חגיגות ביכורים לאחר החורבן - חלק ב'

ג. טקסי ביכורים בהתיישבות - התייחסות הראי"ה קוק

כאמור שאלת "המקדיש ביכורים בזמן הזה" הפכה להיות שאלה מעשית, החל משנת תרפ"ד, שעה שבהתיישבות העובדת בארץ ישראל הנהיגו טקסי הבאת ביכורים. הראי"ה קוק עסק בזה בהרחבה רבה בשו"ת משפט כהן (עניני א"י) סימן נז, ולהלן תשובתו, בתוספת ראשי פרקים: 300

[א. הזמן, האישים, השאלה]

ב"ה עיה"ק ירושלים תובב"א, כ"ד סיון תרפ"ז. לכבוד ידי"נ הרב הגדול לתורה ולתעודה בישראל מוהר"מ ברלין שליט"א. שלו' רב. אהובי הרב! 

בתשובה על הערתו של ידידנו הרא"מ ליפשיץ שליט"א, נגד מנהיגי הקהק"ל, שדורשים להביא בכורים לטובתה, אם יש בזה משום איסור של קידוש בכורים. 

[ב. איסורי הנאה בביכורים]  

והנה הלשון של איסור הנאה הכתוב במכתב אינו מדויק, מפני שאין בכורים מכלל הקדשים האסורים בהנאה. ואע"פ שיש בהם צד של קדשי מזבח, הוא רק לענין תנופה והנחה, אבל הלא משנה שלמה שנינו בשלהי מסכת בכורים: הבכורים כנכסי כהן. אלא שמ"מ יש מקום לחוש לתקלה, שאם קדושת בכורים תהי' חלה על הפירות, ע"י קריאת השם, אז הם אסורים לזרים ולטמאים, ואסורים לאכול חוץ לירושלים, וגם לכהנים אסורים בזה"ז, לפני הנחה וקריאה, ויש בזה איסור לאו באכילה, כמבואר במשנה דפרק אלו הן הלוקין: האוכל בכורים עד שלא קרא עליהן.

[ג. המקדיש ביכורים לאחר החורבן]

אמנם ע"פ פשט המשנה דסוף שקלים פליגי בזה ת"ק ור"ש, אם בכורים קדושים בזה"ז, דת"ק אמר התם המקדיש שקלים ובכורים הרי זה קדש, ורבי שמעון אומר האומר בכורים קודש אינו קודש, והרמב"ם בפיה"מ וכן הרע"ב פסק הלכה כר"ש, ונקיט טעמא מאחר דכתיב מפורש גבי בכורים תביא בית ד"א (=ה' אלוקיך), ע"כ אינם נתפסים בקדושה כלל בלא ביהמ"ק. ע"כ לדעת הרע"ב אין שום איסור בזה, מאחר דלא חל עליהם השם כלל. 

אמנם הרמב"ם בעצמו לא פי' המשנה לענין עצם קדושת בכורים, רק לענין כשהקדיש בכורים, בתור הקדש בדק הבית, אם חל ההקדש, והמפרשים כתבו ע"ז טעמים דלא חל מפני שכ"ז שלא בא לידי כהן הוי דבר שאינו שלו, ובזה מיירי ר' שמעון לדעתו, ואין זה נוגע לעניננו. אבל לפי דעה זו אין לנו מקור שלא יחול שם בכורים בזה"ז, ומצד הסברא צריכין אנו לומר שחל השם לחומרא לגבי איסור, ויש בזה משום מכשול דאיסור אכילה עכ"פ. והנה לכתחילה ודאי ראוי למנע מזה, כי גם בהקדש בזה"ז קיי"ל ביו"ד סי' רנ"ח בהג"ה, שלא יאמר אדם סלע זה להקדש, אלא לצדקה, אע"ג דבדיעבד קיי"ל התם, דמ"מ אם אמר להקדש סתם כוונתו לצדקה לעניים, זולת אם אמר שכונתו להקדש ממש, שאז חלה ע"ז קדושת איסור הנאה, וא"כ כאן שהכל יודעים, שכוונת בכורים לקהק"ל היא לגאולת הארץ, בודאי אין איסור בדיעבד. ואף לכתחילה יש להסתפק, דע"כ לא החמיר בזה המרדכי כ"א בביטוי הקדש סתם, שלא ניכר מתוך הדבור בעצמו שכונתו לצרכי צדקה, ע"כ חשש בזה עכ"פ לכתחילה, אבל בבכורים לקהק"ל, שעצם הענין מוכיח שהוא כדי לגאול את הארץ, יכול להיות שגם לכתחילה אין בזה בית מיחוש, ובפרט שלדעת הרע"ב הלא קיי"ל כר"ש, ולפירושו אין חל כלל שם בכורים בזה"ז, מכח גזה"כ של תביא בית ד"א. ע"כ לא מצאתי בזה מקום להקפיד כ"כ, בדיעבד, אבל מנהלי הענינים הלאומיים שלנו ראויים הם לגערה, על אשר הם נוהגים קלות ראש בכל קודש ואינם שמים לב שלפעמים יוכל איזה בטוי להביא תקלה לרבים, והי' הדבר ראוי להעשות ע"פ הוראת רבנים. 

[ד. הקדשת פירות שאינם ראוים לביכורים]

ויש מקום לדון אותם לכ"ז, מהא דכתובות, ק"ה ע"ב, דא"ל ההוא גברא לרב ענן ליקבל מר, דלא למנען מר לאקרובי בכורים, דכל המביא דורן לת"ח כאילו הקריב בכורים, והגמ' מעידה שם דקביל רב ענן מיני' ולא חשש כלל לקדושת בכורים, משום שברורה היתה הכונה למתנה לת"ח. אלא דשם הי' דבר שאינו ראוי לבכורים כלל, שהרי היו גילדני דבי גילי, וכמשפירש"י דגים קטנים, ויוכל להיות שאם היו פירות אולי הי' חושש לזה, עכ"פ לכתחילה, או שהי' מעיר לההוא גברא, שלא יאמר לשון זה. מ"מ מדלא מצינו שיעיר לזה, שלא יאמר עכ"פ לשון כזה, כשיביא פירות, משמע שבמקום שיש הוכחה גמורה על הענין אין בזה בית מיחוש. והראי' הלא הגמ' מביאה מאלישע, ששם הביא לו לחם בכורים ממש, אלא שי"ל דשם לא אמר כלל לשון בכורים. ומ"מ מה שאפשר בדרכי נועם למנוע מבטוי זה משום לעז, ודאי ראוי הוא והגון. 

והנני בזה ידי"ע דוש"ת באה"ר הק' אברהם יצחק ה"ק 

1. הזמן - התקופה, וקיום החגיגות בשבת ובחג

פתיחת המכתב, תשמש בידינו כנקודת מוצא להבנת הרקע ההיסטורי של התשובה 301. בשנת תרפ"ד החלו לחגוג בקיבוצי עמק יזרעאל המזרחי (עין חרוד, גבע, וכפר יחזקאל), חגיגה משותפת שנקראה: "חג הביכורים". היתה זו הדגשה אחרת לחג השבועות. הם העניקו לעבודתם החקלאים משמעות היסטורית וערכית וראו בה חידוש הקשר בין האדם היהודי לארצו, לאחר שנות הגלות הארוכות. היה זה ביטוי טקסי, סמלי ומרוכז למערכת הערכים של ההתיישבות העובדת. במשך השנים הצטרפו קיבוצים נוספים לחוג ביחד חג זה.

חגיגות אלה התקיימו בחג השבועות או בשבתות הסמוכות לחג השבועות, והם גובו ע"י המוסדות הלאומיים, ההנהלה הציונית והקרן הקיימת לישראל. הרבנים החלו להתייחס לחגיגות אלו, לאחר השנה השלישית לקיומם של החגיגות, בשנת תרפ"ז, בשל הפומביות והפרסום שניתנה אז לחגיגה זו. בשנה זו גם נכתבה תשובתו זו של הראי"ה קוק. ההתמודדות המרכזית היתה סביב חילול השבת והחג באדמת הלאום ע"י המוסדות הלאומיים. הרבנים הראשיים, ורבנים נוספים ניסו להשפיע על החוגגים לקיים את החגיגה בימי חול, לפני החג או אחריו 302.

בחודש אייר שנת תרפ"ז, סייר הראי"ה קוק בישובי העמק, עם הרב א"י הכהן בורוכוב, והרב מאיר בר אילן, ודיבר איתם אף בענין חגיגת הביכורים, אך החגיגה התקיימה בכל זאת באותה שנה בחג. הרב מאיר בר אילן, יו"ר הנהלת המזרחי, שלח מכתב חריף בענין להנהלת הקק"ל, ובכ' בסיון תרפ"ז, שבועיים לאחר חג השבועות, זימנה הנהלת המזרחי אסיפת מחאה בבית כנסת הגדול 'בית יעקב' שבחורבת ר' יהודה החסיד שברובע היהודי. נאמו בה הרבנים הראשיים- הראי"ה קוק והרב יעקב מאיר, הרב מאיר בר אילן, והרב מ"ז מרגליות נשיא הכבוד של אגודת הרבנים באמריקה. 

יומים לאחר עצרת המחאה, בכ"ב סיון תרפ"ז, פירסם הרב יהודה לייב פישמן–מימון מאמר בעיתון בענין: 

חוגגים הם את חג הביכורים ושמים חגי האומה לחגא. את חגם הם חוגגים ואת חגנו הם מחללים. …מנהגים כאלה בשום פנים לא תוכל כנסת ישראל לסבול אותם בימי מועד וחג 303. 

גם הסופר ר' בנימין (ר' יהושע רדלר - פלדמן), כתב רשימה כואבת בענין:

הן את חגי ישראל הם אמורים לחוג, חג האומה העברית, חג האדמה העברית. … הן זה להם חפץ לשוב אל המסורת העממית. והם הזרים למחצה לא שיערו בנפשותם כי דוקא בזה הם עושים מסורת קדושה זו פלסתר, כי המעשה הזה הוא חיתוך באיזמל בגופו החי של העם, אשר בהכרח יתגודד ויזדעזע מעוצמת הכאב. 304

המחאות הללו בשל חילול השבת והחג ע"י רבנים ואישים מרכזיים אחרים, הם באותם ימים בהם נשאל הראי"ה קוק את השאלה בדבר עצם קיומם של החגיגות הללו, בשל החשש לקדושת הפירות, ומבלי כל קשר לשאלת חילול השבת והחג. מכתבו של הרב מאיר בר אילן לראי"ה קוק, ובו שאלה משמו של הרב אליעזר מאיר ליפשיץ, נכתבה ביום רביעי כ"ב סיון תרפ"ז 305, והראי"ה קוק השיב עליה יומים אחר כך, ביום שני כ"ד סיון תרפ"ז. עושה רושם שבמסגרת הנסיונות למנוע את חילול השבת, הועלתה שאלה עקרונית יותר על עצם הענין. וכאן, באותו שבוע בו התקיימה אסיפת המחאה על חילול החג ע"י המתיישבים בעמק, משיב הראי"ה קוק תשובה ענינית לגופה של השאלה מבלי לערב זאת עם שאלת חילול החג. לא רק זאת, אלא שבמהלך התשובה הוא אף דן אותם לכף זכות באשר לקריאת השם על הביכורים, מאחר שהפירות המובאים, לא ראוים לביכורים אם הם אינם משבעת המינים. 

גם בשנה שאחר כך, נעשו נסיונות לשכנע את המתישבים שלא לקיים את החגיגה בחג ובשבת (ו' בסיון חל ביום ששי), ובסופו של ענין התקיימה חגיגה תוך חילול החג. אך המאמצים והפעילויות למנוע את חילול החג במשך כל השנה הועילו ונשאו פרי, ובשנת תרפ"ט לא התקיימה החגיגה בחג אלא ביום חול 306. 

בשנת תרצ"ג שוב פונה הראי"ה קוק במכתב לאנשי נהלל בענין זה. גם כאן הראי"ה קוק מברך על עצם המפעל ההתישבותי, ועל הביטוי המיוחד שהם נותנים לו בחגיגה זו, אם כי הוא מבהיר שאין אלו ביכורים ממש, ואין לחלל את השבת והחג בעבורם: 

זכרו את התנאי היסודי שהוא ההוקרה כלפי אוצר החיים של נחלת האבות שבו גנוז הוא סוד חיינו, על כן ככל ההתלהבות הקדושה גם מפני האור הדקיק של התחיה הלאומית ההולכת ומקרנת את פנינו בם כעת, אל נא תשכחו את המקור החי המפכה לנו, את אור החיים בכל מלואו ונצחו, זאת היא קדושת המסורת קדושת התורה אשר בעבורה באש ובמים באנו, והיא היא, אשר היא מחיה את רוחנו לעד באור חייה הנפלאים.

ובשביל כך כבר הוסכם והונהג שהכינוס וכל עניני החגיגה השייכים לזה לא יהיו ביום טוב עצמו כי אם ביום אסרו חג וחלילה לשנות מזה, שלא להביא חילול יום החג הקדוש ע"י הזכר הנכבד הזה. ואל נא תחללו חלילה את היום הקדוש, יום הבכורים, שהוא ג"כ זמן מתן תורתנו, במלאכת עבודה האסורה. התעוררו ובאו והרנינו לאות התחלת מפעלי חיי האומה על ארץ ירושתה הנצחית והקדישו את אשר יקדשו כל עם ישראל הגוי כולו, שומר האמונים ונוצר חיי העם לדורות עולמים. הכינו בשביל יום החגיגה של זכר הביכורים שיהיה ביום אסרו חג אחר חצות היום, ואת אשר דרושים להכין לפני החג הקדוש או אחריו, אבל יום החג הקדוש יום הביכורים עצמו יהיה לכם, כמו לכל ישראל, שבתון מקרא קודש וחדוות ד' יהיה מעוזכם. בטוח אני שבזה יגדל כבודנו ויחזק רוחנו ללכת בצעדי און לקראת המעלה העומדת אחר כתלנו שהיא צפייתנו הדורית של העתיד הגדול לעמנו, שהנביאים העומדים לאור עמים ממנו יצאו, ובטוחים אנו שגם לעתיד תהיה ארצנו ארץ החזון הגדול לאושר האדם גם אחרי נפלו 307.

נוסיף עוד, שאת בכורי שבעת המינים לא הביאו במקדש, בשבת וביום טוב. בתוס' שאנץ לבכורות כו ע"ב כותב: "וי"ל דבכורי יחיד לא מייתי עד לאחר עצרת". וכך כותב בשמו בשיטה מקובצת שם. המהרי"ט אלגאזי בבכורות שם כותב, שסיבת הדבר היא שיחד עם הביכורים צריך להביא קרבן, ואמנם אם לא הביא קרבן אין מעכבים בעדו, אך מכל מקום כשלא ניתן להביא את הקרבן, אין מביאים לכתחילה גם את הביכורים. ומכיון שקרבן זה הוא כנדרים ונדבות (שהרי אינו מעכב), לכן קרבן זה אינו קרב ביום טוב, כי אין מביאים קרבנות יחיד בשבת וביום טוב. המנחת חינוך במצוה יח, ג (וכן במצוה צא, י, ובמצוה שז, יז) מעיר על דברי המהרי"ט אלגאזי הללו וכותב שניתן להביא קרבן זה ביום טוב כיון שהוא נקרא שמחה, ויוצא משום שמחת יום טוב. אמנם גם הוא מסכים שכשחל יום טוב בשבת לא היו מביאים ביכורים. 

שאלת חילול השבת והחג לא נפתרה, ועד היום נהוג במספר קיבוצים לקיים את חגיגות ביכורים, בשבת הסמוכה לחג השבועות או בחג. 

2. זכר לביכורים

כאמור, השאלה לה השיב הראי"ה קוק הוא האם חלה קדושה בפירות שנקראו בשם ביכורים, כיום לאחר החורבן. ראשית הוא דן בשאלה האם יש בפירות איסורי הנאה, והאם יש בהם קדשי מזבח, ואח"כ הוא דן בסוגיה בה עסקנו דין המקדיש בכורים בזמן הזה. הוא מצין שלדעת הרע"ב הלכה כר' שמעון שהמקדיש בזמן הזה אין זה קדוש, ואת שיטת הרמב"ם המבאר שמשנה זו אמורה בזמן הבית. מכאן מסקנתו:

בבכורים לקהק"ל, שעצם הענין מוכיח שהוא כדי לגאול את הארץ, יכול להיות שגם לכתחילה אין בזה בית מיחוש, ובפרט שלדעת הרע"ב הלא קיי"ל כר"ש, ולפירושו אין חל כלל שם בכורים בזה"ז, מכח גזה"כ של תביא בית ד"א. ע"כ לא מצאתי בזה מקום להקפיד כ"כ בדיעבד, אבל מנהלי הענינים הלאומיים שלנו ראויים הם לגערה, על אשר הם נוהגים קלות ראש בכל קודש ואינם שמים לב שלפעמים יוכל איזה בטוי להביא תקלה לרבים, והי' הדבר ראוי להעשות ע"פ הוראת רבנים. 

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ג'