שאלת כוהן על חלה שהתערבה

א. הקדמה

כתב הרמ"א (יו"ד סי' שכג סעי' א), שאם התערבה חלה בעיסה ואין בעיסה שיעור ביטול – יישאל על החלה ויחזור ויפריש.[1] אמנם, כל זאת כאשר עדיין לא ניתנה החלה לכוהן, אך כאשר ניתנה החלה לכוהן לא ניתן להישאל עליה, כדברי הבבלי נדרים (נט ע"א): 'בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מיתשיל עלה'.[2] עולה אם כן השאלה, מה הדין בכוהן המפריש חלה והתערבה בעיסה ואין בה כדי שיעור ביטול, האם יכול להישאל על החלה, או שמא מאחר והחלה מצויה בידו של הכוהן לא מועילה שאלה על כך.

ב. הטעמים שלא מועילה שאלה לאחר שהגיעה ליד כוהן

הר"ן (נדרים נט ע"א ד"ה בתרומה) מסביר שלאחר שהגיעה התרומה לידי הכוהן לא יוכל הנותן להישאל עליה: 'כיון דזכה בה כהן, שוב אינו יכול לישאל עליה'. לדבריו, שאלה מועילה להפקיע איסור, אך אינה מועילה להפקיע ממון. לאחר שהתרומה הגיעה לידי הכוהן היא ממון כוהן ולא יתכן שבאמצעות שאלה יפקע ממונו.[3] לפי זה אם הכוהן עצמו הפריש חלה ולאחר מכן זו התערבה בעיסה יוכל הוא להישאל עליה כי אין בשאלה זו הוצאת ממון מאחר.[4] הרא"ש בפירושו (נדרים נט ע"א ד"ה בתרומה) נימק את הסיבה לכך שלא ניתן להישאל על תרומה שהגיעה לידי הכוהן: 'כיון דיצאה מרשות ישראל וקיים בה מצוות נתינה, תו לא מצי לאפקועי שֵם תרומה מינה'. אפשר לפרש את דברי הרא"ש בשני אופנים:

א. אפשר לפרש שדברי הרא"ש מתייחסים למעשה הנתינה של המפריש, 'כיון דיצאה מרשות ישראל וקיים בה מצוות נתינה', לאמור כבר נעשה מעשה וזה מונע ממנו להישאל. וכעין זה מצאנו בדברי הש"ך[5] שפירש את הטעם שאין שאלה מועילה בהקדש הבא לידי גזבר, מחמת שלא יכול הדיבור לבטל את מעשה הנתינה.[6] לפי זה כל עוד לא השלים האדם את המצווה בנתינת התרומה לכוהן הרי שלא נגמר המעשה ויכול להישאל מדין 'אתי דיבור ומבטל דיבור', אך כשהגיעה התרומה לכוהן אינו יכול להישאל עליה כי אין הדיבור מבטל מעשה נתינה.

ובנד"ד שמדובר בכוהן שמפריש צ"ע אם יש מעשה נתינה בכוהן המפריש לעצמו המונע ממנו להישאל.

הרמב"ם[7] והרמב"ן נחלקו ביחס שבין ההפרשה לנתינה בתרומות, מעשרות וחלה, האם מדובר על מצווה אחת או על שתי מצוות נפרדות. לדעת הרמב"ם ההפרשה והנתינה הן מצווה אחת, ואין למנות כל אחד מפרטי המצווה כמצווה בפני עצמה.  

אולם, הרמב"ן[8] סובר שמדובר על ב' מצוות נפרדות, מצוות הפרשה ומצוות נתינה לכוהן.[9] לדעת הרמב"ן שהתורה לא חייבה את הכוהן בנתינת התרומה או החלה, יכול הוא להישאל על הפרשתו. ולכאורה הוא הדין לדעת הרמב"ם, לא חלה על הכוהן מצוות נתינה,[10] וכן הבין הרמב"ן לדעתו, וכך כתב: 

הרי הכהנים עצמם מפרישים תרומה ומעשרות ומברכים ג"כ עליהם... ואילו לא היה במצווה אלא הנתינה בלבד, היו הם פטורים מזה.

אולם, בדעת הרמב"ם שמנה את מצוות ההפרשה למצווה ואת הנתינה לכוהן בתור פרט מדיני המצווה, נראה שגם כוהן המפריש תרומה לעצמו חייב להשלים פרט זה של המצווה – הנתינה.[11] ולפי זה יש לומר הגם שאינו מחויב לבצע מעשה נתינה, אך בעצם הימצאות החלה והתרומה אצלו מתקיימת מצוות הנתינה. וכן נראה מדברי 'לב שמח' (ספר המצוות, שורש יב):

מה שמפרישין ונותנין אותם לעצמן חשובה אותה הנתינה כאילו יתנוה לכהנים אחרים ומתקיימת מצוותם בכך.

ולפי זה היה מקום לומר שכיוון שהכוהן מחויב במעשה הנתינה, שוב אינו יכול להישאל על התרומה כי 'לא אתי דיבור ומבטל מעשה'. ואמנם מסתבר שאף שיש לכוהן חובת נתינה הוא  אינו מחויב במעשה נתינה ממש. לכן אין כאן מעשה המונע את יכולת השאלה מדין 'לא אתי דיבור ומבטל מעשה'.

ב. אך אפשר להסביר את דברי הרא"ש באופן שונה. הוא אינו מתמקד ביחס בין המעשה לדיבור, אלא לדעתו כשהתרומה הגיעה ליד כוהן נחשב כהשלמת הנדר. אפשר להישאל על תרומה, חלה והקדש כל זמן שיש לנשאל שייכות בדבר, ולכן הוא יכול לחזור בו מנדרו. אך כאשר האדם השלים את נדרו, אין לו בו עוד שייכות לבטלו. יסוד זה מובע בדברי הבבלי שבועות (כז ע"ב):

'אמר רבא: נשבע על ככר ואכלה, אם שייר ממנה כזית - נשאל עליה, אכלה כולה - אין נשאל עליה'.[12]

טעם הדבר הוא[13], ששאלה שייכת כל עוד לא נגמר הנדר ויש שייכות לנודר בנדר, אך כשהתקיים הנדר לגמרי שוב אין שייכות וזכות לנודר לבטלו למפרע. לכן, כל זמן שלא הגיעה התרומה לידי הכוהן, ומחויב הבעלים לקיים בה מצוות נתינה, הוא יכול להישאל עליה.[14] אולם, כאשר נתן את התרומה ליד הכוהן, נמצא ששוב אין לו זכות ושייכות בתרומה זו ולכן אינו יכול להישאל עליה.[15] ובנד"ד כאשר הכוהן עצמו מפריש חלה והתערבה בעיסה, יכול הוא להישאל עליה כי עדיין יש לו זכות ושייכות בה.[16]

1. דעת ה'נודע ביהודה'

ה'נודע ביהודה'[17] מבאר את הטעם שלא ניתן להישאל על תרומה המצויה ביד כוהן, כי יסוד השאלה הוא שהנודר אומר 'אילו ידעתי כך וכך אזי לא הייתי נודר'. גם אם הנשאל משקר בדבריו והיה נודר מכל מקום, עדיין מועילה השאלה שלו בפני החכם, שכן זה אינו צריך לחשוד אותו בשקר. אולם, כאשר נתן את התרומה לכוהן 'אין הכהן מחויב להאמינו ולהחזיר לו', ולכן לא מועילה שאלה לאחר שהגיעה התרומה או החלה ליד הכוהן. נראה, שיסוד דבריו נעוץ בדין נאמנות,[18] שאדם נאמן להישאל על התרומה כל עוד היא בידו ונאמן לומר שנדר בטעות. אך כשהתרומה כבר הגיעה ליד הכוהן, אין הוא נאמן על דבר שאינו בידו[19]. לפי זה בנד"ד כשהכוהן הפריש בעצמו את החלה וזו התערבה בעיסה, הוא יכול להישאל עליה כי הוא נאמן בדבר שבידו.

לסיכום, הבאנו ארבעה טעמים מדוע אין השאלה מועילה לאחר שהגיעה התרומה או החלה לידי הכוהן: א. שאלה מועילה להפקיע איסור אך אין בכוחה להפקיע ממון. לכן אחר שהכוהן זכה בחלה ובתרומה, הרי זה ממונו, ואין השאלה מפקיעה את ממונו. ב. מעשה הנתינה של המפריש אינו יכול להתבטל באמצעות דיבור. ג. לאחר שהתרומה או החלה הגיעו ליד הכוהן, אזי נשלם הנדר ואין מועילה שאלה. ד. אין המפריש נאמן אז, כי אינו בידו.

לכל הטעמים הללו עולה, שכוהן המפריש חלה לעצמו והתערבה בעיסה, יכול להישאל עליה.

ב. דעת ר' אליעזר ממיץ

הרא"ש בפירושו (נדרים נט ע"א ד"ה בתרומה) הביא את דעת ר"א ממיץ בביאור דברי הבבלי:

בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מיתשיל עלה: דלא מצי למיתשיל עלה שהרי לא קרא עליה הוא שם תרומה.

וביאר הרא"ש: 'משמע, דאכהן קאי אבל ישראל שהפרישה מצי מיתשיל עלה'. לדבריו, הכוהן אינו יכול להישאל על התרומה או על החלה לאחר שהם הגיעו לידיו, כי הוא אינו זה שהפריש וקרא שם תרומה. אך ישראל הנותן לכוהן יכול להישאל גם לאחר שהתרומה היא ביד הכוהן, שכן הוא קרא עליה שם תרומה.[20] הרמב"ם[21] פסק שהמפריש תרומות ומעשרות יכול להישאל עליהם ולא הזכיר בדבריו אם התרומה ביד הכוהן או לא. לאור זאת כתבו הפוסקים,[22] שיכול ישראל המפריש להישאל על תרומה שהגיעה ליד הכוהן, כי הוא אשר קרא לה שם תרומה, כשיטת ר' אליעזר ממיץ.[23]

מסקנה

לאור כל האמור, נראה שכוהן המפריש חלה לעצמו והתערבה בעיסה שאין בה כדי שיעור ביטול, יכול להישאל על החלה.