חמץ, מצה וביכורים - חלק ג'

ח. ביכורי היחיד

לזה יש לקשור כמובן גם את ביכורי היחיד, שתחילת הבאתם מיום זה ואילך 94, ואת פרשת מקרא ביכורים הנקראת עמם: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך... ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו: הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו" (דברים כו, א-ג). עיקרה של הצהרה חגיגית זו היא ההודעה וההגדה שאכן נגמר התהליך גם לגבי היחיד: "וענית ואמרת לפני ה' א-להיך: ארמי אבד אבי וירד מצרימה... וירעו אתנו המצרים... ונצעק אל ה' א-להי אבתינו... ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה .. 95. ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה', והנחתו לפני ה' א-להיך, והשתחוית לפני ה' א-להיך. ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-להיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך" (שם, ה-יא).

אין כאן תפילת בקשה ועמידה כעני בפתח ואין גם מצוקה, אלא הצהרה חגיגית, 'הגדה' מתוך עשירות, יכולת וכוח של מי ש'יש לו'. האדם מודיע שטוב לו, אך עם זאת עליו לזכור ולהודיע מניין בא, היכן החל כל התהליך הארוך והקשה, מניין באו לו שדות ופרות שלא היו לאבותיו. והוא מצהיר, שכל שיש לו הוא מכוחו של ריבונו של עולם, שהוציא את אבותיו ממצרים, והוא שנתן לו פרות בשדהו, בארץ נחלתו, היא נחלת אבותיו.

בעצם זו הרחבה גדולה ומהותית של הברכה שלפני האכילה ושלאחריה: שם מברכים לה' "המוציא לחם מן הארץ", ו"על הארץ ועל המזון", וכאן מרחיבים זאת על הארץ אשר ה' נתן לנו אחרי שהוציאנו ממצרים כעם, ועל השדה והפרות שנתן ה' לפרט המביא והקורא. בכך יש חיבור מוצהר בין האמונה בה' אלוהי ישראל במובן ההיסטורי-הלאומי של יציאת מצרים, לבין האמונה בו במובן הדתי-הקוסמי, שהוא זן ומפרנס בארץ. תכנים אלה נעוצים גם בכפילות היסודית של הלוח העברי ושל הרגלים. התוכן הכפול של הביכורים ויציאת מצרים מפורש אפוא בתורה במקרא ביכורים.

בכך בולט גם הניגוד בין הביכורים לתפילה - "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו" (תהילים קב, א), "תפלת הערער" (שם, יח) הנאמרת כזעקת הצלה "ביום צר" (שם, ג) מתוך מצוקה וחוסר אונים 96.

לעומת זאת, פרי הביכורים המתוק והחמץ, שאינו קרב על המזבח לעולם 97 גורר עמו מקרא ביכורים, שנאמר כהצהרת 'הגדה' מתוך באופן סמלי אכן דומה ההצלחה עושר ושמחה: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך" (דברים, כ"ו, יא).

*ערוך ומקוצר מתוך: "חמץ ומצה - בפסח בשבועות ובקרבנות הלחם", מגדים, י"ג (אדר התשנ"א), אלון שבות.

68שמות יב, יח-כ; דברים טז, א-ח; פסחים קכ ע"א.

69ראה לעיל הערה 1, וכן: במדבר ט, ב-ג.

70ראה דברים טז, א-ח, שם נזכר בשמו רק חג הפסח, אך נזכר איסור שאור וחובת מצה כל שבעת הימים.

71יש אפוא להבחין לא רק בין הפסח לחג המצות, אלא גם בין סוגי המצות הקשורות לכל חג. מצת ליל הסדר שלנו כוללת בתוכה הן את מצת חג הפסח והן את מצת חג המצות (וכן ליל הסדר כולו). בכך גם מוסברת השיטה, שנפסקה להלכה בשו"ע (או"ח סימן תעה, א), שיש לאכול שיעור שני זיתים מצה – אחד כנגד הפסח לקראת היציאה, ואחד כנגד חג המצות, ומיושבת בכך תמיהתו של בעל ביאור הלכה שם ד"ה כזית מכל אחד. 

72 הכינוי 'מילואים' בתורה מכוון ל'מילוי ידיים' כלומר לשלָב של חינוך הכהן והכשרתו, לפני כניסתו לעבודה סדירה. הוא מקביל בלשוננו היום לביטוי 'טירונות'. 'מילואים' בלשוננו בא מ'מילוי מקום' ומשמעותו הפוכה בדיוק.

73אמנם לא מופיע שם במפורש 'מצה', אך בהכרח מצה היא – שהרי "לה' כליל תקטר" (ויקרא ו, טו), ואין חמץ קרב על המזבח כלל: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תֵעָשֶׂה חמץ" (ויקרא ב, יא).

74 המלח, לעומת זאת מחויב על המזבח: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית א-להיך מעל מנחתך. על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג).

75 הדבש מופיע במקרא בשני מובנים. האחד, בהקשר של "ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג, יז; במדבר יג, כז; יד, ח; טז, יג-יד; ועוד), הוא דבש דבורים; והשני, בהקשר של "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורִמון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח, ח), הוא הפֵּרות המתוקים. כלומר, כאשר מדובר על שטחים שאינם מעובדים בידי אדם, דבש הדבורים וחלב העִזים הרועות במרעה הטבעי העשיר – הנפוץ ומרכזי. אולם כאשר החקלאות נעשית מסודרת, ושטחי הפַלחה והמטעים המעובדים בידי אדם תופסים שטחים נרחבים, המרעה ודבש הדבורים נדחקים הצִדה כמקורות כלכליים, וכאשר מדברים על דבש במצב זה – הכוונה לפֵּרות המתוקים. יש לשים לב, שאין הכוונה לתמר בלבד (כפי שלמדו חכמים מן הפסוק לעניין שבעת המינים), אלא בהכרח לכל הפֵּרות המתוקים. כך מוכח למשל מן הפסוק "וינִקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור" (דברים, לב, יג), שהרי התמר אינו גדל בהרים המסולעים, ועל כורחנו הכוונה בפסוק לתאנה, ואולי גם לשאר הפֵּרות.

76 כך, כמדומני, יש להבין את ראשית נפילתו של קין: הבאת הקרבן לה' "מפרי האדמה" (בראשית ד, ג) מבטאת את מלוא גאוותו של בעל השדה או האדמה, על כך ש"יש לו" פרי נחלה, וזאת לעומת הרועה הנודד; ועל כן מאס ה' בקרבן הגאווה ובחר בקרבן העני. וכיוון שבא העשיר איש החיל לכלל גאווה, בא לכלל כעס, ולא יכול היה לעכל את דחייתו עד שבא לכלל רציחה.

שאלה כבדה וקשה היא זו – מדוע לא שעה ה' אל קין ואל מנחתו? חומרת השאלה עולה מפני תוצאותיה של הסתרת פנים ראשונה זו. קין לא הצליח לשאת אותה, נפל בחטא הרציחה, ומילא את הארץ דמים. רש"י מפרש (על-פי מדרש חז"ל), שחטאו של קין היה הזלזול בהבאת הקרבן, "מפרי האדמה – מן הגרוע", לעומת הבל שהביא" מבכורות צאנו ומחלביהן – מן המשובח". פירוש זה נראה דחוק מעט לאור התוצאות החמורות. הסברים אחרים שנאמרו בעניין זה, כל-שכן שאינם מספקים, אלא שהרמב"ן הותיר רמז בקביעתו כי "הבינו האנשים האלה סוד גדול מהקרבנות והמנחות", ויצר בכך פתח לפירוש העניין כולו לאור האיסור החמור להביא קרבן חמץ או פֵּרות, אלא בתורת ביכורים. ההקבלה בין "ויבֵא קין מפרי האדמה מנחה לה'" לבין "ולקחת מראשית כל פרי האדמה. אשר תביא מארצך" שבפרשת הביכורים, בולטת וניכרת לעין. מכאן המסקנה, שמדובר בחטא של גאוות כוח והשתלטות של בעל האדמה, הוא בעל הפרי, שאיננו מכיר במגבלותיו ולא במעמדם של אחרים כאנשים רועי צאן. לזה רומז הכתוב "ויהי בהיותם בשדה",כלומר: קין בשלו – אין השדה ראוי אלא לו. חטא הגאווה וההשתלטות נחשב בעיני הנביאים לאחד החטאים הכבדים ביותר אצל כל בן-תמותה, והוא החטא של כל ממלכות האלילים (ראה ישעיה ב-י, יג-יד, כב, לו-לז; מיכה ו-ז; נחום ג; חבקוק ב; צפניה ב-ג; זכריה ט-יא; ירמיה מח-נא; יחזקאל כו-כח; ועוד).

77המשך מזמור קז ראוי לתשומת לב אף הוא. הוא מציג שתי בעיות קשות שהגאולים נתקלים בהם לאחר שכבר באו אל הארץ. מפתיע עד כמה התקיימו בדורנו דווקא בעיות אלו. אם נביט בהן במבט הנבואי שבהן (ומעולם לא התקיים קיבוץ גלויות מכל ארבע כנפות הארץ, כבפסוק ב, אלא בימינו):

א. "ישם נהרות למדבר ומצָאֵי מים לצמאון. ארץ פרי למלֵחה..." (לג-לד). העולים מוצאים את הארץ שוממה וחרבה, ומיד אחר-כך בא תיאור פריחת הארץ לאחר שבאו אליה: "ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למצָאֵי מים. ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב. ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה" וכו' (לה-לט), כפי שאירע בשיבת ציון שלנו.

ב. התמעטות מספרית קשה יחד עם משבר מנהיגות: "וימעטו וישׁחו מעצֶר רעה ויגון. שׂפֵך בוז על נדיבים ויתעֵם בתֹהו לא דרך" (לט-מ). ואף ממשבר זה מובטח להם שיצאו – "וישַׂגֵב אביון מעוני וישם כצאן משפחות. יראו ישרים וישמחו, וכל עַוְלָה קפצה פיה" (מא-מב).

78"שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" – סוטה ב ע"א.

79ראה ספרי במקום; נזיר יט ע"א; תענית יא ע"א; נדרים י, ע"א; ועוד.

80אמנם יש מי שרואה בכך ירידה ממעלתו "כי האיש הזה חטא נפשו במלאות הנזירות, כי הוא עתה נזיר בקדושתו ועבודת ה', וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלוהיו... והנה הוא צריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם" (רמב"ן במדבר ו, יא). אך תפישה זו של הרמב"ן עומדת בניגוד לתפישת הרמב"ם הידועה (הלכות דעות ג, א), ואנו נקטנו כאן בדרך הרמב"ם שהתורה לא רצתה בנזירות עולם כדרך חיים לרבים – פרט ליחידי סגולה כמשה רבנו – ודי לו לאדם במה שאסרה עליו תורה בתוך העולם שבו נברא. סל המצות, על-פי ביאורנו, מוכיח את שיטת הרמב"ם.

81מי שאינו מודה לה' על ראשיתה של גאולה, אף על פי שאין בה עדיין לא תורה ולא שבת, לא ארץ ולא מקדש, הרי הוא כמי שלא אמר הלל בפסח ולא הקריב קרבן פסח. מן הצד השני, הרואה ' אתחלתא דגאולה' כזו כילו היא כבר גאולה שלֵמה – הריהו כאוכל חמץ בפסח!

82ראה משנה כלים א, ו-ט: "עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? מביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות" (יש גם מקום להשוות זאת לנוסח במדבר רבה ז, ח).

83הקשר של חג השבועות החקלאי הארץ-ישראלי לעשרת הדיברות של מתן תורה כמעט מפורש בכתוב בשני מקומות, באותו האופן עצמו, על-ידי קשר ברור לדיבור הראשון: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". הציווי "ובקֻצרכם את ארצכם לא תכלה פאת שדך בקֻצרךָ, ולקט קצירך לא תלַקט, לעני ולגר תעזב אתם, אני ה' אלהיכם" (ויקרא כג, כב) - צמוד לקריאת מקרא קודש "בעצם היום הזה" של חג השבועות, והוא מכניס לחג ההודיה החקלאי על ביכורי-הקציר (חמץ!), תוכן מרכזי של יציאת מצרים: זכירת העני והגר בתוך החגיגה. אין זה חלק אינטגרלי מן החג החקלאי, שכן איננו נובע במישרין מן השפע של ברכת הארץ אשר נתן ה' ליושביה, אלא מזיכרונם ההיסטורי כעַם עבדים שיצאו ממצרים ללא שדות וללא יבולים. ייתכן שאנשים דתיים רבים היו מעדיפים להזכיר את הקולות והברקים והענן במעמד הר סיני, או את איסורי שבת ועבודה זרה, אולם התורה והנביאים רואים את עבודת ה' האמיתית כדאגה לחלשים בחברה (ראה ישעיה א; נח; עמוס ח'; ועוד). בדיוק כך, גם בדברים טז, ט-יב: "שבעה שבֻעת תספר לָך... ועשית חג שבֻעות לה' א-להיך מִסת נדבת ידך אשר תתן, כאשר יברכך ה' אלהיך. ושמחת לפני ה' אלהיך, אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך, והלוי אשר בשעריך, והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך... וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החֻקים האלה". אמנם גם בחג הסוכות נצטוו לשתף בשמחה את העניים והחלשים (בניגוד לפסח, שהעלייה לרגל בו היא בת יום אחד בלבד – שם פס' ז), אבל לא מופיע שם נימוק מפורש כזה, המזכיר את יציאת מצרים. הווה אומר: חג השבועות הוא בעיקרו חג הודיה חקלאי ארץ ישראלי, חג האסיף; אבל מכוח יציאת מצרים ומתן תורה יש לתת מקום מיוחד לעניים ולחלשים, שאם לא כן, אין יוצאים בו ידי חובה של יציאת מצרים (מעין "כל דכפין" של ההגדה).

84ברוב המקומות במקרא, "חדש"/"החדש" פירושו ראש חודש, כלומר יום המולד של הירח המתחדש ("מחר חדש", "לא חדש ולא שבת", "חדשיכם ומועדיכם", "מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו" ועוד). המובן של חודש 'יֶרַח', כמו בלשוננו היום נמצא במקרא ("ובראשי חדשיכם" ועוד), אבל הוא גלגול משני, כמו שעולה ממשמעה הראשוני של המילה: חודש = הירח המתחדש. "בחדש השלישי" יכול, לפיכך, להתפרש גם לכאן וגם לכאן. אבל המשך הפסוק: "ביום הזה באו מדבר סיני", מבלי לציין באיזה יום, הוא שמכריע את הכף, ממש כפי שפירשו חז"ל, שמדובר ביום החודש ולא בתקופת החודש, כלומר ביום זה של חידוש הירח. ופירוש זה עדיף מאשר לומר שהיה תאריך אחר ונשמט או הועלם בכוונה.

85ראה: שמות ג, יב, יח; ה, ג; ז, כו; ח, טז; ט, א; ט, א; ט, יג; י, ג, ז-יא, כד-כו.

86יציאת מצרים יש לה, לפיכך, שתי מטרות: א עבודת האלוהים על הר סיני וקבלת תורה ומצוותיה; ב. השיבה אל ארץ האבות וכיבושה, כהגשמת הברית והשבועה לאבות. כל אחת משתי המטרות ממלאת לגמרי את התכלית של יציאת מצרים, אך שתיהן כאחת באות בדבר ה' לישראל. רק חולשה אנושית גורמת לחרדים שבינינו לראות רק את הראשונה כחשובה, כעיקר התורה, ולציונים שבינינו לראות רק את חשיבותה של השנייה – "כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכַי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם" – ועיין עוד במאמרי 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו', מגדים ט [תשרי תש"ן], עמ' 15 26-.

87פסח מצרים הוא הפותח את יציאת מצרים, פסח מדבר הוא הפותח את המסע מהר חורב דרך המדבר. ורמז לדבר - ההולך "בדרך רחוקה" העושה גם הוא פסח שני, נוסף על הטמאים לנפש אדם אשר שאלו וביקשו ממשה: "למה נגרע". על-כן פרשת הפסח במדבר בחודש הראשון ובחודש השני עבור הטמאים (והרחוקים) קודמת בתאריך, אך גם בעניין המהותי, למסע בעשרים לחודש השני, כך גם בכיבוש הארץ – פסח גלגל פותח את כיבוש הארץ. ניתן אולי לצרף לכאן גם את מהפכת חזקיהו שנפתחת בפסח (דבה"ב, כט). מאידך, מהפכת יאשיהו איננה נפתחת בפסח אלא מגיעה לשיאה בפסח של השנה השמונה עשרה ליאשיהו (דבה"ב לד). 

88ראה בפירושי רש"י, אבן-עזרא ורמב"ן לשמות יח, א, ולבמדבר ו, כט, ועוד.

89העייפות הפיזית והעייפות הרוחנית הולכות אפוא בד בבד. בעת ששמש המדבר יוקדת על הראש, העם מבקש להישאר בינתיים בנוה המדבר בקדש ברנע. יזמת העם לשליחת מרגלים (על-פי דברים, ד), יכולה להתפרש כניסיון 'להרוויח זמן' ולדחות את העלייה, והעונש – מידה כנגד מידה – בהחמצת השעה המתאימה לכיבוש מהיר ומפתיע של הארץ, ובעיכוב במדבר לדור שלם. בחודש אב, לאחר הבכייה, כבר מאוחר מדַי להעפיל ולתקן (במדבר יד, לט-מה), וכבר נגזרה הגזֶרה. זה מה שעומד כנראה מאחורי מאמר חז"ל הידוע, המבטא את הקשר המהותי בין הבכייה והאבל לבין חודשי תמוז ואב: "...אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות" (תענית כט ע"א; ירושלמי, תענית ד, ה).

90עיין רש"י, רד"ק ורלב"ג ליהושע ה, ט, ורש"י שם לפס' ב,ד; רש"י לבמדבר ט, א; יבמות עא ע"ב – עב ע"א, ותוספות שם ד"ה משום. הקושי בכתוב הוא שהיה צריך לומר 'חרפת המדבר', שהרי יוצאי מצרים מלו, ורק נוגדים במדבר היו ערלים. רוב הפרשנים תולים את "חרפת מצרים" בחרפת המדבר, אבל הערלה עצמה היא שנקראה "חרפה" כמפורש בבראשית לד, יד. האומר שהמצרים, נחשבים ערלים טועה. שכן יש לפרש בירמיהו, טו, כד-כה, שגם הגויים המלים עצמם, ובראשם מצרים, נחשבים ערלים, וכך גם ייפקדו לרעה כערלים. וביחזקאל לב, יט-לב, יש לפרש שהמצרים ייפלו לשאוֹל כערלים מה שנחשב גם אצלם לחרפה וביזיון ולאבדון גמור בשאוֹל. רק כך אפשר להבין את הנבואה כקללה קשה על המצרים. לפיכך, רק ההקבלה בין פסח מצרים לפסח גלגל תפרש את העניין, שהיו המצרים בזים לישראל ומחרפים אותם על ערלתם, שאינם מקיימים את בריתם, ובעבדותם ושפלותם. מדוע אם כן לא מלו בני ישראל במצרים (ברובם, לפי חז"ל, להוציא שבט לוי הנכבד)? זאת לדעתי מפני הקשר הראשוני בין ברית מילה לבין ארץ נחלה, שהברית יתנה למשפחת אברהם בנחלתה, והם היו גולים ועבדים. עין היטב בבראשית יז, ובמקומו האורגני של פס' ח – "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגֻריך את כל ארץ כנען לאחֻזת עולם" – בתוך ההקשר של ברית המילה. וראה בראשית רבה, מו, ז רש"י ליהושע, ה, ד. לפיכך "חרפת מצרים", היא הערלה, סרה מהם לראשונה כשמלו לפני היציאה ממצרים לקראת הפסח, ו"שנית" (יהושע ה, ב), כשמלו לפני כיבוש הארץ, ובכך יצאו לגמרי מעבדותם ומערלתם כאחד, סרה מהם "חרפת מצרים" וזכו שוב לארץ נחלתם. "חרפת מצרים" כוללת לפיכך, את חרפת הערלה, ואת חרפת הגלות והעבדות. הקבלת פסח מצרים לפסח גלגל היא, אם כן המפתח להבנות שתי הפרשיות כאחד, שהרי המילה שנזכרה ביהושע ה, נזכרה בשמות יב, אלא שבאה שם בעקיפין בפרשת חוקת הפסח (פס' מג-מט): "כל ערל לא יאכל בו". רק בספר ויקרא (יב, ג) מופיעה המילה כמצווה לדורות, בתור חלק מקדושת ישראל, בלי תלות בארץ.

91ברוב הפסוקים המפורשים בתורה, תכלית יציאת מצרים היא השיבה לארץ האבות כארץ נחלתם של ישראל, תוך קיום השבועה לאבות: שמות ג, ח, טז-יז; ו, ו-ח; יג, ג-ה, יא-טז; טו, יז-יט; (טז, לה); כג, כ-לג; לב, יא-יג, לד; לג, א-ג; לד,ט-כו; ויקרא יח, ב-ה, ובמפורש: "אני ה' א- להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לא-להים" (ויקרא כה, לח). בספרי במדבר ודברים אין, כמובן, טעם לפרט, כי כל הספרים האלה עוסקים בכך. מלבד האמירות לפרעה, שבעו להסתיר את המטרה אמיתית, היא ארץ כנען, מפני פרעה (שהיו לו אינטרסים שונים בכנען), נזכרה עבודת ה' בהר חורב במקום הסנה או קדושת המשכן שמדבר או שמירת המצוות והקדושה, כמטרת יציאת מצרים רק בשלושה פסוקים: א. שמות, ג, יב (רק אם נפרש שהאות הנזכר בפסוק הוא הסנה והמטרה היא סיני; ועיין שם ברש"י ובמפרשים); ב. שמות כט, מה-מו: "וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם"; ג. ויקרא כב, לא-לג: "ושמרתם מצוֹתַי ועשיתם אתם, אני ה', ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדשכם. המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים, אני ה'". גם שלושה פסוקים אלה ניתנים להתפרש כמשתלבים במטרה של הכניסה לארץ. הראשון יכול להתפרש שמעמד הר סיני הוא האות לשליחות משה להביאם אל הארץ. השני יתפרש שהשכינה בתוך בני ישראל במדבר על-ידי המשכן זהו הצעד הראשון לקראת השכינה בתוכם בארץ ובמקדש, והשלישי – שמצווֹת הקדושה יתקיימו דווקא בארץ, שהרי פסוק זה מקביל לויקרא, כה, לח.

נכון לדעתנו לומר, שמטרת היציאה ממצרים כפולה: מתן תורה וארץ ישראל, ובמקביל: מעמד הר סיני וביכורי הארץ. אבל מי שאיננו מוכן לקבל את מושגי הכפילות הזו, ודורש בשם 'האמת האחת' מטרה אחת ויחידה, על-פי התורה, לא יוכל להציג כמטרה הנכונה אלא את ארץ ישראל, כשם שהביכורים של ארץ ישראל מפורשים בתוכנוֹ של חג השבועות, ומתן תורה רמוז. על כן, כשבאים יראי ה' החרדים אל דברו לבטל את ערכה של הציונות המובילה לארץ ישראל מכול וכול כמטרה העיקרית של היציאה מן הגלות, וטוענים שמתן תורה בלבד היא המטרה, וארץ ישראל אינה אלא חלק ממצוות התורה, הרי אין בידם אפילו תורה, שכן ביטלו את המפורש בתורה כמטרה העיקרית, ותפשו רק את המועט ואת הרמוז, ואת התביעה שהושמעה באוזני פרעה. ממש כך בחג השבועות: מי שמקיים אותו כחג של ביכורי ארץ ישראל וקדושתה, יש בידו גם מתן תורה הרמוז, שנקבע לדורות בחג של ביכורי הארץ. אבל מי שמבטל את עיקריותו של חג השבועות כחג הביכורים בארץ ישראל, גם "זמן מתן תורתנו" אין בידו, אלא דרשות מעורפלות בלבד.

92אולי לא יהא זה נועז מדַי לשער שהמשכו של מהלך כיבוש הארץ אצל יהושע מהווה ביצוע בפועל של מה שהיה בתכנית המקורית שלושים ושמונה שנים לפני כן, אלא שעיר היעד הראשונה המתוכננת בוודאי לא היתה יריחו אלא חברון, מכיוָון שכיווּן העלייה המתוכנן היה מדרום, מקדש ברנע. לפיכך שליחת המרגלים על-ידי משה (דברים, א, יט-כה) מכוונת לאזור חברון: "ויפנו ויעלו ההרה ויבאו עד נחל אשכּל, וירגלו אתהּ" (שם, כד). כיבושה של חברון היה צריך להיעשות, בדומה ליריחו, בדרך נִסית – "ה' אלהיכם ההלֶך לפניכם הוא יִלָחם לכם, ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם" (שם, ל), אלא שהמשלחת ברובה לא האמינה בכך, והפילה את ישראל בחששה מלעלות. על כן באה יריחו במקום חברון.

93אין מביאים ביכורים מעבר הירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש (משנה ביכורים, א, ו; ובירושלמי שם מחלוקת בנחלת חצי המנשה בבשן). והיו שהביאו מעבר הירדן כעיטורי ביכורים (ירושלמי ביכורים, ד, ה), עד שעקרו חכמים טעותם. יש מקום להקביל לעניין זה מאמר אחר, ש"אין עבר הירדן ראויה לבית שכינה" (במדבר רבה, ז, ח), כלומר לבית המקדש.

94ראה משנה ביכורים א, ו. ראה מאמרי: 'יום ייסוד היכל ה' (על-פי נבואות חגי וזכריה)', מגדים יב [תשרי תשנ"א] עמ' 49- 97.

95חכמים השעינו ההגדה של פסח על הגדה זו של מקרא בכורים, אך עצרו אותה בליל הסדר באמצעה, לפני הפסוק "ויבִאנו אל המקום הזה", וכמובן ללא "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'" (פס' י) – שהרי זה כבר סופו של התהליך, ואינו שייך לפסח. רק בדרך רמז יש למצוא בהגדה את הכוס החמישית הרומזת אל סוף התהליך, כנגד "והבאתי אתכם אל הארץ...", שאחרי ארבע לשונות הגאולה. דווקא דרך זו של חיתוך הפרשה ועצירת הקריאה באמצעה, שנקטו מסדרי ההגדה שלנו (בניגוד לפשט דברי המשנה בפסחים קטז, ע"א, האומרת: 'ודורש מארמי אובד אבי על שמסיים כל הפרשה כולה') מדגישה היטב שפסח הוא רק תחילתו של התהליך והגאולה בו עדיין רחוקה מסיומה. לפי רעיון זה יש לשקול ולבחון שנית את הצעתו של רד"צ הופמן, שההגדה של ארץ ישראל כללה את סיום הפרשה, ורק בבבל קיצרו. עיין: ד' הנשקה, "מדרש ארמי אובד אבי", סידרא, ד (תשמ"ח), עמ' 25- 33. 

96עיין גם בתהילים ג, ד-יב.

97"כל מתיקות פרי קרויה דבש" (רש"י לויקרא, ב' יא, על-פי ספרא, ומנחות נז, ע"ב - נח, ע"א). כבר אמרנו (לעיל, הערה 8) ש"דבש" שבצומח הוא הפרי המתוק שבכל מקום – התאנה בהר והר והתמר בבקעה. על כן, הביכורים טעונים הנפה (מנחות סא-סב) אבל אין מקטירים מהם על המזבח ולא כלום (מנחות, נח, ע"א), שכן הביכורים, הפֶּרות המתוקים מבטאים הצהרת גאווה של הישגים (הגדה), אך זו סותרת העיקרה את יסוד התפילה של העני, וגם כל עשיר הוא עני גמור בלידתו ובמותו, וכן גם בתפילתו על נפשו.

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ב'