זמני הבאת הבכורים למקדש - חלק א'

ראשי פרקים

מבוא

א. ראשית זמן קיום מצות הבאת בכורים 

ב. סוף זמן הבאת הבכורים

ג. בין חנוכה לט"ו בשבט

ד. ביעור בכורים בערב פסח של שנה רביעית ושביעית

ה. האם הבכורים מצות עשה שהזמן גרמא

ו. הבאת בכורים בעצרת-חג השבועות עצמו

סיכום

* * *

מבוא

שלוש מצוות הקשורות לבכורים מנה הרמב"ם בפתיחה להלכות בכורים: א. להפריש בכורים ולהעלותם למקדש. ב. שלא יאכל הכהן בכורים חוץ לירושלים. ג. לקרוא עליהם 213. נעסוק כאן בהיבט מרכזי של המצוה הראשונה, משך זמן הבאת הבכורים, אם כי יש בנושא זה היבטים הנוגעים גם לשתי המצוות האחרות. 

מצות הבאת ביכורים למקדש מיוחדת גם בין המצוות התלויות בארץ. היא מתקיימת רק בזמן שבית המקדש קיים ורק בארץ ישראל, כדברי הרמב"ם בהלכות בכורים ב, א. מצוה זו מקויימת במשך זמן ארוך המקביל בעיקרו לעונת הקיץ, עת בכורי התבואה ופירות האילן בארץ ישראל. בכורים יש להביא רק משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר (רמב"ם הלכות ביכורים ב, ב). כיון שלא כל הפירות מבשילים באותו זמן מביאים אותם בפרקי זמן שונים (שם, ב, ג -ה). שלושה נושאים עיקריים מרכיבים את משך זמן קיום המצוה לפי הרמב"ם. א. ממתי עד מתי מתקיימת המצוה. ב. מה דינו של המביא בכורים לפני זמנו ולאחר זמנו. ג. האם הבאת בכורים היא מצות עשה שהזמן גרמא. 

א. ראשית זמן קיום מצות הבאת בכורים  

האם יש זמן קבוע לתחילת קיום מצות בכורים ועד כמה הוא מחייב? במשנה בבכורים א, ג (משנה חלה ד, י ): 

אין מביאין בכורים קודם לעצרת. אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם לעצרת ולא קבלו מהם, מפני הכתוב שבתורה, 'וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה' (שמות כג, לד).

המשנה עוסקת בשתי הלכות. בזמן הבאת הבכורים למקדש המתחיל בעצרת ולא קודם לכן. וכן, המביא מי שמביא בכורים קודם לכן לא קיים את המצוה, כאנשי הר צבועים שלא קבלו מהם. כלומר, הקיום חל רק מהעצרת, הוא חג השבועות וראשית זמן הבאת הבכורים. 

ברם, לכאורה יש סתירה ממשנה אחרת, במנחות י, ו: "אין מביאין מנחות ובכורים ומנחת בהמה קודם לעומר, ואם הביא פסול. קודם לשתי הלחם לא יביא, אם הביא כשר". גם לפי משנה זו ראשית הבאת הבכורים בעצרת, מיד לאחר הבאת שתי הלחם במקדש. אך הזמן אינו מוחלט, ואם הביא אחרי העומר ולפני העצרת כשר, ולא כדברי המשנה הקודמת שהמביא לפני כן אינו כשר, ועל כן לא קבלו מאנשי הר צבועים. 

דברים הקרובים למשנה במנחות הובאו בתוספתא בבכורים א, א: "אין מביאין בכורים קודם לעצרת, ואם הביא ימתין עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן". התוספתא מתייחסת למשנה בבכורים, ומשמע שהיא הבינה משנה זו כמשנה במנחות, או שזו דעה נוספת. מדברי התוספתא ניתן להסיק שרק לכתחילה אין להביא לפני העצרת אך אם הביא, קיים את מצות הבאת בכורים, וימתין עד העצרת ואז יבוא לקיים את המצוה השניה, קריאת בכורים. המשנה במנחות ציינה שאם הביא לפני הזמן כשר, שזה רק מהעומר עד העצרת, והתוספתא לא הזכירה את העומר ומשתמע שאין הגבלה, ומי שהביא בכורים לפני העצרת קיים בדיעבד את מצות הבאת הבכורים ויבוא לקיים את המצוה השניה של מקרא בכורים מהעצרת ואילך. 

הירושלמי, חלה ד י, המוסב על המשנה, שהיא מקבילה למשנה הנזכרת בבכורים, העיר על הסתירה בין משנה זו ומקבילתה משנת בכורים לבין משנת מנחות, והשיב: "שנייא היא שהדבר מסויים, שמא יקבע הדבר חובה". כוונתו שלא קבלו את בכורי אנשי הר צבועים משום שהיו רבים וחששו שהדבר יתפרסם ויחשבו שמותר לכתחילה להביא לפני העצרת. אך גם לפי המשנה הראשונה בבכורים וחלה יקבלו בדיעבד מידי יחידים ויחשב להם שקיימו את המצוה, ויצאו ידי חובתם והכהנים לא יחזירו להם. לפי הירושלמי שתי המשניות קבעו זמן הבאה בעצרת רק לכתחילה, ובדיעבד ניתן להביא לפני כן, שהוא לפי שעה זמן לא מוגדר. יתר על כן, לפי הירושלמי המשניות בבכורים וחלה מתאימות למובא בתוספתא ולא מגבילות את ההבאה רק מהעומר כמשנת מנחות. אך ההבאה תהא כשרה בדיעבד אם הביאו יחידים לפני העצרת ולכאורה אין הגבלה בזמן.

הרמב"ם בהלכות בכורים ב, ו: "אין מביאין בכורים קודם לעצרת שנאמר וחג הקציר בכורי מעשיך. ואם הביא אין מקבלין ממנו, אלא יניחם שם עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן".

הרמב"ם פסק כמעט במפורש כלשון התוספתא, ולפי הסבר הירושלמי שאין סתירה מהמשנה בבכורים. אלא שהרמב"ם הוסיף דבר שלא נאמר "אם הביא אין מקבלין ממנו", ובכך משתנה גם ההלכה. שכן לפי דבריו אם הביא לפני העצרת לא יצא ידי קיום מצות הבאת הבכורים, ובהמשך כתב שיניח במקדש ויבוא שנית למקדש ואז יצא ידי חובתו יחד עם מצות הקריאה. אך קיימת בעייה אם לא יצא למה יניח במקדש, ואם יניח למה כתב לפני כן שאין מקבלין ממנו, הרי קבלו ממנו והניחם שם. 

נראה שהרמב"ם כתב כך לפי תרוץ הירושלמי, אלא שפרשו בצורה שונה. אכן אין הכהנים מקבלים מהמביא בכורים, והוא לא יצא ידי מצוה. אלא שכנראה לא רצו להטריח את היחיד שיחזיר בכוריו ויבוא פעם נוספת, או שמא ירקבו מטלטולי הדרך, וכיון שכבר הביא בכוריו למקדש אמרו שיניחם במקום. דברי הרמב"ם הם מעין דרך ביניים כמשתמע מציטוט הפסוק המוכיח שאין להביא לפני חג הקציר, וכן עקב המעשה הנזכר במשנה באנשי הר צבועים שלא קבלו מהם ולא יצאו ידי חובת מצות הבאת בכורים ולא רצו שילמדו מהם, וכך יפרש הרמב"ם גם את הירושלמי. אך יחיד שאינו דוגמא לאחרים איפשרו לו להשאירם במקדש. מכאן שהרמב"ם פרש את המקורות כפשוטה של משנת בכורים שזמן התחלת קיום מצות הבאת בכורים הוא בעצרת ולא לפני כן, והמביא קודם יניח במקדש ויחזור לקיים את המצוה בזמנה.

אמנם מפשוטן של משנת מנחות וביותר מהתוספתא בכורים, משתמע שהיחיד יצא ידי חובת המצוה בעצם ההבאה למקדש, ויבוא לאחר מכן למקדש לקיים את המצוה השניה של קריאת בכורים. אך דומה שהרמב"ם פרש את התוספתא קצת אחרת והלך בעקבותיה, וכהערת הרדב"ז במקום שהיא המקור לרמב"ם. התוספתא לא אמרה במפורש שאין מקבלין ממנו, אך הלשון שם דומה: "ואם הביא ימתין עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן". משמע לא מקבלים ממנו אלא ימתין עם בכוריו עד העצרת היכן שהוא רוצה. והרמב"ם הבין שאם כבר הביא בכורים חששו שמא ירקבו פירותיו, וכדי שלא יתיאש ויטרח, איפשרו לו להניחם במקדש. אך הכהנים לא קבלו ממנו, והוא לא קיים את מצות הבאת בכורים, ויצטרך לבוא פעם נוספת מהעצרת ואילך לקיים את המצוה. 

במקום אחר פסק הרמב"ם כרישא של המשנה במנחות. הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין ז, יז כתב: "כבר ביארנו שאין מביאין מנחות, ולא מנחת נסכים ולא ביכורים מן החדש קודם הבאת העומר ואם הביא פסול. ולא יביא קודם להבאת שתי הלחם, ואם הביא כשר". מכאן שהמביא בכורים מן החדש קודם העומר פסול, ורק כשהביא אחריו, ולפני שתי הלחם בעצרת, בדיעבד כשר. וזו סתירה לדבריו בהלכה הקודמת שלא הגביל את ההבאה רק מהעומר, ומאידך, סבור שאין מקבלין ממנו ומשמע שלא קיים את המצוה אף אחרי העומר. 

אין אלא לומר שיש כלל ויש לו פרטים. הכלל הוא שלפני העצרת אין מקיימים את מצות הבאת בכורים אלא מניחים במקדש ואין זה פסול. אך הפרטים משתנים לפי שבעת המינים שהרי יש לכל אחד מהם בארץ ישראל עונה משלו, כפי שיוכח להלן, ובהתאם לזאת משתנים דיניהם מחוץ לעונת ההבאה. בהלכות תמידין ומוספין, לפי הקשר ההלכה, הרמב"ם עוסק במיני התבואה שבהם יש ענין מיוחד, היוצא דופן מיתר חמשת המינים, שהבאתם על ידי היחיד מותרת רק לאחר שמקיימים בהם את מצות "הראשית" על המזבח, העומר הבא מהשעורים, ובכורים מחיטה. לכן אין להביא בכורים לפני העומר ואפילו בדיעבד פסול, ופסק כדברי המשנה במנחות 214. וכבר פרשו כן התוספות יום טוב, על המשנה הנזכרת במנחות י, ו, ד"ה ואם הביא פסול, וכן המלאכת שלמה בפירושו למשנה שם, והרש"ש בחדושיו למנחות סח ע"ב. אמנם מי שיש לו בכורים מתבואה ושעורים שבכרו לפני העומר, אף זמן רב, ולא הביאם למקדש לפני העומר אין בכוריו פסולים וישמרם בביתו עד העצרת 215.

לעומת זאת מחמשת מיני פירות האילן של שבעת המינים מביאין את הבכורים הישר מהשדה ואין תנאי קודם של הבאה למזבח. לכן לא נזכרת הגבלה כמו העומר והמביא בדיעבד לפני כן למקדש אין זה פסול ויניח עד העצרת. 

ב. סוף זמן הבאת הבכורים

במשנה בבכורים א, ו נאמר: "מעצרת ועד החג מביא וקורא. מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא. רבי יהודה בן בתירא אומר מביא וקורא". לפי שתי הדעות עד חנוכה מביאים בכורים. המחלוקת ביניהם היא על הקריאה, לתנא קמא, קורא רק עד חג הסוכות ולרבי יהודה בן בתירא עד חנוכה. טעם המחלוקת התפרש בספרי דברים רצז: "ואמרת ושמחת. אין קריאה אלא בשעת שמחה". זו דעת תנא קמא שסוף זמן השמחה הוא בחג ועד אז קורא, ור' יהודה בן בתירא אינו תולה בזמן השמחה. 216 

בירושלמי בבכורים א, ו, נאמר על משנה זו: 

חברייא בשם ריב"ל, הפרישן קודם לחג ועבר עליהן החג מביא ואינו קורא. הפרישן קודם לחנוכה ועבר עליהן חנוכה ונרקבו לאחר חנוכה לא קדשו...והתנינן, אין מביאין בכורים לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. מה נן קיימין, אם בפירות שהביאו שליש לפני ראש השנה על הפירות שהביאו שהביאו שליש לאחר ראש השנה, מכיון שלא הביאו שליש לפני ראש השנה, דבר ברור שלא השרישו קודם לעומר, והן אסורין עד שיבוא העומר ויתירן. אלא כי אנן קיימין בפירות שחנטו קודם ט"ו בשבט על פירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט, מכיון שהוא מחדש על הישן, הא מחדש על החדש מביא. וסברינן מימר לאחר חנוכה אנן קיימין, אמר ר' חיננא בזמנן. 

לפי פירושו של הפני משה, (ובדבריו המרחיבים במראה הפנים שם), משתמע שהחברייא בשם ריב"ל סברו שרק אם נרקבו לאחר חנוכה לא קדשו, אך אם לא נרקבו קדשו, ויש להביאם למקדש. הירושלמי שאל מהברייתא האומרת שאין להפריש מחדש על הישן ולהיפך, ואומר שלא מדובר בתבואה שבראש השנה מתחילה שנה חדשה, ואם לא הביא שליש לפני ראש השנה, אז העומר הקודם לא התירו, וחייבים להביא בכורים ממנו רק לאחר היתר העומר בשנה הבאה, ולא חנוכה קובע. לכן הסיק הירושלמי שמדובר בפירות אילן שראש השנה שלהם הוא בט"ו בשבט, ואין להביא מפירות שחנטו לפני כן שהם מהישן על הפירות שחנטו לאחר מכן, שהם מהחדש. אך ברור גם מדברי הירושלמי שאין מניעה להביא מפירות שחנטו בין חנוכה לט"ו בשבט, רק שלא יפרישם על פירות שחנטו לאחר מכן. לכן הסתפק הירושלמי האם אחר חנוכה אנו עוסקים? והשיב ר' חיננא, בזמנן, שיקבלום בזמנם, כלומר ניתן להניחם במקדש עד שיגיע זמנם בעצרת ואז יתנם לכהן. אם כן, לפי הירושלמי יש זמנים שונים לשבעת המינים, סיום עונת הדגן שהתירו העומר הקודם הוא בראש השנה. ואם הדגן הביא שליש לאחר ראש השנה לא יפריש ויביא למקדש אלא יניחם בביתו עד העצרת הבאה, שהרי צויין לעיל שאסור להביא בכורי תבואה למקדש, ואף להניחם שם אסור לפני העומר הבא. ואלו מפירות האילן מביאים בכורים עד חנוכה ולאחר מכן יניחם עד העצרת, אך לא יערב פירות שחנטו לפני ט"ו בשבט עם אלה שחנטו לאחר ט"ו בשבט.

הרמב"ם חילק פסקו לפי שני הנושאים במשנה. הרמב"ם בהלכות בכורים ד, יג כתב: "המביא בכורים מאחר חג הסכות ועד חנוכה, אע"פ שהפרישן קודם החג מביא ואינו קורא, שנאמר, ושמחת בכל הטוב, ואין קריאה אלא בשעת שמחה, מחג השבועות עד סוף החג". עיקר מצות הבכורים היא מהעצרת ועד החג שאז זמן השמחה ומביאים וקוראים. מהחג ועד חנוכה מקבלים ממנו אך אין קוראין אף כשהפרישו לפני החג.

וביחס לחלק השני, לאחר חנוכה, הרמב"ם פסק כמוסכם במשנה לפי שתי הדעות ובצרוף התוספת מהירושלמי. כך כתב הרמב"ם בהמשך ההלכה שהובאה לעיל, בהל' בכורים ב, ו: "וכן אין מביאין בכורים אחר חנוכה. שהבכורים שבכרו אחר חנוכה הן חשובין משנה הבאה ויניחם עד אחר עצרת". סוף זמן הבאת הבכורים הוא חנוכה, ואם בכרו לפני חנוכה יכול להביאם גם לאחר החנוכה כחיוב של השנה שעברה. אך אם בכרו אחר חנוכה והביא, ייחשב לשנה הבאה ויניח במקדש 217, אף שבכוריו נשארים במקדש זמן ארוך, כמעט חצי שנה, מחנוכה עד העצרת. ההנחה במקדש אינה כקיום המצוה אלא כשמירת פקדון, כנראה כדי שלא יטרח ויתיאש. וזה משלים היטב את דברי הרמב"ם בחלק הראשון של ההלכה שזמן קיום מצות הבאת בכורים הוא קבוע וראשיתו בעצרת וכאן נקבע הסוף בחנוכה, ומי שהביא בכוריו בין הזמנים הללו, יניחם במקדש כפקדון וייחשבו כבכורי השנה הבאה. 

נראה שכך הבין גם הרדב"ז במקום שכן דייק בדברי הרמב"ם: "ומסתברא לי שאין הדברים אמורים אלא בפירות שאינם נפסדים. אבל בפירות המתקלקלים אין קורין עליהם, דלא עדיפי מתמרים שבהרים וכל הנך דאמרן לעיל שלא נתקדשו, אע"פ שבשעת הבאתם היו ראויים. כיון שבשעת קריאתן אינם ראוין לא נתקדשו מתחלה". לאחר חנוכה ניתן לשמור במקדש רק פירות שאינם נרקבים ויהיו ראויים להתקדש בזמנם בעצרת ואף יקראו עליהם וידוי בכורים. אך פירות רקובים, אע"פ שלא כך היו כשהביאם, אינם נחשבים כראויים להתקדש כשתבוא שעתם. לפי הגדרתו הפירות שאינם רקובים הם בדרגת ראויים ולא קדושים. הקדושה תחול עליהם רק כשיבוא זמן קיום המצוה בעצרת. הבאתם למקדש לא שיפרה את מעמדם ההלכתי אלא מנעה איבודם מפני שהובאו לא בזמנם. 

למעבר לחלק ב'