שיעור הפרשת חלה מקמח מלא

הקדמה

'ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה' (במדבר טו, כ), התורה חייבה להפריש חלה מעיסת דגן שיש בה קמח בשיעור 'חמשה רבעים' (משנה חלה ב, ו). שיעור זה נמדד בנפח הקמח, כ-2.5 ליטר קמח. השיעור הידוע בפי כול, 1.6 ק"ג קמח, אינו אלא השערה של משקל הקמח המצוי בנפח זה, השערה זו נכונה לקמח לבן, אך משקלו הסגולי של קמח מלא שונה מקמח לבן,[1] ולכן קמח במשקל פחות ימלא כלי של 2.5 ליטר ויתחייב בחלה.

אין בכוונתי לעסוק כעת בהמרת נפח הקמחים השונים למשקל, משום שהדבר כרוך במשתנים רבים הקשורים לדרך הייצור של כל חברה (צפיפות הטחינה, כמות הסובין שבקמח, ואף תלוי בארץ ייבוא החיטה). במאמר שלפנינו נסקור את השינויים המודרניים באופני טחינת הקמח, ונדון האם לפיהם נכון לקבוע את חיוב הקמח המלא בחלה על פי אותה מידת נפח המקובלת לקמח רגיל – 2.5 ליטר.

א. שיטות טחינת הקמח המודרניות

שיטת הטחינה המסורתית התבצעה ברחיים. החיטים הוכנסו מתחת לאבן כבדה (רכב) השוכבת על גבי אבן אחרת (שכב), ויחד עם סיבוב האבנים נטחנה החיטה. שיטת טחינה זו השפיעה באופן שונה על מעטפת גרעין החיטה (הסובין) ותוכו הפנימי (האנדוספרם). החלק הפנימי פריך ומתפורר בקלות רבה לקמח דק, החלק החיצוני גמיש יותר ולכן הטחינה קצצה אותו לחתיכות גדולות יותר.[2] כדי להפיק קמח לבן ניפו את התערובת שהופקה במטחנה במסננת שנקביה מאפשרים לקמח לעבור דרכם אך קטנים דיים כדי לסנן ממנו את חלקי הסובין (כדי להפיק סולת משובחת חזרו על פעולה זו שוב ושוב). גם בימינו ישנן מטחנות רבות שעדיין טוחנות בעזרת רחיים (חשמליים כמובן), אך לעומת ימי קדם, שכאשר לא ביקשו לקבל קמח לבן פשוט נמנעו מפעולת הניפוי, בימינו תקן הכשרות מחייב שהקמח יעבור בנפת 50 מ"ש כדי להסיר ממנו את החרקים, ולשם כך נדרש לטחון את הסובין בטחינה נוספת, דקה יותר. יש המחזירים את הסובין שנותרו בנפה אל המטחנה הראשונית יחד עם גרגירי החיטה החדשים, מתוך הנחה שלאחר כמה מחזורי טחינה הם ייטחנו לחלוטין, אך מקובל יותר להעביר את הסובין שנותרו בנפה למטחנה ייעודית (מטחנת רחיים צפופה יותר, או מטחנת פטישים) שכותשת אותם לגודל הדרוש.

השינוי המשמעותי בתהליך הטחינה התרחש לפני כ-150 שנה, אז הומצאה טחינת הקמח באמצעות 'גלילים'. גרעין החיטה עובר בין שני גלילים משוננים הנעים בקצב שונה, וכך נוצר חיכוך שגורם לגרעין החיטה להתפרק. בשיטה זו הגרעין איננו עובר תהליך של 'כתישה' אלא של 'גזירה' או 'שיוף'. לאחר הטחינה הראשונית מופרדים החלקים לקבוצות בגדלים שונים, וכל קבוצה מופנית לגלילים שהרווח ביניהם מתאים לגודלה, שם היא נטחנת שוב ומופרדת לתתי קבוצות נוספות, עד שבסיומו של תהליך הטחינה מופרד הקמח ל-54 קבוצות שונות. לסיום, עובר הקמח תהליך הרכבה לפי הצורך: קמח לפסטה מורכב מחלקי חיטה שונים וביחס שונה מקמח לפיתות וכדומה. ולשם הפקת קמח מלא מערבים יחד את כל 54 החלקים שהופרדו, כולל חלקי הסובין החיצוניים.

ב. הצגת הבעיה

ממקורות רבים ניכר היחס לסובין כפסולת.[3] במדרש (ילקוט שמעוני, שלח) למדו מן הפסוק שגם לעניין חלה, הסובין אינם מוגדרים כחלק מן הגרעין, והם אינם חייבים בחלה: 'ראשית עריסותיכם – יכול אף הסובין? ת"ל חלה'. לאור זאת נשאלת השאלה: מה הדין כאשר הסובין מעורבים בקמח או בעיסה? המשנה (חלה ב, ו) מחלקת בין שני מצבים:

הם ושאורן וסובן ומורסנן חמשת רבעים – חייבין. ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן – הרי אלו פטורין.

כלומר, כל עוד הסובין לא הופרדו מן הקמח – הם מצטרפים לחלק משיעור חיוב חלה. אך לאחר שהופרדו ממנו דינם כפסולת גם אם הוחזרו לתוכו בחזרה. קביעה זו (שנפסקה גם ב'שלחן ערוך'[4]) מעוררת שאלה לגבי הקמח המלא בימינו. שהרי כמתואר לעיל, בכל שיטות הטחינה המודרניות מקובל להפריד בין חלקי הגרעין החיצוניים ולהשיבם לאחר מכן. לפני שנעסוק בסברות ההלכתיות הנוגעות למציאות בימינו, נבקש תחילה לברר את המציאות לאשורה: האם הפעולות שמבצעים היום בעת ייצור הקמח המלא דומות להסרת הסובין והשבתם שהוזכרה במשנה?

ג. האם הסובין מופרדים מהקמח?

בימי קדם קמח לבן היה נחשב כמוצר יקר, ועניים היו מסתפקים בקמח מלא.[5] לאור זאת סביר להניח שלאחר הטחינה ניערו היטב את הנפה כדי להבטיח שכל גרגירי הקמח המעורבים בסובין אכן נושרים כלפי מטה.

בעת ייצור קמח מלא בימינו, ממילא ישנה כוונה להחזיר את הסובין אל תוך הקמח. בטחנות 'גלילים' אמנם ההפרדה מתבצעת באופן מוחלט ממילא, אך מרבית הקמח המלא נטחן בטחנות רחיים ייעודיות, בטחנות אלו מפרידים את הסובין רק לשם טחינתם פעם נוספת, אך לא נעשה מאמץ להפרדת כל גרגירי הקמח מהסובין. בבדיקה שביצעתי על הסובין שנותרו בנפה ונשלחו לטחינה חוזרת, הפקתי בניעור קל כרבע כוס קמח מ-2 כוסות סובין. לאור זאת, יש להסתפק האם יש להשוות בין ההפרדה המתקיימת במטחנות הקמח בימינו לזו שעליה דיברה המשנה:

1) צורת פעילות זו מורה על כך שאין כל כוונה להפריד את הסובין מהקמח, אלא רק להעביר את החלקים הגדולים לטחינה נוספת. וייתכן שלכוונת הטוחן יש משמעות הלכתית, ולא דיברה המשנה אלא במקרה שבו קיימת כוונה להפריד את הסובין מהקמח.[6]

2) ניתן לומר שבפועל הסובין כלל אינם נחשבים כמופרדים מהקמח כאשר מעורבת בהם כמות כזו. טענה זו טעונה בירור, משום שגם בימי קדם לא הצליחו להפריד לחלוטין את הסובין מן הקמח,[7] וקשה לקבוע מהו שיעור הקמח שכאשר הוא מעורב בסובין הם אינם מוגדרים כמופרדים ממנו.

ד. האם גם המורסן מעורב?

במשנה הוזכרו שני חלקים חיצוניים לגרעין החיטה: הסובין והמורסן. עלינו לברר האם בימינו מערבים את שני החלקים הללו בקמח, והאם יש לכך משמעות הלכתית?

1. זיהוי המורסן

בראשונים מופיעים לשונות סותרים בדבר זיהוי הסובין והמורסן, האם הסובין הם החלק החיצוני והגרוע יותר או דווקא המורסן? למעשה, ההבנה המקובלת היא שהמורסן הוא החלק החיצוני והגרוע יותר.[8] אלא שיש שתי אפשרויות לזהות את החלק המדובר:

1) גם המורסן וגם הסובין הם חלק מגרעין החיטה עצמו, כאשר טוחנים את הגרעין, החתיכות הגדולות קרויות מורסן, והסובין אלו הקטנות יותר.

2) הסובין הם חלקו החיצוני של הגרעין עצמו, אך המורסן הוא קליפה חיצונית העוטפת את הגרעין.

בין שני הזיהויים הללו ישנו הבדל משמעותי, משום שכיום בקמח המלא נהוג לכלול את כל חלקי הגרעין עצמו, אך את הקליפה החיצונה לא נהוג לערב בקמח המלא. ננסה תחילה להיעזר במקורות חז"ל כדי להכריע בזיהוי הסובין. הגמרא במסכת שבת[9] כותבת שעניים היו רגילים לאכול את פיתם בלא כתישה. רש"י מבאר שמטרת הכתישה הייתה להסיר את קליפת החיטה לפני הטחינה. אם נשווה לדברי הגמרא בהמשך[10] שכותבת שעני היה אוכל קמח מלא, יש להניח שפעולת הכתישה (שממנה נמנע העני) נועדה כדי לסייע להפיק קמח לבן על ידי הסרת קליפת החיטה,[11] וכך כתב הגר"א (שנות אליהו, תרומות פי"א מ"ה): 'מורסן הן מה שכותש במכתש כמו שעורים... הסובין הן הפסולת מן הטחינה'. לפי ביאור זה קל יותר לזהות את המורסן כקליפה חיצונית הדבוקה על גבי הגרעין, שכן להסרת קליפה שכזו תועיל הכתישה.

מנגד, המאירי,[12] כתב שגם את המורסן מפרידים מן הקמח על ידי ניפוי לאחר הטחינה.[13] לדבריו את הגרעין מכניסים לטחינה יחד עם המורסן, וסביר יותר לזהות את המורסן כחלק מהגרעין עצמו.[14]

ניתן לנסות לזהות את הסובין גם בכלים היסטוריים: החיטה מחולקת לשני זנים – בעלי גרעינים עטויים ושאינם עטויים. בזנים העטויים, בנוסף למוץ החיצוני ישנה קליפה נוספת העוטפת את הגרעין. קליפה זו דבוקה בגרעין ואינה נושרת בקלות בעת הדישה, ולכן סביר להניח שנדרשה כתישה כדי להפרידה. אך בזנים שאינם עטויים ישנה רק קליפה אחת – המוץ. אין אפשרות להניח שהמוץ הוא המורסן, מפני שחז"ל קראו לו בשמו – מוץ. בנוסף, לא מצאנו שהעניים ויתרו על הדישה. בכל הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו בארץ, נמצאו רק גרעיני חיטה שאינם עטויים.[15] גם אם היו מצויים זני חיטה נוספים שטרם נמצאו, קשה להניח שהמורסן היה מצוי רק בחלק קטן מזני החיטים, משום שהמשנה כתבה שרק עני 'אוכל פתו בלא כתישה'. ואם כן סביר יותר לומר שהמורסן היה חלק מגרעין החיטה עצמו.

2. המשמעות ההלכתית לזיהוי המורסן

בהתבוננות מעמיקה במשנה (חלה פ"ב מ"ו) מתעורר ספק לגבי דינה של עיסה שהתערבו בה רק הסובין (החלק האיכותי יותר):

הם ושאורן וסובן ומורסנן חמשת רבעים – חייבין. ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן – הרי אלו פטורין.

מריש המשנה משמע שהסובין מצטרפים רק אם נותרו בקמח מתחילה, אך בחלק השני העוסק בפטור חלקי החיטה החיצוניים שיצאו מהקמח ושבו אליו מוזכר רק המורסן כפטור. המאירי[16] דייק מלשון המשנה שדווקא מורסן אינו מצטרף לחלה אם יצא מן הקמח ושב אליו, אך הסובין מצטרפים. בפשטות כך משמע גם מלשון הרמב"ם[17] וה'שלחן ערוך'[18] שהזכירו רק את המורסן כדבר שאינו מצטרף לחלה.

ואולם, הר"ן (פסחים לו ע"ב) העתיק את המשנה בלשון אחרת: 'ניטל סובן מתוכן וחזר לתוכן פטורים מן החלה', מן הגרסה שהייתה לפניו משמע שדין זה חל גם עם הסובין, וגם מלשונם של חלק מנושאי הכלים על הרמב"ם וה'שלחן ערוך' נראה שאין לדייק שהפטור חל דווקא על המורסן.[19] בימינו, קמח מלא מכיל את כל חלקי גרעין החיטה, אך לא את קליפת הגרעין החיצונה. וממילא אם נפסוק כשיטת הסוברים שרק מורסן שהוחזר לעיסה אינו מצטרף לחלה, ונזהה את המורסן עם הקליפה החיצונה – אין כל ספק ביחס לקמח המלא בימינו, שאליו לא נהוג להחזיר את הקליפה החיצונה. על סברה זו קשה להסתמך כשלעצמה, מכיוון שנושאי הכלים סברו שיש בעיה גם בעיסה שהוחזר אליה מורסן, וכן בגלל הממצאים ההיסטוריים התומכים בכך שהמורסן הוא חלק ממעטפת הגרעין עצמו, אך בוודאי שניתן להתחשב בכך כצירוף.

ה. מהות הדין, והמשמעות לימינו 

הראשונים נחלקו מה כוונת המשנה שלאחר שחזר המורסן לתוך העיסה 'הרי אלו פטורין': יש שהבינו שעיסה שעירבו בה את חלקי הפסולת של החיטה, הרי היא עיסה פגומה, והמאפה שנאפה ממנה נחשב לפגום, ולכן הוא איננו חייב בחלה שהרי התורה חייבה דווקא את 'לחם הארץ' או 'ערסתיכם', ואין דרך העולם לעשות עיסה ולחם באופן זה.[20] לשיטה זו, העיסה פטורה מחלה גם אם יש בה כמות קמח גדולה המספיקה לשיעור חלה בלא הסובין.[21] אולם, הרשב"א,[22] כתב שהמורסן אינו פוגע בעיסה, אלא שהוא אינו נחשב כקמח ואיננו מצטרף לשיעור חלה, אך אם יש די קמח לשיעור חלה בלעדיו – העיסה חייבת. וכך פסקו למעשה הרמב"ם[23] וה'שלחן ערוך'.[24]

לאור זאת מתחדדת השאלה: מדוע ישנו הבדל בין עיסה שהסובין נותרו בה, ובין עיסה שהסובין הוסרו ממנה ושבו אליה? לשאלה זו מצויה תשובה דומה בבבלי ובירושלמי. הגמרא במסכת שבת (עו ע"ב) מבארת שהסיבה שאם נותרו הסובין בעיסה הם נחשבים כחלק ממנה, משום ש'עני אוכל פתו בעיסה בלוסה'. כעין זה בירושלמי (חלה פ"ב ה"ג) אמר רבי יוחנן שהסיבה לכך שאם הוציאו והחזירו את הקליפות מן החיטה הן אינן חלק ממנה, משום ש'אין זה דרך עיסה'. בהבנת הדברים מצאנו שתי גישות:

1) הרמב"ם[25] כתב שאמנם מעיקר הדין סובין אינם חלק מהקמח, אך מאחר שיש הרגילים להכין כך את העיסה, הדבר כלול בריבוי מיוחד של התורה 'ערסתכם' – כדרככם.

2) ב'שפת אמת'[26] כתב שהסובין הופכים לפסולת רק כאשר מפרידים אותם מן העיסה, זאת משום שקודם לכן יש הרגילים להכין כך את העיסה ועדיין אין עליהם שם פסולת.

לאור האמור, ישנן כמה סיבות להניח שבימינו הדין ישתנה:

הרגלי הבריאות – בתקופת חז"ל, פת שמעורבים בה סובין (פת קיבר) הייתה נחשבת כפחותה, והגמרא כוללת אותה בין הדברים ש'מרבין הזבל, וכופפין את הקומה, ונוטלין אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם' (פסחים מב ע"א). בימינו מאפים מקמח מלא נחשבים לבריאים יותר, ואף נמכרים במחיר יקר יותר.[27] לאור זאת נראה ש'דרך העיסה' השתנתה, וכעת אף עיסה כזו כלולה בריבוי התורה 'ערסתכם'.[28] וכלשון שו"ת 'תשובות והנהגות' (ח"ג סי' עא): 'לא אמרינן דבטלה דעתו כיון שבזה"ז רבים אוכלים כן, ולא נקרא משונה'.

הרגלי הטחינה – בעבר הוצאת הסובין מן הקמח והחזרתם נחשבה למעשה תמוה הדומה לפיזור האשפה בבית לאחר שטרחו בניקיונו, וכלשון ה'משנה ראשונה' (חלה פ"ב מ"ו): 'דבטלה דעתו דכל שניטל אין דרך להחזירו'.[29] ואולם, בימינו פעולה זו סבירה בכל סוג של טחינה: טחינת גלילים מובנית מהפרדת חלקי החיטה והשבתם. לטחינה זו יש יתרונות בקשר לאיכות הקמח, משום שהוא איננו מתחמם כברחיים, וכן היא מאפשרת הרכבה של קמח מדויק יותר המתאים לשימושים שונים, ובעל חיי מדף ארוכים. ממילא אין כל תימה בכך שהסובין מופרדים אף הם יחד עם שאר חלקי החיטה, ושבים לתערובת. אך גם בטחינת רחיים בימינו יש מטרה להפרדת הסובין – כדי לטחון אותם היטב כך שיעברו בנפה, וממילא הדבר אינו תמוה ויכול להיחשב כ'דרך עיסה'.[30] הגרצ"פ פרנק[31] עסק במקרה דומה, שבו סיננו את הקמח מחרקים בנפה, ואת הסובין שנותרו בנפה ביררו והשיבו אל הקמח. הרב פרנק כותב שבמקרה כזה הסובין נחשבים לחלק מן העיסה, ואין משמעות להפרדתם 'דכיון דסופן לערבן כמעורבים דמיא'.

על אף האמור, דעת הגרי"ש אלישיב[32] שהטעם שניתן להבדל בין סובין שנותרו בקמח לבין כאלו שנופו ושבו אליו, אינו נועד אלא כדי לבאר את הדין, אך למעשה הוא איננו קובע את גדריו, וגזירת הכתוב היא שמאפה שמעורבים בו סובין חיצוניים אינו מוגדר לחם ואינו חייב בהפרשת חלה גם בימינו.

סיכום

נראה שגם בימינו יש להמשיך ולמדוד את נפח הקמח המלא בדומה לקמח רגיל מכמה סיבות:

1.   הסובין אינם מופרדים מהקמח ביסודיות, וייתכן שהדבר אינו מוגדר כלל כהפרדה.

2.   לפי חלק מהדעות דווקא מורסן שחזר לעיסה אינו מצטרף, וייתכן שמדובר בקליפה החיצונית שבימינו לא נהוג להחזירה לתוך הקמח.

3.   שינוי הרגלי הבריאות מגדיר את הקמח המלא כ'דרך עיסה' שריבתה התורה.

4.   בעקבות שינוי הרגלי הטחינה הפרדת הסובין והשבתם נחשבות כמעשה סביר והגיוני, וממילא דעתו אינה בטלה.

5.   מכיוון שמראש כוונתו להשיב את הסובין אל הקמח, הפרדתם אינה קרויה הפרדה.