"כ לית הלכתא כמתניתין דמחייבין פרות חוצה לארץ בחלה כדין הארץ,[27] אבל היה? בחוצה לארץ ואוכל והולך ואחר כך מפריש.[28] וכן אשכחנא מסרק של פשתן היא סתם משנה[29] ואפילו הכי ליתה משום דמ[סיי]מי בה דווקאני דברי ר' ישמעאל,[30] כ"ש עדות הבריתא דקתני זו דברי ר' מאיר, דלית הלכתא כאותה משנה, [דלא] פליגי ר' אליעזר ור' עקיבא אלא בפרות הארץ [שי]צאו חוצה לארץ <דמר סבר> בקדושייהו קיימי ומר סבר לאו [בקדושייהו קיימי], [א]בל פרות שמרחן הגוי דפקע קדושיי... ... מינייהו והוו כפרות חוצה? לארץ.[31] ואפילו למאן דאמ' [חלה] בזמן הזה דאוריתא,[32] הני מילי בפירות שלא נפסלו [דו]מיא דשבע ש[כבשו ו]שבע שחלקו, שלא נתחייבו לבא? כ...ם מ... [ת]רומ{ה} מגוי שנתחייבו ונפסלו ו-אי ... הם כחלה כדין פירות ... [אוכל והולך ואחר] כך מפריש כנ"ל.

...[33]

1א[34] תורה [צוה?] לנו משה,[35] לנו? ולא? לג[וים]... ...הם ולא ממונם, אבל הבדיל... ...ם ממעשיהם ממאכלהם וממשמהם[36] ... [ערלה] וכלאים תרומות ומעשרות ושביעית אינן נוהגות בשל גוים[37] למאן דאמ' יש קנין לגוי,[38] אבל חכמ' גזרו עליהם תרומות ומעשרות כדאמ' בפ' ר' ישמעאל[39] גזירה משום בעלי כיסים, פ' עשירים קונים תבואות מישראל ומגוים, ואם לא גזרו תרומות ומעשרות בתבואות שלגוים, יאמרו כשם שתבואה של גוי פטורה כך תבואה של ישראל לקוחה פטור', דסברי טעמ' משום תבואת זרעך ולא לוקח,[40] ולא ידעי טעמ' דיש קניין לגוי, משום דאינו פשוט.[41] משום הכי [גז]רו בתבואתו של גוי. אבל בעיסה של גוי לא [רצו ל]גזור, משום דיכול לאפות מעט מעט פחות מכשיעו[ר], ולא יעלו[42] חכמ' בתקנתם, ולא רצו ל[גז]ור. אבל מעשרות, אע"ג דיכול לפטור עצמו דרך גגות וקר פנות,[43] קים להו לרבנן דזילא? ליה מלתא ולא עביד. אבל למאן דאמ' אין קניין לגוי, אם מירוחו [פ]וטר לא רצו לגזור על תבואתם, שלא יבוא לידו תקלה,[44] שאם לקחו מן הגוי במוץ שלו בין שלישראל בין שלגוי פטור מלעשר, ולא חייבו חכמ' לקוח? כי אם ב<מ>מוריח שנתחייב בדבר? ולא ימצא חיוב ... גוי לבד כשמורחו ישראל ברשות? גוי ואחר... ואי לקחו לאחר מירוח אפילו... פטורי, דודאי ישראל ... משל גוים כמו שפי... 1ב ...למאן דאמ' מירוח הגוי אינו פוטר מהני מתניתין, ושני ליה מדרבנן גזירה משום בעלי כיסין, אבל למאן דאית ליה מירוח פוטר לא קשיא ליה הני מתניתין,[45] דדחי להו כמאן דאמ' יש(ראל) קיניין וגזירה משום בעלי כיסין, אבל לדידיה דסבר אין קניין סבר דלא גזור כמו שפירשתי לעיל. וניחא דלא פריך ליה מהני מתניתין תרומה נכרי מדמעת,[46] והוה לן למידק היא[47] חלתו אינה חלה, אלא משום דכל הני[48] מיירו בדגנו של ישראל ומירוח ישראל[49] ולא תליא במירוח[50] ואין חילוק בין חלה לשאר קדשין. אבל פריך מהני דקתני חלתו נאכלת, משמע מעיסתו שגלגלה, דאי מעיסה שלקח מישראל לא הייתה חלתו נאכלת לזרים, דהיא בכלל קדשים, אבל מיירי בעיסה גוי שגלגלה הגוי, הא תרומתו שמרח הגוי (התגו) מדמעת, משום הכי פריך מהני תרי בבי, ושני ליה מדרבנן גזירה משום בעלי כיסין וכמאן דאמ' יש קניין. אבל למאן דאמ' אין קיניין אין מעשר לגוי כי אם בדגנו של יש' למורח למאן דאית ליה כדאיתה בירושלמי במסכת תרומות[51] גבי ההיא משנה הנכרי והכותי שתרמו תרומתו תרומה ומעשרותיהם מעשר והקדשו הקדש. ול"נ דטעמיה דר' יהודה משום דאין הקדש ב?מחובר[52]... הכי אין לו כרם רבעי ותרומה ומעשר דאית ...ט?עם שיש לו הקדש, אבל כרם רבעי דאתה ...קדושי ר'[53] יהודה אומ' אין לנכרי כרם [רבעי. תרומת] הנכרי מדמעת וחייבין עליה [חומש ר"ש פוטר אמר] ר' יעקב[54] אמרה קומי דר' אבהו 2א בשם ר' יוחנן מה פליג בתרומת גורנו אבל גוי ש[לקח] מפרות של ישראל אף ר' שמעון מודי, ר' אבהו [אמר בשם] ר' יוחנן היא המחלוקת. וקשוה נטבל דבר תורה ור' שמעון פוטר וכי קדשים אינם תורה ור' שמעון פוטר דתנן קדשי גוים אין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא והשוחטן בחוץ פטור דברי ר' שמעון ור' יוסה מחייב הוו בעו מימר מה פליגיו בחומש הא בדימוע לא אשכח, תני היא הדה היא הדה. אלמא לא פליג אלא בגוי שלקח טבלים ממורחים מישראל, וכמו כן לא פליגי אלא בכרם רבעי שלקח הגוי מישראל, אבל דוגנו? של גוי שמרחו ליכא דפליג.[55] והא דתנן במ"ד[56] המבקיר פירותיו אצל נכרי[57] לפירותיו ר' שמעון אומ' דמאי, <חזר[58] ומצאן בבית הגוי ולא קנאן? עד שהוציאן? מב...> מיירי בפירות מתוקנים ואינן ממורחין,[59] ואמ' תנא קמ[א] ודאי החליפן ואינן ממורחין, ואין קנין, הרי וודאי טבל, ור' שמעון אמ' דמאי, שמא החליפן. אבל רישא דתני[60] חיטין אצל טחון[61] מודי תנא קמא שהוא דמאי, שאין לנו ספק אלא שמא החליפן? לעם הארץ, דאם החליפן בשלו והם ממורחים היו פטורים לגמרי, דסבירא אין קניין ומירוח הגוי פוטר לגמרי כדפרישית. וא"כ למאן דאמ' אין קנין אין לגוי חיוב תרומה ומעשר בדבר שמירח, וכל שכן למאן דאמ' יש קניין שאין לו חיוב תרומה ומעשר, אבל חכמ' עליו גזרו[62] משום בעלי כיסין, וכ"ש ערלה [וכלאי]ם. ומה שכת' בירושלמי גבי הך[63] ...ה [כל מצוות] התלדות[64] בארץ אינן נוהגות [חוץ מן הערלה] וכלאים, ופריך[65] אמאי לא תני[נן]...[66] 2ב בשל גוים, חלה ליתה בשל גוים, לא אתא למימ[ר] דערלה נוהגת בשל גוים, אבל אשמעינן דערלה נוהגת במעשה גוים אם נטעו בשל ישראל,[67] לאפוקי חלה, דאם הגוי גלגל עיסה של ישראל פטורה מן החלה,[68] דגילגול הגוי כמירוחו, ומירוח הגוי פוטר אפילו בשל ישראל, דגרסינן ספ"ק דבכורות[69] הלוקח טבלים ממורחין מן הגוי מעשרן והן שלו, ופריך דמרחינהו מאן, אילימא דמרחי גוי, דגונך אמ' רחמנא ולא דיגון גוי, ולא שני מדרבנן, ש"מ מאן דאית ליה מירוח הגוי פוטר לית ליה <גזירת - בין השיטין> בעלי כיסין כי אם בדגנו של ישראל שמכרו לגוי וחזר ולקחו ממנו,[70] דהיא הייתה מימי חכמי המשנה למאן דאית ליה, והאי מימרא דבכורות הייתה אחרונה.[71] מ"מ הוכחנו כי מרוח הגוי פוטר המחויב, כ"ש גילגולו פוטר. וכן משמע פ' הקומץ[72] דא' ולימא לי[ה] לך וקח מן הגוי, ושב[73] ליה קסבר אין קנין לגוי. אבל לא קשיא [ו]קח מן הממורח,[74] דמאן דאית ליה אין קנין סבר מירוחן לגמרי פוטר, דלית ליה גזירה בעלי כיסין כדפרשית. ואל תתמה אם מירוח הגוי פוטר בשל ישראל לגמרי, שהרי מרוח גג וקרפיף פוטר[75] אלא שחכמ' החמירו כי מצוה עלינו למרחו בכרי ולהכניסו בשער ולעשרו ואם לא עשה כן פטור, אבל חכמ' גזרו שלא יאכל קבע עד שיעשר, ומירוח הגוי לא החמירו כי אם בדגנו של ישראל כמו שכתבתי לעיל. ועוד יש להביא ראייה שגילגול הגוי אפילו בשל ישראל [פוטר מן] הירושלמי, דקתני התם פ"ג דמסכת החלה(!)[76] ... [מ]לאי [של] ישראל ופועלי גוים בתוכו עושין [חייב בחלה]... על כל זאת דאיכא למימר ... פוטרה? מ"מ חייב שמא גלגלה.[77]

[1] גנזי קדם ז (תשע"א), עמ' 165-145.

[2] פרופ' שמחה עמנואל מוכיח זאת על סמך התיקונים והתוספות שבכתב היד, וכן מן העובדה שכל נושא מסתיים בסוף עמוד; ראה שם עמ' 147.

[3] אוקספורד וקמברידג'.

[4] שכן כל מקום שהחתן והכלה נמצאים נחשב בית חתנים; ועי' בתוס' סוכה כה ע"ב, ד"ה אין.

[5] קמברידג' ספריית האוניברסיטה T-S F 5.40.

[6] ר' אליהו מעכו התכתב עם הרשב"א בכמה נושאים: לדעת ר' אליהו קיימא לן שחמץ ב'משהו' בין במינו בין שלא במינו, דווקא אם החמץ התערב, אך אם הוציאו את החמץ ונשאר רק טעמו - דינו בשישים (שו"ת הרשב"א ח"א סי' ל, סי' נג); לדעת ר' אליהו הדין שלא יתייחד עם שתי נשים אינו אלא מדרבנן (שם ח"א סי' א'קעח, סי' א'קפב); לדעת ר' אליהו אין ערלה בפירות גוי שגדלו בשדה של גוי (שם ח"ה סי' נו, החדשות סי' קמז).

[7] אמנם הרמב"ם חזר בו בפסקיו, עי' הל' מע"ש פ"י ה"ה: '...ועכו"ם שנטע בין לישראל בין לעצמו, והגזלן שנטע חייבין בערלה וברבעי'.

[8] ב'שיטה לא נודע למי', מוזכר ר"ת בתור מי שאומר שאין ערלה בנטיעת גוי; וכן משמע בספר הישר לר"ת (חלק החידושים, מהד' שלזינגר, סי' נט), בפירושו לסוגיה ביבמות קכב ע"א: 'של ערלה הן עזיקה הן': 'והכי פיר' גוי תגר שלקח פירות מישראל', ובזה נדחית קושיית הראשונים שהוכיחו שיש ערלה בנטיעת גוי. ועי' בשו"ת הרשב"א החדשות סי' קמז, הוצ' מכון ירושלים, עמ' 30, ומשער שמא מחבר ה'שיטה לא נודע למי' הוא ר' אליהו מעכו.

[9] ייתכן שהרשב"א עצמו מודה שאין ערלה בפירות הגוי למאן דאמר 'יש קניין', עי' בחידושי הרשב"א לב"ק סט ע"א (מהד' ליכטנשטיין, עמ' שנז והערה 216).

[10] סברה זו מוזכרת ב'שיטה לא נודע למי', שם; מאירי בבית הבחירה, קדושין לו ע"ב: 'וכן מה שאמרו בסיפרי ונטעתם כל עץ מאכל פרט לגוים פירושו בנטיעת גוי בשלו'. אמנם בספרא, לפי הנוסחים שבידינו, משמע להיפך, שכן כך הוא המדרש (ספרא קדושים פרשה ג): 'כי תבואו ונטעתם, פרט לשנטעו גוים עד שלא באו לארץ, או יכול שאני מוציא את שנטעו גוים משבאו לארץ, תלמוד לומר כל עץ'. משמע שלאחר כיבוש הארץ יש חיוב ערלה בנטיעת גוי.

[11] ספר התרומה, הלכות ארץ ישראל, הוצ' מכון התורה והארץ, עמ' 67, והערה קפט; ועי' במשנה למלך לרמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"י הי"א; ספר נטע הלולים עמ' כג, הערה כ.

[12] רוב הראשונים סוברים שיש חיוב ערלה בפירות הגוי: רמב"ם ור"ש שם; סמ"ג ל"ת קמו (מהד' שלזינגר, עמ' רפז); ריטב"א קידושין לו ע"ב; רא"ש קידושין פ"א סי' סב והלכות קטנות הל' ערלה סי' א; שו"ת הרשב"א שם; ועי' בתוס' קידושין לו ע"א ד"ה כל, ותוס' ע"ז סג ע"ב ד"ה אין; וע"ע בברכי יוסף יו"ד סי' רצד אות ב.

[13] שבולי הלקט סי' ריב; הל' ארץ ישראל המיוחס לטור, דין חיוב חלה סעי' ז; מאירי בשם יש אומרים, בבית הבחירה לקידושין שם, וכן בחלה פ"ג מ"ה; ור' אליעזר ממיץ באור זרוע (סי' רלה, מהד' פרבשטיין, עמ' רב ד"ה וכבר) היה מסופק בדין זה; ועי' עוד באוצר מפרשי התלמוד, חלה, עמ' תקלה הערה 41; אך רוב הראשונים סוברים שאם ישראל בעל העיסה אין הגוי פוטר, עי' באוצר מפרשי התלמוד שם, הערה 40; ואור זרוע, (זרעים סי' רלה, מהד' פרבשטיין, עמ' רב), מסביר שהחילוק בין מירוח הגוי לבין הגלגול, שבמירוח נאמר 'דגנך - דיגונך', לאמור פעולת המירוח קובעת, ואילו בחלה נאמר 'עריסותיכם' - משמע שהבעלות על העיסה קובעת.

[14] 'עוד כתבת בכתבך הראשון...' (שם, סי' קמז).

[15] נראה שפירוש הר"ש משאנץ לא עמד לנגד עיני הרשב"א, וכן משמע מתשובתו (החדשות סי' קמח): 'ברוך אתה לשם, שסייעת דברי מדברי רבינו שמשון ז"ל אור שמשן של ישראל, שגם הוא העמידה בטעמא דיש קנין לגוי'. ומבדיקה שטחית של תשובות הרשב"א, נראה שאין הוא מביא ציטוט מפירוש או מתשובה של הר"ש משאנץ.

[16] אמנם ראיה זו מן הירושלמי מוזכרת על ידי ראשונים אחרים מבעלי התוספות, כמובא למשל בתוס' קידושין לו ע"ב ד"ה כל; תוס' ע"ז סג ע"ב ד"ה אין.

[17] מהד' האקדמיה ללשון העברית, עמ' 323, שו' 31-27.

[18] מה' פרבשטיין עמ' רב, ד"ה אבל ישראל. וע"ע בתוספתא כפשוטה, זרעים, עמ' 793-792.

[19] פענוח כתב היד וכן חלק מן ההערות מאת פרופ' שמחה עמנואל.

[20] הקטע הראשון הוא מתוך כתב יד קמברידג' T-S F 9.62 שני דפים פגומים (גיליון אחד). בדף הראשון חסר החלק התחתון.

[21] הדיון כאן הוא סביב המשנה חלה פ"ב מ"א: 'פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה'.

[22] הלכות גדולות סי' א (מהד' הידלסהימר, עמ' 22, שו' 13-10); סדר תנאים ואמוראים (מהד' הר"ק כהנא, עמ' 13 יא/4).

[23] בדרך כלל יש סתם משנה ובברייתא - מחלוקת, ולכן קיימא לן כסתם משנה; אך כאן הברייתא מעידה שמאמר ה'סתם' במשנה 'זו דברי ר' מאיר', לאמור 'יחידאה', ולכן לא קיימא לן כסתם משנה.

[24] ירושלמי חלה פ"ב ה"א (מהד' האקדמיה ללשון העברית, עמ' 318, משו' 10).

[25] משנה חלה, שם.

[26] וכן פסק בס' יראים סי' קמח, אך הוא כתב 'וקיי"ל כדברי המחמיר'; והאחרונים התקשו מדוע פסק רא"מ כר' אליעזר, הרי הלכה כר' עקיבא מחברו? ועי' בתועפות ראם, שהסביר שסתמא דגמרא, סוברת כר' אליעזר לעניין חדש; ובהערות לאוצר מפרשי התלמוד (למשנה חלה שם), מובא מס' ווי העמודים (סי' קב אות נה), שלדעת רא"מ קיימא לן כר' אליעזר, שכן היה רבו של ר"ע. ורבנו כאן כתב 'ומסתבר טעמיה דר' אליעזר', ולא ביאר מדוע. אך הרמב"ם (הל' בכורים פ"ה ה"ו, וכן הל' תרומות פ"א הכ"ב), פסק כר' עקיבא. ועי' בס' התרומה ריש הל' חלה, שם הוא כתב: 'מכזיב ועד הנהר ועד אמנו' שם קרובים לארץ העמים ואין יכולין לשמור עצמן... והיו חלותיהן דאוריית'לפי שהיו תבואות גדלות בארץ... מטור אמנוס ולפנים שתי חלות... ושתיהן מדברי סופרים מפני שהן רחוקים יותרואין הפירות גדילות בארץ ישראל',ועי' בס' תורת הארץ פ"ד אות ה, הערה א, שמתקשה בדברי ס' התרומה, שהרי קיימא לן כר"ע, ומה בכך שהחיטים גדלו בארץ ישראל? ואולי ס' התרומה סובר כרא"מ וכרבנו, שקיימא לן כר' אליעזר, והכול בא על מקומו בשלום.

[27] הכוונה לפירות חו"ל שנכנסו לארץ, שלפי המשנה לכולי עלמא חייבים בחלה, משום שר' אליעזר מודה לדרשה 'שמה אתם חייבים...'. אך בברייתא שבירושלמי מבואר שזוהי רק דעת ר' מאיר, ובכהאי גוונא ר' אליעזר פוטר. יש לציין שרא"מ לעיל כתב 'וקיי"ל כדברי המחמיר', ואילו רבנו כאן פסק כמותו להקל.

[28] ביצה ט ע"א: 'חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש'. כוונתו שכיוון שקיימא לן כר' אליעזר לכן תבואה שהביאו מחו"ל אינה חייבת מדאורייתא, ודינה כחלת חו"ל שחייבת מדרבנן, ואוכל ואחר כך מפריש.

[29] משנה כלים פי"ג מ"ח.

[30] יבמות מג ע"א: 'דמסיימי בה דווקני זו דברי ר"ש'. הריטב"א ליבמות שם גורס אף הוא: 'זו דברי ר' ישמעאל', ולא 'ר"ש'.

[31] נראה שכאן מחדש בעל הפנקס עוד חידוש: המחלוקת בין ר' אליעזר לבין ר' עקיבא היא בתבואה של א"י שיצאה לחו"ל, אם 'בקדושייהו קיימי' אם לאו. כיוון שקיימא לן כר' אליעזר, נמצא שפירות חו"ל שנכנסו לארץ פטורים מן החלה מדאורייתא. כאן מחדש שאף תבואת א"י שנתמרחה על ידי גוי, דינה כתבואת חו"ל, ולכן אף היא פטורה מן החלה מדאורייתא, ואף לגביה נאמר 'אוכל ואח"כ מפריש'.

[32] נדה מז ע"א.

[33] חסרות כאן כמה שורות.

[34] הקטע השני הוא מתוך כתב יד קמברידג' T-S F 5.40ארבעה דפים. שני דפים רצופים + שני דפים רצופים. ביניהם חסרים דפים נוספים.

[35] דברים לג, ד.

[36] צ"ל 'וממשתהם'.

[37] עי' לעיל תחילת פרק א, ובהערות שם.

[38] גיטין מז ע"א.

[39] מנחות סז ע"א.

[40] בבא מציעא פח ע"א-ע"ב.

[41] רבנו מסביר את 'גזרת בעלי כיסין' כפירושו הראשון' של רש"י (מנחות שם, ד"ה גזירה), שחייבו בתרומות ומעשרות פירות שנלקחו מן הגוי, שמא ייטעה ויפטור אף לוקח מישראל. לפי פירושו השני של רש"י, הגזרה היא שמא ישראל יערים ויקנה פירות שדותיו לגוי. לפי שני פירושים אלו פירות הגוי חייבים בתרומות ומעשרות משום 'בעלי כיסין'. לפי הרמב"ם (הל' תרומות פ"ד הט"ו) אנו חוששים שמא ישראל שהפריש ירצה להיפטר מנתינת המעשרות ויאמר שגוי הפריש את הפירות. על כן גזרו ואמרו שתרומת גוי חלה. ועי' בפאת השולחן הל' דמאי סי' טז ס"ק מ.

[42] =יועילו.

[43] צ"ל 'וקרפיפות'. ראה מנחות שם ע"ב.

[44] פירוש: כי בכל מקרה לא יבוא לידי תקלה כדלהלן.

[45] הגמרא (מנחות שם), הקשתה משתי ברייתות על רבא, שסובר שדין מירוח הגוי שווה לדין גלגול הגוי ומאן דאמר שפוטר בזה פוטר בזה: ברייתא א'. פטר חמור וחלה של גוי אינם כלום ותרומתו תרומה. ברייתא ב': חלת עכו"ם בארץ אינה כלום ותרומתו תרומה ולכן מדמעת. הגמרא יישבה שהברייתות סוברות שמירוח הגוי פוטר אך תרומתו תרומה בגלל 'גזרת בעלי כיסין' כדלהלן.

[46] משנה תרומות פ"ג מ"ט.

[47] צ"ל 'הא'. ראוי לציין שהדיוק הזה קלוש, ואינו דומה לדיוק משתי הברייתות שהביאה הגמרא במנחות שם, שכן בברייתות הנ"ל דין חלה מוזכר ברישא, אך במשנה תרומות שם, כלל לא הוזכר דין חלה.

[48] הכוונה לאותה משנה בתרומות שם.

[49] פירש כר"י בתוס' (קידושין מא ע"ב, ד"ה העובד כוכבים), שמדובר במשנה בתרומת גוי על תבואת ישראל (גדלה שליש אצל ישראל) ומרחה ישראל, ולא כפירוש רש"י קידושין שם, ד"ה תרומתן, שתנא קמא במשנה סובר שאין קניין, ומירוח הגוי אינו פוטר.

[50] בדין 'מירוח הגוי פוטר'.

[51] ירושלמי תרומות פ"ג ה"ה (מהד' האקדמיה ללשון העברית, עמ' 230, שו' 38-30).

[52] פינת הדף קרועה.

[53] משנה תרומות פ"ג מ"ט.

[54] ירושלמי שם, ולפנינו: זעירא.

[55] כפי שהוכיח לעיל, שאין 'גזרת בעלי כיסין' למאן דאמר 'אין קניין'.

[56] משנה דמאי פ"ג מ"ד. וצ"ל 'המפקיר פירותיו אצל נכרי כפירותיו'.

[57] הכותב השאיר כאן רווח של מילה אחת.

[58] משפט זה כתוב בגיליון בדיו שונה. מקומו כנראה כאן.

[59] שאם לא כן פירות הגוי שמירח גוי פטורים מתרומות ומעשרות לכולי עלמא כדלעיל.

[60] משנה שם.

[61] צ"ל 'טוחן'.

[62] צ"ל 'גזרו עליו'.

[63] משנה קידושין פ"א מ"ט.

[64] צ"ל 'התלויות'.

[65] ירושלמי קידושין פ"א ה"ח (מהד' האקדמיה ללשון העברית, עמ' 1159, שו' 44-41).

[66] לפנינו בירושלמי: 'רבי יונה בעה ולמה לא תנינן אף החלה, א"ל רבי יוסי לא תנינן אלא דברים שנהין בישר' ונוהגין בגוים, וחלה נוהגת בישר' ואינה נוהגת בגוים'. בדף שלפנינו חסרות רק שתיים או שלוש מלים, ואינני יודע כיצד תמצת המחבר את לשון הירושלמי.

[67] וכן פירש הרמב"ם בפירוש המשנה, ערלה פ"א מ"ב, ועי' לעיל, תחילת פרק א.

[68] עי' לעיל, הערה 13.

[69] בכורות יא ע"א-ע"ב.

[70] עי' בתוס' בכורות שם, ד"ה דגנך; שגוזרים משום 'בעלי כיסין' בכל תבואת גוי, אך משמע שחיוב המעשר אינו משום 'גזרת בעלי כיסין', שכן נאמר 'והן שלו', ואם חייב מפני הגזרה, חייב ליתן לכוהן. ועי' גם בתוס' מנחות סז ע"א, סד"ה גזירה שדוחים, פירוש רבנו.

[71] ולכן הלכה כמותה, שכן הלכה כבתראי, עי' במאמרו של הרב ש' אסף 'דרכי התלמוד וכללי ההוראה בתשובות הגאונים', ספר היובל לרבי יהודה ליב הכהן פישמן, ירושלים תרפ"ו, עמ' נט אות מא, ובהערות שם.

[72] מנחות לא ע"א.

[73] =והשיב.

[74] שבמירוח הגוי יהיה חייב מדרבנן כאותם פירות שנתערבו לר"ש שזורי (במנחות שם). ותשובת רבנו שבכהאי גוונא פטור לגמרי למאן דאמר 'אין קניין'. בזה מיושבת קושיית התוס' מנחות שם, ד"ה קסבר.

[75] ראה ברכות לה ע"ב.

[76] ירושלמי חלה פ"ג ה"ד (מהד' האקדמיה ללשון העברית, עמ' 323, שו' 31-28).

[77] שמא גלגלה ישראל ולכן חייב בחלה, ועי' לעיל בסוף פרק א.