ברכת הפרשת חלה - בישיבה או בעמידה?

[1].         המקור לעמידה בברכת המצוות יתבאר בהמשך, אך זהו המקום לציין שתוקף החיוב מדרבנן, כפי שניכר מהמקורות להלן. יש שכתבו שהעמידה 'מצווה מן המובחר', ראה: ארצות החיים, או"ח סי' ח ס"ק א; ברכי יוסף, או"ח סי' ח דין א. אולם, יש לציין לפרי מגדים, או"ח סי' ח משבצות זהב ס"ק א, שעולה מדבריו שחובת העמידה מהתורה. דבריו קשים שכן תוקף ברכת המצוות מדרבנן (ברכות טו ע"א), אם כן קשה לומר שחיוב העמידה בברכה יהיה מהתורה. על עמידה בברכות לסוגיהן ראה: האדר"ת, בקונטרס ואלה יעמדו, בתוך: ישורון – מאסף תורני ב (תשנ"ז), עמ' קנו-קפו.

[2].         כ"כ הטור, יו"ד סי' שכח. לדיון והשלכותיו ראה: תרומות הארץ, ח"א, עמ' 358-359.

[3].         יש שהביאו את המגן אברהם וכך הגדירו את מצוות הפרשת תרומות ומעשרות וחלה: גליון מהרש"א, יו"ד סי' שכח סעי' א; יד שאול, שם; פתחי תשובה, שם ס"ק ב; רע"א, יו"ד סי' א סעי' ז ד"ה שהרי מצות; פמ"ג, או"ח סי' ח אשל אברהם ס"ק ב; שו"ע הרב, או"ח סי' ח סעי' ג; פר"ח, יו"ד סי' א ס"ק לג; יד אפרים, או"ח סי' תלב סעי' ב ד"ה ולא דמי; שו"ת טוב טעם ודעת, ח"א סי' יא. הגדרה זו בהפרשת תרומות ומעשרות וחלה, מובאת ברש"י, גיטין מז ע"ב ד"ה מדאורייתא: 'ולאו מצווה דרמיא עליה אא"כ אוכלן' (ראה: מצפה איתן, גיטין מז ע"ב ד"ה רש"י, שהקשה; הרב חיים ברלין, נשמת חיים סי' קיב אות א, ביאר שהכוונה קודם מירוח, אך לאחר מירוח חלה חובת הפרשה); רבי אברהם בן הרמב"ם, ברכת אברהם, סי' יד. כ"כ בדעת רש"י: שו"ת עונג יו"ט, סי' קד; אמרי בינה, דיני תרו"מ סי' ג; שו"ת טוב טעם ודעת, ח"א סי' יא. ראה להלן הערה 9.

[4].         אמנם, במגן אברהם לא נזכרה הגדרה זו, אך יש שלמדו כן בדבריו: אליה רבה, או"ח סי' ח ס"ק ב ד"ה וטעם דעמידה; פמ"ג (או"ח סי' ח אשל אברהם ס"ק ב; או"ח סי' תרצ אשל אברהם ס"ק א); מור וקציעה, או"ח סי' ח ד"ה שם יתעטף. ראה: שו"ת הר צבי, או"ח ח"ב סי' קל, שהבין אחרת במגן אברהם ויובאו דבריו להלן (אות ג.2).

[5].         ראה: הרב אברהם קוסמן, 'ליקוטים מביאור הגר"א - מהדורה חדשה מכת"י', ישורון - מאסף תורני ד (תשנ"ט), עמ' צה הערה 16, שבכת"י מובא בסוגריים משפט הבהרה שנשמט מהנדפס: 'כשחיטה אם רוצה לאכול דגים וש"ד לפטור עצמו משחיטה'. לשון דומה כתב במרומי שדה, ברכות כ ע"ב ד"ה והנה בענין, על תירוצו של המגן אברהם: 'וישובו תמוה', ולא נימק מדוע.

[6].         חלה פ"ב מ"ג.

[7].         פסחים מח ע"ב.

[8].         ראה במאמרי 'עשיית עיסות ששיעורן פחות משיעור חיוב', אמונת עתיך 120 (תמוז תשע"ח), עמ' 73-71, שם יישבנו קושיית הגר"א.

[9].         שפת אמת, פסחים ט ע"א ד"ה תוד"ה כדי, הוכיח כן מתורי"ד, קידושין נח ע"ב ד"ה חטה (ביחס לדברי הרי"ד: אמרי בינה, דיני תרו"מ סי' ג, שדחה את הראיה, ראה להלן בהערה זו מדברי הרב קלירס); עמודי אש (אייזנשטיין), סי' ז אות ד ד"ה וכדברי, בדעת הב"ח, יו"ד סי' שכו; שו"ת אבני נזר, יו"ד סי' שצו אות ה, בדעת הרמב"ם מלשון הברכה; גיליוני הש"ס, ירושלמי זרעים כ"א אות נב, הוכיח מהירושלמי; שו"ת חבצלת השרון (או"ח סי' טו אות י; מהד' תנינא סי' א), הוכיח מרש"י, בכורות יב ע"ב ד"ה התם; הרב משה קלירס (תורת הארץ, ח"א פ"ב אות עח-עט; שם ח"א פ"ב אות פ, דחה את האמרי בינה ביחס לתורי"ד; שם ח"א פ"ג אות א, דחה קושיית מצפה איתן, הערה 3; שם, קו"א פ"ג לאות ו); עמק ברכה (פומרנצ'יק), ברכת המצוות אות א; אבי עזרי, הל' מעשר פ"ו ה"ב. האחרונים הוכיחו מתוספות, ראש השנה ד ע"א ד"ה ומעשרות: שו"ת מהר"י אסאד, סי' רמא סוד"ה העולה; חזו"א, דמאי סי' ד ס"ק ב. יש שתמהו על הט"ז ונטו למג"א: פר"ח, יו"ד סי' א ס"ק לג; רע"א, יו"ד סי' א סעי' ז ד"ה שהרי. יש שהקשו על הט"ז מרש"י, גיטין מז ע"ב ד"ה מדאורייתא: שו"ת טוב טעם ודעת, ח"א סי' יא; אמרי בינה, דיני תרו"מ סי' ג.

[10].        פסיקתא זוטרתא (אמור סה ע"א; שלח קיג ע"ב). רבי טוביה ב"ר אליעזר בן המאה ה-11, ראה: י"מ תא-שמע 'מדרש לקח טוב - רקעו ואופיו' בתוך כנסת מחקרים ג (ירושלים תשס"ו), עמ' 294‑259.

[11].        ברכי יוסף, או"ח סי' ח ס"ק ב.

[12].        דרשה זו גם באורחות חיים (ח"א הל' ציצית אות כח; ח"א הל' ספירת העומר אות ג); שיבולי הלקט, סדר פסח סי' רלד; רא"ש, פסחים פ"י סי' מא; רי"ץ גיאת, שערי שמחה ח"ב (מהד' ישנה עמ' קח; ירושלים תשנ"ח עמ' שמ): 'אנו כך קיבלנו מרבותינו האסמכתא'; כסף משנה, הל' תמידין פ"ז הכ"ג, בשם רי"ץ גיאת. יש שהעירו שלא נמצאה דרשה כזו: הגהות הגרי"ב, על הרא"ש פסחים פ"י סי' מא ס"ק ג; יראים, סי' רסא; תורה תמימה, דברים טז, ט הערה מב; חיד"א (עין זוכר מערכת א אות נו; שו"ת חיים שאל, ח"ב סי' א; מ"מ כתב שם וכן בברכי יוסף, או"ח סי' ח ס"ק ב, שהמקור מהפסיקתא, לעיל הערה 10). יש לציין לרמב"ם, הל' תמידין פ"ז הכ"ג, לגבי ספירת העומר: 'ואין מונין אלא מעומד, ואם מנה מיושב יצא'.

[13].        ברם, בדברי הפוסקים הובאו מצוות נוספות שיש לעמוד בהן מכוח 'לכם': רבינו פרץ, הגהות הסמ"ק מצווה צב ס"ק ה, בספירת העומר, ציצית ותקיעת שופר; שם מצווה קמה ס"ק ב, בהבדלה; אבודרהם, הל' ברכת השחר ד"ה כשמתעטף: 'ושש מצוות הן שברכתן מעומד, סימן להם עלץ שלם - עומר, לבנה בחידושה, ציצית, שופר, לולב, מילה, כי באלו הוא כתוב לכם' (על דבריו בברכת הלבנה: חיד"א (ברכי יוסף, או"ח סי' ח סעי' ב; מחזיק ברכה, שם ס"ק ב)). בתשובות הגאונים, שערי תשובה סי' עט, מביא רק את מצוות ספירת העומר ותקיעת שופר (ביחס לשופר: שיבולי הלקט, סדר ראש-השנה סי' רפט, שהביא נימוקים שונים; טור, או"ח סי' תקפה; ב"י, שם ד"ה ועומד: 'שצריך שיתקע מעומד דכתיב יום תרועה יהיה לכם וילפינן מלכם דכתיב גבי עומר'); שיבולי הלקט, סדר חג הסוכות סי' שסו, בשם 'לקח טוב' בעניין ספירת העומר ונטילת לולב; שיבולי הלקט, הל' מילה סי' ד, בשם רבינו טוביה לגבי מילה; רבינו בחיי, דברים טז ט: 'הסימן בהם עצמ"ל, ואלו הן עומר, ציצית, מילה, לולב'; ספר המנהגים, טירנא, הגהות המנהגים חג הפסח אות טז, בשם רבינו בחיי; מחזור ויטרי, סי' שעו, מצוות לולב, ציצית ומילה; הרוקח, הל' ברכות הקדמה, כתב 'מצאתי בקונטרס צרפתי מנהגים' בספירת העומר, לולב וציצית; לבוש, או"ח סי' ח סעי' א, הביא דרשה זו וסיים: 'ולמדו מכאן דהוא-הדין כל ברכות המצוות יהיו מעומד'; משנה ברורה, סי' ח ס"ק ב. על הרחבה זו, העיר בשו"ת דרכי נעם, או"ח סי' ג: 'והתימה... היכן מצינו בגמרא או בדברי הפוסקים שלמדו מכאן לשאר ברכות', לדבריו רק במצוות שנאמר בהן 'לכם' יש לעמוד. בזוהר, תצוה קפג ע"א, אמנם לא הביא דרשה זו אך חייב לעמוד בספירת העומר; רמ"א לא ציין לדרשה זו, אך כתב לעמוד במצוות שונות: דרכי משה, או"ח סי' כז אות ז, הנחת וברכת תפילין של יד וראש; רמ"א, או"ח סי' כה סעי' יא; העיר הגר"א, שם ד"ה ובמדינות, שהמקור מהירושלמי, והוסיף: 'אבל כבר כתבתי שם דליתא' (בעמידה בתפילין: שו"ת הרמ"ע מפאנו, סי' קב שאלה שביעית); דרכי משה, או"ח סי' ח, במצוות ציצית; דרכי משה, או"ח סי' נו אות ה, עמידה בקדיש (להלן הערה 18).

[14].        כן כתבו: האשכול (מהד' אוירבך), ח"א הל' ברכות הודאה סי' כג עמ' 51; כלבו, סי' כב ד"ה המתעטף; ב"י, או"ח סי' ח אות א ד"ה ומיד, בשם אורחות חיים. ביחס למקור זה, ראה: נחל אשכול, ח"א הל' ברכות הודאה סי' כג עמ' 51 אות ה: 'לא ידענו מקומו'; שיורי ברכה, או"ח סי' ח דין א, בשם מהר"ם די לונזאנו שעמד על כך שדברים אלו של הירושלמי אינם מצויים בירושלמי שלפנינו; שו"ת הלכות קטנות, ח"ב סי' רטו; ביאור הגר"א, או"ח סי' כה סעי' יא. בשו"ת חבלים בנעימים, ח"א סי' א ד"ה ובאשכול, כתב שייתכן שהמקור בירושלמי, מגילה פ"ד ה"א: 'מעשה ברבי מאיר שקרייה מיושב בבית-הכנסת של טיבעין ונתנה לאחר ובירך עליה', מבואר 'דמותר לקרות את המגילה מיושב, ולא חששו לכבוד ציבור, ומ"מ אחר בירך משום דברכת המצוות צריך מעומד'. ניתן להציע מקור מהירושלמי, ברכות פ"ט ה"ד: 'תפילת המרחץ אינה טעונה עמידה', משמע שיתר התפילות והברכות בעמידה, כהערת עלי תמר, שם ד"ה תפלת (הראשון). על מקור זה, העיר הרב דב רֶבֶל 'פרקים בחלופי מנהגים' בתוך: חורב ו (חשון תש"ב), עמ' 18-16: 'ונראה שמקור אלו הדרשות הוא מנהג בני ארץ-ישראל שהיו מהדרים לעמוד בברכות, חוץ מברכות הנהנין... ולא כן בני בבל'. ברם, השדי חמד, ח"א מערכת הבי"ת פאת השדה סי' כט עמ' 400 ד"ה וראיתי, דחה מקור זה ממנו עולה לעמוד 'גם בשאר תפילות והודאות'. ראה להלן הערה 15, שייתכן שהמקור אינו מהירושלמי אלא מהגאונים. לניסיונות נוספים למציאת מקור מהירושלמי: בשדי חמד, ח"א מערכת הבי"ת פאת השדה סי' כט עמ' 400 ד"ה וראיתי.

[15].        מלכים א ח, נה. יש שציינו פסוק אחר מחנוכת המקדש בידי שלמה (מלכים א ח, יד): 'ויברך את כל קהל ישראל וכל קהל ישראל עומד': רי"ץ גיאת, שערי שמחה ח"ב (מהד' ישנה עמ' קח; ירושלים תשנ"ח עמ' שמ) בשם רב שמואל בן חפני גאון; הפרדס (נביו), שער המעשה ד"ה כל מצוות. אמנם הפסוק שהובא בפוסקים אלו גם הוא מופיע בברכת שלמה את העם בחנוכת המקדש, אך הוא אינו מדבר על עמידת המלך שמברך אלא על הקהל שעמד בעת ששמע את הברכה, ואילו הפסוק שהביא האורחות חיים מתמקד בעמידת המלך בעת הברכה. יש להשוות לתשובות הגאונים, שערי תשובה סי' עט, שמשלב בין שני הפסוקים. מעֵבר למקורות מהפסוקים, יש להעיר על האורחות חיים שהביא דין זה מהירושלמי, וציינו לעיל הערה 14 שמקור זה אינו בירושלמי שלפנינו. ייתכן שהמקור אינו מהירושלמי אלא מהגאונים המובאים בהערה זו.

[16].        דברים יח, ה.

[17].        להרחבה בנושא העמידה בקדיש וההתייחסות למקורות הירושלמי: שמחה עמנואל, 'לכוחה של המילה המודפסת העמידה לקדיש', נטועים גיליון כא (תש"פ) עמ' 18-1.

[18].        דרשת ירושלמי זו ביחס לעמידה בקדיש הובאה גם בראשית חכמה, שער היראה פט"ו; דרכי משה, או"ח סי' נו אות ה (הרמ"א, או"ח סי' נו סעי' א, כתב הלכה זו לעמוד בקדיש ללא אזכור הירושלמי); הרב מנחם עזריה מפאנו, מאמר יונת אלם (מהד' אמסטרדם ת"ח, דף לח ע"א; מהד' ישמח לב, ירושלים תשס"ז, עמ' קנ). מקור זה המצוטט בשם הירושלמי אינו מצוי לפנינו בירושלמי, כפי שהעיר האדר"ת, הערה 1, עמ' קעב אות לו. כמו כן, הפסוק שהובא אינו מדויק, שכן הפסוק המובא בשופטים (ג, כ) הוא: 'ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא', ממנו למדו בסנהדרין ס ע"א, שהדיינים יעמדו כששומעים בבי"ד עדות על קללת ה'. הערה על חוסר הדיוק בציטוט הפסוק, מוזכרת אצל האר"י, בשו"ע האר"י (מהד' לבוב תר"י הל' צדקה סעי' י; מהד' שלחן אריאל, ירושלים תש"ע, או"ח סי' נו סעי' ו): 'כי הלשון הנזכר בירושלמי דמשמע ממנו שצריך לקום מעומד הוא מוטעה ואינו מתלמוד ירושלמי עצמו אלא הגהת איזה חכם הייתה והאחרונים הדפיסוהו אח"כ בתוך דברי הירושלמי'; השווה למובא בשם האר"י אצל הרב חיים ויטאל, שער הכוונות, ענין הקדיש דרוש א (מהד' מכון דעה להשכיל, ירושלים תשע"ו, עמ' צז). הערת האר"י הוזכרה במג"א, או"ח סי' נו ס"ק ד, בשם כוונות וכתבים. ראה: חתם סופר, הגהות לשו"ע או"ח סי' נו סעי' א ד"ה ללמוד, בהסבר האר"י. עוד בעניין זה: עמנואל, לעיל הערה 17, עמ' 16-8.

[19].        בפתח הדביר, או"ח סי' ח סעי' א, כתב שהרב יעקב עמדין 'ראה דברי הירושלמי בדוכתיה'. יש להעיר, שאין הוכחה שראה את הירושלמי במקורו, אלא רק ציטט את הדברים מתוך שלטי הגיבורים. כ"כ: שדי חמד, ח"א מערכת הבי"ת פאת השדה סי' כט עמ' 398 ד"ה והנה.

[20].        ראה כן האדר"ת, הערה 1, עמ' קעב אות לו. שדי חמד, ח"א מערכת הבי"ת פאת השדה סי' כט עמ' 397 ד"ה וידידי, שכתב בשם הרב יצחק שלמה יואל שהמקור מנחמיה (ט, ה) 'קומו ברכו את ה''. אך השדי חמד דחה ראייתו, שממנה משמע שיש לעמוד בכל הברכות והרי 'הקדמונים חילקו בין ברכת המצוות לברכת הנהנין'.

[21].        ראה כן: פני יהושע, מגילה כא ע"א ד"ה אלא דאכתי; מור וקציעה, או"ח סי' ח ד"ה שם יתעטף, ביאר שהחלוקה בין ברכת המצוות לברכת הנהנין אינה שרירותית והיא מבחינה בין מצוות שעיקר קיומן בעמידה לכאלו שעיקר קיומן בישיבה. השלכה מעשית נוספת מכך היא ישיבה בברכת התורה, ראה: שו"ת הרמ"ע מפאנו, סי' קב שאלה שביעית; שו"ת הר צבי, או"ח ח"ב סי' קל; שו"ת יחוה דעת, ח"ה סי' ד. אך ראה: מרומי שדה, ברכות כ ע"ב ד"ה והנה בענין. כאן המקום לציין לסברה נוספת - בשו"ת הרמ"ע מפאנו, שם, כתב שיחיד יכול לשבת בברכת התורה משום ש'כתיב בה בשבתך בביתך', והוסיף: 'והוא טעם מספיק גם לברכות קריאת שמע'. בעניין ישיבת בברכות קריאת שמע, כתב פמ"ג, או"ח סימן ח אשל אברהם ס"ק ב, שהטעם הוא הצורך בכוונה. סברת הכוונה אמנם שייכת בכל הברכות אך הפמ"ג כתב זאת רק בקריאת שמע, ואולי משום כוונת עול מלכות שמיים. השווה לדברי שו"ע, או"ח סי' קפג סעי' ט, שכתב שיש לשבת בברכת המזון משום הכוונה.

[22].        יש להוכיח מברכות, מ ע"ב, בעניין וידוי מעשרות: 'לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי. לא עברתי, מלברכך'. וכתב רש"י, שם ד"ה מלברכך: 'מלברכך - ברוך... להפריש תרומה ומעשר'. מבואר שקיום המצווה כולל גם ברכה על המצווה. ראה: שו"ת אגרות משה, או"ח ח"ד סי' כא.

[23].        כ"כ מעשה רוקח, סי' קכב.

[24].        תורה שלמה, כרך יב פרשת בא אות תלב.

[25].        שמות יב, כב.

[26].        כ"כ: העיטור, הל' ציצית שער ג ח"ב, בשם הרב חביבי; אבודרהם, ברכות השחר ד"ה כשמתעטף, בשם יש אומרים; האשכול (מהד' אוירבך), ח"א הל' ברכות הודאה סי' כג עמ' 51.

[27].        יש לציין שבאשכול מהדורת אלבק, אין אזכור לדברים אלו.

[28].        ראה: שו"ת דרכי נעם (הלוי), או"ח סי' ג, שהעיר על מקור זה: 'לא מצאתי סמך לסברת היש אומרים, ואפשר שלמדו כן מהירושלמי' שהובא לעיל (אות ב 2): 'כל הברכות מעומד, ועל ברכת מצוות קאמר ולא על ברכת הנהנין', אך לאחר מכן דחה סמך זה.

[29].        הובא בפתחי תשובה, יו"ד סי' שכח ס"ק ב.

[30].        לשון האשכול (מהד' אוירבך), ח"א הל' ברכות הודאה סי' כג עמ' 51.

[31].        הערת עורך: א"ו. ניתן להסביר אחרת – במצווה שיש בה הנאה צריך האדם לגלות ולהוכיח שמקיים את המצווה לשם שמיים, ועל כן יעמוד בעת הברכה. לעומת מצווה שאין בה הנאה, שאין צורך בגילוי כזה ומקיום המצווה מוכח שעושה אותה לשם קיום רצון הקב"ה, וממילא אינו זקוק לעמוד בברכתה.

[32].        נפסקה ההלכה כדעת רבי שמעון, מנחות מג ע"א, הסובר שמצוות ציצית היא מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות מקיומה, ראה: תוספות, סוכה יא ע"א ד"ה דרב עמרם; רא"ש (ברכות פ"ב סי' ט; תוספות הרא"ש, סוכה יא ע"א ד"ה רב); רמב"ם (פיהמ"ש ברכות פ"א מ"ט; הל' ציצית פ"ג ה"ז). אך מ"מ כתב הרמב"ם, הל' ציצית פ"ג ה"ט, שיכולות להתעטף בציצית ללא ברכה. הרמ"א, או"ח סי' יז סעי' ב, שלל זאת: 'אך מחזי כיוהרא, ולכן אין להן ללבוש ציצית'. מקור דבריו אצל מהרי"ל (שו"ת מהרי"ל, החדשות סי' ז; ספר מהרי"ל, מנהגים הל' ציצית ותפילין אות ד); אגור, הל' ציצית סי' כז, בשם מהרי"ל. בדבריו מבאר המהרי"ל את ההחרגה של מצוות ציצית, בה לא שייכת האישה כלל, לעומת יתר מצוות עשה שהזמן גרמא שהן שייכות בהן. להסבר נוסף להבחנה, ראה: ערוך השלחן, או"ח סי' יז סעי' ג. מכל מקום, גם לדעת הרמב"ם שיכולות הנשים לקיים מצוות ציצית, עיקר מצווה זו מתקיימת בגברים.

[33].        אף שכתב הרמב"ן, קידושין לג ע"ב ד"ה והוי יודע, שנשים חייבות בספירת העומר, שאינה מצוות עשה שהזמן גרמא, מ"מ עיקר שייכות המצווה בגברים. בביאורו: שו"ת אבני נזר, או"ח סי' שפד; דברי יחזקאל, סי' מה אות ד; שו"ת שרידי אש, ח"ב סי' צ עמ' תרג; רי"פ פרלא, ביאור לספהמ"צ לרס"ג, ח"א מבוא אות יב דף לא ע"א; מקראי קודש, פסח ח"ב סי' סז אות ב. אך בשו"ת דברי מלכיאל, ח"ג סי' ה: 'ופשוט יש שם טעות סופר'.

[34].        זוהר, ב תצוה קפג ע"א, ביחס למצוות ספירת העומר בעמידה.

[35].        על כך שמצוות הפרשת חלה מוטלת על האישה וקודמת לבעלה: מדרש רבה, בראשית פרשה יד; מדרש תהלים, כב אות טז; שבת, פ"ב מ"ו; ירושלמי, שבת פ"ב ה"ו; רש"י, שבת לב ע"א ד"ה הריני; אור זרוע, ח"א הל' חלה סוף סי' רכה; הגהות מיימוניות, סוף סדר זרעים אות ל ד"ה והנה, ולכן: 'תתפלל אישה תמיד בשעה שהמצווה בידה ומקיימת אותם בהלכותיה שיתן לה הרחמן בנים צדיקים ויראי השם ויודעין שמו יתברך'; שושנים לדוד, חלה פ"ב מ"ג ד"ה חלתה; קיצור שולחן ערוך (גאנצפריד), סי' לה סעי' ח; בן איש חי, שנה ראשונה נצבים סעי' כה; שו"ת שבט הלוי, ח"ז סי' י. באשר לשאלה אם אישה המפרישה חלה היא הבעלים על המצווה, או שמא הבעל והיא מפרישה מדין שליחות, ראה במאמרי 'מצווה בו יותר מבשלוחו בהפרשת תרו"מ וחלה', אמונת עתיך 113 (תשרי תשע"ז) עמ' 50 הערה 5.

[36].        על דברי הערך ש"י הקשה ביסודי ישורון, ח"א עמ' סז ד"ה ועכשיו: 'וכי מצוות חלה נוהגת רק בנשים, והלא גם לאנשים אסור לאכול עיסה שלא נפרש חלתה'. התשובה היא כפי שדייקנו, שהפרשת חלה שייכת יותר באישה מאשר באיש, אך אין הכוונה שהאיש אינו מצווה על הפרשת חלה, ואם אכן הוא יפריש חלה הוא יצטרך לעמוד בעת הברכה.

[37].        הובא בפתחי תשובה, יו"ד סי' שכח ס"ק ב.

[38].        על דבריו העיר בשו"ת הר צבי, או"ח ח"ב סי' קל: 'באמת מהמשנה משמע דגם ביכולה להתלבש נמי שריא', ולכן 'מזה יהא קושיא על תירוצו של הישועות יעקב, שמתרץ דמשום הכי התירו לה בישיבה מפני שאי-אפשר בעמידה'.