מקראות בכורים - חלק א'

ראשי פרקים

א. מצות הביכורים בתורה

ב. אלו פסוקים קרא מביא הביכורים

ג. שני סוגי מביאי ביכורים

ד. הגדתי היום בדבור ובמעשה

ה. בכל לשון ולשון הקודש

ו. מחלוקת תנאים מה נכלל במקרא ביכורים

ז. "הגדתי היום" כוידוי ביכורים

ח. התמדת הברכה

* * *

א. מצות הביכורים בתורה

מצות הבאת הביכורים והקריאה, היא בדברים כו, א- יא 141: 

(א) והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה:

(ב) ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם:

(ג) ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו:

(ד) ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך:

(ה) וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב:

(ו) וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה:

(ז) ונצעק אל ה' אלקי אבתינו וישמע ה' את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו:

(ח) ויוצאנו ידוד ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים:

(ט) ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש:

(י) ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' והנחתו לפני ה' אלקיך והשתחוית לפני ה' אלקיך:

(יא) ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך: 

הפסוקים המודגשים הם פסוקי מקרא הביכורים. על מצות מקרא ביכורים, כתב הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה קלב:

שצונו לספר טובותיו אשר הטיב לנו והציל אותנו, ומתחיל בענין יעקב אבינו ומסיים בעבודת המצרים וענותם אותנו, ולשבחו על כל זה ולבקש ממנו להתמיד הברכה כשיביא הביכורים. והוא אמרו יתעלה (שם) וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אובד אבי ומה שבא אחר זה מן הפרשה כולה. ומצוה זו נקראת (סוטה פ"ז מ"ב - ג) מקרא ביכורים.

ב. אלו פסוקים קרא מביא הביכורים

אלו פסוקים היה קורא מביא הביכורים? להלן מספר מקורות העוסקים בשאלה זו: 

1. במשנה בביכורים ג, ו, נאמר:

עודהו הסל על כתפו קורא מ'הגדתי היום לה' אלקיך' (ג) עד שגומר כל הפרשה. ר' יהודה אומר: עד 'ארמי אובד אבי' (ה). הגיע ל'ארמי אובד אבי', מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו, וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו וקורא מ'ארמי אובד אבי' (שם ה) עד שהוא גומר כל הפרשה, ומניחו בצד המזבח והשתחוה ויצא.

לפי ת"ק כל הפרשה היא אחת ואין לחלק ביניהם, והמביא קורא מ'הגדתי היום' עד סוף הפרשה (ג - י). לפי ר' יהודה יש לחלק את הקריאה לשנים: א. בתחילה קרא מ'הגדתי' עד 'ארמי אובד אבי' (ג – ה). ב. מ'ארמי אובד אבי' עד סוף הפרשה (ה - יא). מה המחלוקת בין תנא קמא ור' יהודה? מה סברת תנא קמא שהכל קריאה אחת, הרי נאמר בתחילה 'ואמרת אליו' (ג), ונאמר שוב 'וענית ואמרת' (ה), אם כן אלו שתי קריאות. כמו כן הפסוק 'ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך' (ד), מפסיק בין הקריאות? 

2. הרמב"ם בהלכות ביכורים ג, י כותב על מקרא ביכורים:

מצות עשה להתודות במקדש על הבכורים בשעה שמביאם, מתחיל וקורא: 'הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ וגו' ארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה עד אשר נתת לי ה' (י), ואין קורין אותה אלא בלשון הקדש שנאמר: 'וענית ואמרת' (ה), בלשון הזאת.

מדברי הרמב"ם ביד החזקה עולה שהוא קורא פרשת ביכורים מהפסוק "הגדתי היום" עד הסוף (ג- י), ואילו בספר המצוות מצות עשה קלב (מובא לעיל פרק א) כתב שמתחיל מ'ארמי אבד אבי' (ה). מה פשר השוני שבדברי הרמב"ם. 

3. עוד יש להעיר על דברי הרמב"ם בהלכות ביכורים ג, י הכותב: "ואין קורין אותה אלא בלשון הקדש שנאמר וענית ואמרת בלשון הזאת". החובה לקרוא את פרשת הביכורים בלשון הקודש מבוארת בגמ' בסוטה לב ע"א והיא נלמדת מגזרה שווה. בבכורים נאמר: "וענית ואמרת" (ה), ואצל הלויים נאמר: "וענו הלווים…קול רם" (דברים כז, יד), מה הלויים בלשון הקודש אף בכורים בלשון הקודש 142. מכאן שאם חובת לשון הקודש היא מהמלה "וענית", אזי לכאורה רק מפסוק "ארמי אבד אבי" (ה) יש חובה לומר בלשון הקודש, אך את הנאמר בפסוק "הגדתי היום" (ג) אין חובה לאמרו בלשון הקודש. וכן משמע מדברי הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה קלב 143, ומלשון הרמב"ם בהלכה שם משמע שמהפסוק "הגדתי היום" (ג) עד סוף כל הפרשה, יש לומר בלשון הקודש. הרע"ב (סוטה ז, ב) כתב שיש לומר בלשון הקודש מארמי עובד אבי, והקשה עליו בתוספות חדשים (ביכורים ג, ו) הרי במשנה כתוב שקורא מהגדתי, ומשמע שאת כל הפרשה (ג - י), צריך לומר בלשון הקודש וכדברי הרמב"ם. אולם תמיהתו איננה ברורה, שהרי ממהלך הפסוקים עולה, שרק מהפסוק "וענית ואמרת" (ה) יש לומר בלשון הקודש, ולא מהפסוק "הגדתי היום" (ג), ודברי הרמב"ם עצמם צריכים הסבר.

4. עוד יש להוסיף ולעיין במצוות הנחת הביכורים.

בפסוק נאמר "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך" (ד), ולאחר מקרא ביכורים נאמר: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' והנחתו לפני ה' אלקיך והשתחוית לפני ה' אלקיך". מי הרימם מלפני ה', מאז ההנחה הראשונה? במשנה בביכורים ג, ו נאמר: "וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו וקורא מארמי אובד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה ומניחו בצד המזבח והשתחוה ויצא". מכאן שישנה רק הנחה אחת, והיא לאחר קריאת "ארמי אבד אבי".

לפני קריאת "ארמי אבד אבי" ישנה תנופה. הכהן מניף את הביכורים עם המביא, וכפי שדרשו בספרי המקיש בין "ידך" המוזכר בביכורים "ולקח הטנא מידך" (ד), ובין "ידיו תביאנה" (ויקרא ז, ל). מה בקרבן יש תנופה כן בביכורים צריך תנופה. כך גם כתב הרמב"ם בהלכות ביכורים ג, יב: 

ואפילו היה מלך גדול שבישראל ונכנס עד שמגיע לעזרה וקורא ועודהו הסל על כתיפו הגדתי היום לה' אלקיך וגו', ומוריד הסל מעל כתיפו ואוחזו בשפתיו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף וקורא ארמי אובד אבי וירד מצרימה וגו' עד שגומר כל הפרשה ומניחו בצד המזבח בקרן דרומית מערבית בדרומה של קרן וישתחוה ויצא.

לאחר אמירת "הגדתי" (ג) ולפני אמירת "ארמי אבד אבי" (ה) ישנה הנפה אחת, ולאחר קריאת "ארמי אובד" הייתה ההנחה. אך בהלכה אחרת כתב הרמב"ם בהלכות בכורים ג, ד: "משיניחם המביאם בעזרה הותרו לכהן ואע"פ שעדיין לא התודה עליהן שאין הקריאה מעכבת אכילתן". משמע שהנחה היא קודם קריאה ווידוי, (עיין ערול"נ מכות יח ע"ב ד"ה הרי הנחה). וא"כ לכאורה בפנינו סתירה בדברי הרמב"ם עצמו האם ההנחה היא לאחר כל הקריאה או לפני ארמי אובד אבי 144. כמו כן מדברי המשנה נראה שהייתה הנחה אחת בסוף הקריאה ואילו במקרא משמע שהיו שתי הנחות אחת לפני "ארמי אבד אבי" (ה), ואחת אחרי הקריאה. 

5. עוד יש להקשות על כך שבספר המצוות (מצות עשה קלב) כתב הרמב"ם שאנו מבקשים מהקב"ה להתמיד הברכה, והמעיין בדברי הכתוב ימצא שלא מוזכרת כלל התמדת הברכה, אלא רק הודאה ושבח על העבר שבני ישראל באו אל הארץ הטובה, אולם לא הוזכרה בפרשה בקשה על התמדת הטובה. אמנם מצינו בקשת התמדת הטובה בפרשת וידוי מעשרות, וכפי שנאמר: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש" (טו). אולם פסוק זה איננו שייך לפרשת מקרא ביכורים אלא לפרשת ביעור מעשרות, והיכן למדנו שאנו צריכים לבקש על התמדת הברכה בהבאת הביכורים?

ג. שני סוגי מביאי ביכורים

בפרשת ביכורים ישנן שתי מצוות: א. הבאת ביכורים (רמב"ם ספר המצוות מצות עשה קכה). ב. קריאת ביכורים (רמב"ם ספר המצוות מצות עשה רלב). הקריאה איננה מחויבת תמיד. ישנם מצבים בהם ניתן להביא אך לא קוראים, כדברי המשנה בביכורים א, א: "יש מביאין וקורין ויש מביאין ואין קורין". מספר משניות מפרטות את רשימת המביאים שאינם יכולים לקרוא מסיבות שונות. האחרונים נחלקו האם הקריאה חייבת להיות צמודה להבאה 145 או שמא אפשר להביא בשעה אחת ולקרוא בפעם אחרת 146, ומכאן שיש מקרים שבהם מביאים וקוראים מיד ויש שמביאים אולם אינם קוראים כעת. 

נראה שפסוקי פרשת הביכורים מתייחסים לשני סוגי מביאי ביכורים. הפסוקים הראשונים (א-ד), עוסקים במצוות הבאת ביכורים ללא מצות קריאה. הפסוקים האחרונים (ה-י) עוסקים במצוות קריאת ביכורים. ומכיוון שאין שתי מצוות אלו מחייבות זו את זו, לכן יש שתי הנחות לפני המזבח. ההנחה הראשונה היא בפסוק (ד) שהיא סיומה של מצוות ההבאה. אם אדם איננו קורא באותו הזמן את פרשת הביכורים הרי שההנחה היא סיומה של ההבאה. אולם אם האדם גם קורא הרי שאיננו צריך לעשות הנחה לפני המזבח בין הפרשיות, ולכן ההנחה לגביו היא ההנחה הכתובה בסוף פרשת מקרא ביכורים (י). מבואר א"כ שאמנם בתורה מוזכרות שתי הנחות, אולם למעשה אלו שתי הנחות שונות, וכאשר אדם מביא וקורא הרי שהסדר הוא כדברי המשנה שעושה הנפה לפני ארמי אבד אבי, והנחה לאחר הקריאה. (בכך מיושבת שאלה 4 לעיל אות ב). 

ד. הגדתי היום בדבור ובמעשה

הפסוק: "הגדתי היום כי באתי אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו" (ג), נכתב במסגרת הבאת הביכורים. האם הוא גם קשור עם קריאת הביכורים. משני מקורות ניתן להוכיח שפסוק זה הוא חלק ממצות מקרא ביכורים. בירושלמי בביכורים א, ו נאמר: "הפריש בכוריו ומכר את שדהו מביא ואינו קורא, והשני (הקונה) - מאותו המין אינו מביא, דאמר קרא 'הגדתי היום' (ג), פעם אחת הוא מגיד ואינו מגיד פעם שני". מפסוק זה נלמד לפטור את האדם מקריאה חוזרת של פרשת ביכורים. במשנה בביכורים א, ד נאמר שגר מביא ואינו קורא מכיוון שאיננו יכול לומר "אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו" (ג). מכאן שהפסוק: "הגדתי היום" (ג) שייך גם לפרשת קריאת הבכורים למרות שנכתב בפרשת הבאת הביכורים. 

נראה שניתן לפרש בשני אופנים את לשון הפסוק "הגדתי". הפירוש הפשוט הוא ההגדה שיאמר לאחר מכן, והיא הקריאה מ"ארמי אבד אבי" (ה) עד סוף הפרשה. פירוש נוסף הוא שההגדה היא עצם ההבאה, שהרי הלשון היא תמוהה, כיצד יאמר מביא הביכורים "הגדתי היום" ועדיין לא אמר דבר, שהרי רק לאחר תנופה יקרא את הפרשה? אלא מכאן שהגדתי איננה האמירה לאחר מכן, אלא עצם ההבאה בשירים ותשבחות היא ההגדה, וכפי שכתב המלבי"ם לדברים כו, ג: 

לשון הגדה יבוא גם במקום שאין אומר ודברים רק פרסום על ידי מעשה, כמו; השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע, אין אומר ואין דברים, וכן (ש"א כד, יח) אתה הגדת היום את אשר עשית אתי טובה, ורצונו על פרסום המעשה… וכן כאן הגדתי היום לד' על ידי הבאת הביכורים, כידוע שהיתה הבאתה בכבוד ושמחה והכל היו יודעים שאין ראוי זה בשביל המעט פירות, ועוד למה לו לישא ממרחק הלוא שוקי ירושלים מלאים מפירות ובנקל יוכל להביא משם מנחה ודורון, אלא הכל לפרסם כי הארץ היא במתנה מה' ונתן להם שיהיו כאריסים בעבודת האדמה, ולזה יביאו ביכורים. 

שני פירושי המילה "הגדתי" אינם סותרים זה לזה. לגבי מי שעומד לפני קריאת הפרשה, הרי הוא אומר לכהן את תמצית מה שעתיד הוא לומר בעוד מספר דקות לפני ה' 147, אולם מי שלא יקרא את פרשת הביכורים, הרי ההגדה שלו היא בעצם המעשה של ההבאה וצורת ההבאה, ובזה הוא מקיים את ההגדה שלד' הארץ, למרות שאיננו קורא את הפרשה בצורה מפורשת.

נראה מכאן שהמביא וקורא את הפרשה היה מתחיל לקרוא מ"הגדתי היום", מכיוון שהיא הפתיחה וההסברה לגבי מה שעתיד לפרש ולומר לפני ה'. ואילו מי שלא קורא כעת את מקרא הביכורים הרי שההגדה שלו היתה במעשה ההבאה, בשירה ובשמחה, ובזה הגיד על כך שהקב"ה הוא אדון הארץ. 

לפי דברינו אלו עולה שפסוק (ג) "הגדתי היום" שייך למצוות ההבאה וגם למצוות הקריאה, ולכן הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה קלב) בבארו את מצוות קריאת הביכורים הזכיר שמפסוק "ארמי אובד" (ה) הוא מקרא ביכורים, אולם בהלכות שבהן הוא עוסק במביא הביכורים כותב, שבאופן מעשי היה מתחיל לקרוא מהפסוק "הגדתי היום" (ג). (בכך מיושבת שאלה 2 לעיל אות ב). 

למעבר לחלק ב'