מצוות ביכורים- מיקומה במקרא ובתושבע"פ, עניינה ומהותה

ראשי פרקים

א. ביכורים בתורה

ב. ביכורים במשנה

ג. ביכורים בספר משנה תורה לרמב"ם

ד. מצווה התלויה בארץ או במקדש?

ה. ביכורים כחלק ממערכת הקרבנות

ו. מעין קרבן של עתיד

ז. תיקון חטא המרגלים  

* * *

א. ביכורים בתורה

מצוות ביכורים מופיעה בתורה יותר מכל מצווה אחרת התלויה בארץ. כבר בספר הברית בפרשת משפטים מוזכרת המצווה פעמיים, ואולי שלוש. לראשונה בכתוב "מלאתך ודמעך לא תאחר" (כב, כח), ונאמר במכילתא:" 'מלאתך' - אלו ביכורים" 43. בפעם השנייה נזכרים הביכורים בכתוב האחרון בפרשת המצוות שם: "ראשית בִּכּוּרֵי 44 אדמתך תביא בית ה' אלקיך" (כג, יט).

והוסיף האחרון על הראשון, שקובע הוא גם את המקום אליו אמורים להביא את הביכורים, ובכך כבר ייחד את מצוות ביכורים משאר מתנות היבול, שהשאר אפשר שיינתנו בכל מקום ('בגבולין'), ואילו ביכורים יובאו דווקא לבית ה'. כתוב זה מופיע פעם נוספת בפרשת הברית החוזרת בכי תשא (לד, כו). לשון 'ביכורים' נזכר גם בעניין חג הקציר: "וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (כג, טז).

ולפי מדרש הלכה שמביא רש"י, הכתוב בא לציין לא רק את זמנו של חג השבועות - שהוא עת קציר הביכורים - אלא גם לקבוע את זמנם של הביכורים, שאפשר להביאם מחג השבועות ואילך: " 'בכורי מעשיך' - שהוא זמן הבאת בכורים, ששתי הלחם הבאין בעצרת היו מתירין את החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש, שנאמר (במדבר כח, כו) 'וביום הבכורים' ". ולפי זה אפשר לנו לומר, ששתי הלחם הם כמין ביכורים 45 שמביא כלל ישראל. ומיום הבאת שתי הלחם ואילך, הוא זמן ההבאה של כל יחיד בישראל.

שוב נזכרים ביכורים בתורה כחלק ממתנות כהונה המנויות בפרשת קרח:

בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה, כל טהור בבתך יאכלנו (יח, יג)

בצורה המפורטת ביותר באה המצווה בספר דברים, בתחילת פרשת כי-תבוא:

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה... ולקחת מראשית כל פרי האדמה... והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם… ובאת אל הכהן... ואמרת אליו הִגדתי היום… ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך. וענית ואמרת לפני ה' אלקיך: ארמי אבֵד אבי וַיֵרֶד מצרימה… ויוצִאֵנו ה' ממצרים… ויבִאֵנו אל המקום הזה… ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה', והִנחתו לפני ה' אלקיך והשתחוית לפני ה' אלקיך. ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך …(כו, א-יא). 

לא רק פרטי המצווה מפורטים בזה, אלא מודגש עניין מקרא ביכורים, היינו: נוסח ההודעה וההודייה.

ב. ביכורים במשנה

חרף מרכזיותה של המצווה בתורה 46, הרי שבמשנה היא תופסת מקום מועט יחסית. המסכת העוסקת בענייני ביכורים אינה מחזיקה אלא שלושה פרקים 47, והיא נתונה בירכתי סדר זרעים, בסופו. וזה לכאורה תימה, שהרי נתינת ביכורים היא ראשונה למתנות היבול, ואם המביא איחרהּ למתנות אחרות הרי הוא עובר על מה שכתוב: "מלאתך... לא תאחר" (שמות כב, כח) - "שלא תקדים... תרומה לביכורים" (מכילתא שם) 48.

אפשר כי הנסיבות גרמו, שכן בזמן סידור המשנה כבר היה המקדש חרב, ומצוות ביכורים כבר לא נהגה למעשה, לעומת תרומה ומעשרות הנוהגים גם שלא בפני הבית (משנה ביכורים ד, ג) 49.

אכן, בהצבתה בסוף סדר זרעים יש דווקא משום הבלטה, שכן הכל הולך אחר החיתום 50. במידה רבה כל כולן של המצוות התלויות בארץ מוליכות לאותה נקודת ראשית היא ביכורים, שהיא ראשית אבל גם תכלית, ועוד ידובר על כך בהמשך.

לפי שעה נעיר, כי בהצבת מסכת ביכורים בסוף סדר זרעים, יש משום סגירת מעגל, וחתימת הסדר היא במידה רבה מעין הפתיחה 51, שאם הסדר פותח במצוות בהן מצווה האדם להשמיע דברים בפיו, כמו: קריאת שמע, תפילה וברכת המזון, הרי אף החתימה היא במצווה הכוללת גם אמירה שבפה, מקרא ביכורים. ויתרה היא מצוות אמירה זו על חברותיה - תפילה וברכות - שבה נוסח האמירה מפורש בתורה.

נמצא שהסדר שעניינו מצוות התלויות בארץ וקשורות בעבודת האדמה, כרוך בשני קצותיו בתפילות ובהודיות על הארץ הטובה. תפילה שקודם לצמיחה 52 והודייה בעקבות היבול.

ג. ביכורים בספר משנה תורה לרמב"ם

אף הרמב"ם כלל את הלכות ביכורים בתוך ספר זרעים שעניינו מצוות התלויות בארץ, ואף הוא הציב את ההלכות הללו כאחרונות בהלכות נתינה, אלא שאצלו הלכות שמיטה ויובל הן החותמות את הספר. ואפשר שההסבר עולה מספר המצוות. הרמב"ם שם מונה את מצוות הפרשת הביכורים והבאתם ואת מצוות מקרא ביכורים כשתי מצוות נפרדות. מצווה קכ"ה היא מצוות ההפרשה וההבאה למקדש, והיא אכן ראשונה למצוות ההפרשה, ואילו מצוות מקרא ביכורים היא מצווה קלב, מוצבת בסוף, אף לאחר מצוות וידוי מעשרות (למרות שהתורה הקדימה מקרא ביכורים לוידוי מעשרות). וכך כותב הרמב"ם בביאורה:

היא שצִוָּנו לספר טובותיו אשר היטיב לנו והצילנו, ומתחיל בעניָן יעקב אבינו, ומסיים בעבודת המצריים וענותם אותנו, ולשבחו על כל זה ולבקש ממנו להתמיד הברכה כשיביא הבכורים, והוא אמרו יתעלה 'וענית ואמרת'… 

ואפשר שהפרשת הביכורים אכן צריכה להיות מוקדמת לשאר המתנות, אבל ההבאה בפועל למקדש אפשר היה לה להיעשות במועד מאוחר יותר, ומסתבר שבפועל עסקו בהבאת ביכורים מאוחר לנתינת שאר מתנות. דבר זה ניתן ללמוד מהמסופר במשנה:

הקרובים מביאים תאנים וענבים והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים (ביכורים ג, ב).

אימתי תאנים נעשים גרוגרות וענבים צימוקים? הווי אומר זמן מרובה לאחר שכבר ארו את התאנים ובצרו הענבים.

הלכות ביכורים מחזיקות אצל הרמב"ם י"ב פרקים, והן בינוניות בגודלן ביחס לשאר הלכות הספר. אולם, התבוננות בגופן של ההלכות יגלה, כי אך מיעוטן מוקדשות להלכות ביכורים, ורובן למתנות כהונה אחרות. וכן היא החלוקה:

פרקים ב-ד הלכות ביכורים

פרקים ה-ח הלכות חלה

פרק ט מתנת זרוע, לחיים וקיבה

פרק י ראשית הגז

פרק יא פדיון בכור

פרק יב פדיון פטר חמור

ואילו הפרק הראשון מדבר על כלל כ"ד מתנות כהונה 53, ומסווג אותן לפי שתי אמות מידה. אכן צריך עיון מה ראה לצרף מתנות כהונה לענייני ביכורים 54, ועוד לדבר בזה על כלל המתנות, למרות שבחלק מהן עסק כבר קודם 55.

דבר זה נותן פתח להתבוננות שונה במקצת על מצוות ביכורים, שאם כי שורשיה קבועים בקרקע ארץ ישראל כמצווה התלוייה בארץ, הנה נופה עולה עד למקדש ומציב את מצוות ביכורים כחלק ממערכת העבודה.

ד. מצווה התלויה בארץ או במקדש?

אין כמצוות ביכורים לקשר אל הארץ: " 'אשר תביא מארצך' - למיעוטי חו"ל' (חולין קלו ע"א), ורק בעניינה מזכיר מקיים המצווה את זיקתו אל הארץ ואת ביאתו אליה - "הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ" (דברים כו, ג). ובכל זאת התחבטו ראשונים אם לסווגה כמצווה התלוייה בארץ.

הקשו תוספות במסכת בבא בתרא (פא ע"א ד"ה ההוא למעוטי): מה צורך יש בכתוב מיוחד למעט חו"ל, והרי כל מצווה התלויה בארץ אינו נוהגת אלא בארץ, כמפורש במשנה בקידושין (א, ט)? ואחת התשובות:

ולרשב"א נראה, דלא חשיבי בכורים מצוה תלויה בארץ, דלא דמי לתרומה ומעשר וחלה, דהתם גוף הפירות מחוייבין בתרומה, דטבל נינהו ואסורין באכילה, ולכך חשובין הן תלויין בארץ, אבל בכורים אין החיוב תלוי בפירות אלא באדם, דאין נאסרין באכילה אף על פי שלא הפריש מהן בכורים… בכורים ודאי חובת הגוף נינהו 56.

כלומר: בעיקרו של דבר זו חובה המוטלת על האדם, אלא שתנאי לחיובו הוא שיהיו לו פירות מאדמתו.

נראה, שבעיקרו של דבר יש להבחין בין שאר מתנות, שבהן עיקר ההפרשה, לבין ביכורים שעיקר מצוותם ההבאה. צא ולמד מלשונו של הרמב"ם. בהלכות תרומות (ב, א) כתב: "כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה. ומצות עשה להפריש ממנו ראשית לכהן", ואילו בהלכות ביכורים (ב, א) כתב: "מצות עשה להביא בכורים במקדש".

הפרשה, עיקר מגמתה להתיר את היבול באכילה, ואילו בהבאה - הנתינה היא העיקר. מכאן לחילוק ההלכתי שמצינו ביניהן. אפשר לו לאדם לעשות כל שדהו ביכורים (הלכות ביכורים ב, יז), אבל אי אפשר לו לעשות כל יבולו תרומה, וצריך הוא לשייר מקצת חולין (הלכות תרומות ג, ה). כשהמצווה היא להפריש, הרי צריך הוא להפריש משהו ממשהו, כלומר: צריך שיהיו שיריים. לעומת זאת, כאשר המצווה היא הבאה, אפשר לו להביא את הכל 57.

כיוון שהבאה היא עיקר המצווה, כבר כרוכה היא במקדש - אין ביכורים נוהגים אלא בפני הבית (משנה ביכורים ב, ג). "שנאמר... 'תביא בית ה' אלקיך' - כל זמן שיש לך בית יש לך ביכורים, אין לך בית - אין לך ביכורים" (תוספתא שקלים ג, טו).

מצווה הדורשת להביא דבר מה למקדש, כבר היא מזכירה את עניין הקרבן. ואכן מכמה בחינות ביכורים הם כקרבנות.