הבכורים כתרומה וכקדשי מקדש - חיבור הארץ והמקדש - חלק ב'

ג. הבכורים בבית המקדש

האדם שמביא את הבכורים, מגיע לעזרה, ומניח את הבכורים. בגמרא במכות (יח, א – יט, א), נחלקו התנאים והאמוראים, האם קריאת הבכורים מעכבת או ההנחה מעכבת. הרמב"ם בהלכות ביכורים ג, ד פוסק שקריאה אינה מעכבת אבל הנחה מעכבת: 

משיניחם המביאם בעזרה הותרו לכהן ואע"פ שעדיין לא התודה עליהן שאין הקריאה מעכבת אכילתן, ובכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין באכילה.

זאת בניגוד לקדשים שמאז שהגיעו לעזרה אם יצאו חוץ למחיצתם נפסלו. הבאת הבכורים טעונה קרבן, שיר, תנופה ולינה, כדברי המשנה בבכורים ב, ד: 

ויש בבכורים מה שאין כן בתרומה ובמעשר שהבכורי' נקנין במחובר לקרקע ועושה אדם כל שדהו בכורים וחייב באחריותם וטעונים קרבן ושיר ותנופה ולינה.

מלבד זאת, כותב הרמב"ם הלכות ביכורים ג, יד שהביכורים טעונים שלושה דברים נוספים: הבאת מקום, כלי וקריאה. הרמב"ם בהלכות ביכורים ג, יב–יג, מתאר בצורה מפורטת את סדר הבאת הבכורים לעזרה:

המביא את הבכורים יש לו רשות ליתנם לעבדו וקרובו בכל הדרך עד שמגיע להר הבית, הגיע להר הבית נוטל הסל על כתיפו הוא בעצמו, ואפילו היה מלך גדול שבישראל ונכנס עד שמגיע לעזרה וקורא ועודהו הסל על כתיפו הגדתי היום לה' אלקיך וגו', ומוריד הסל מעל כתיפו ואוחזו בשפתיו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף וקורא ארמי אובד אבי וירד מצרימה וגו' עד שגומר כל הפרשה ומניחו בצד המזבח בקרן דרומית מערבית בדרומה של קרן וישתחוה ויצא, ומניין שהן טעונין תנופה שנאמר ולקח הכהן הטנא מידך לרבות את הבכורים לתנופה, וכשם שטעונין תנופה כך טעונין קרבן שלמים [ושיר] שנאמר בהן ושמחת בכל הטוב וברגלים אומר ושמחת בחגך מה שמחת החג בשלמים אף כאן בשלמים, ואין הקרבן מעכבת. 

ואימתי קורין בשיר עליהן, משיגיעו לעזרה הלוים היו מתחילין וקורין ארוממך ה' כי דליתני…

הנחת הבכורים היתה בקרן הדרומית מערבית של המזבח. זו פעם יחידה בה הותר לזר להגיע לחלק המערבי של המזבח, החלק הסמוך לפתח האולם. אחרי הנפת הבכורים והגשתם למזבח, הם מותרים באכילה לכהן ואכילתם היא כאכילת תרומה, למרות שיש מספר הבדלים, כדברי הרמב"ם בהלכות ביכורים ג, ה:

אכילת בכורים כאכילת תרומה לכל דבריו, יתר בבכורים שהן אסורין לאונן וטעונין הבאת מקום, וכהן טהור שאכל בכורים טמאים לוקה כשם שלוקה ישראל טהור שאכל מעשר שני שנטמא מה שאין כן בתרומה.

ומעבר לכך לא ניתן לאכול את הבכורים מחוץ לירושלים בניגוד לתרומה שניתן לאכלה בכל מקום כפי שראינו לעיל. ניתן לומר שדיני מעשר שני – איסור לאונן, הבאת מקום ואכילה רק בירושלים, חלים על הבכורים.

ד. השלבים השונים בסדר הבאת הבכורים  

עולה שהבכורים עוברים שלושה מצבים:

א. מההפרשה עד הכניסה לירושלים – גדרי נדר של קרבן.

ב. מהכניסה לירושלים עד העזרה - חלה קדושה על הפירות, והם בגדר של קדשים לפני הקרבה, וגם לכהנים אסור לאכול מהם.

ג. אחרי הבאתם לעזרה ועשיית הפעולות הנדרשות, במיוחד ההנחה שמעכבת, הם הופכים להיות תרומה ומותרים לכהן לאכילה בירושלים.

הבכורים הם קרבן "קרבן ראשית", אלא שקרבן זה אינו עולה על המזבח כיון שקיים איסור מפורש בתורה: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' " (ויקרא ב, יא).

ההגדרה של בכורים כ"תרומה" נובעת מן העובדה, שהם אינם עולים על המזבח, בגלל עובדת היותם פירות, אלא מגיעים לכהן בתור אחת ממתנות כהונה. אלא שזו תרומה מיוחדת שניתן לאכלה רק בירושלים, ולכן חלים עליה דינים של מעשר שני.

ה. הבכורים ושתי הלחם

קיים דמיון בין בכורים לשתי הלחם, שתי הלחם גם הם מובאים לעזרה, מונפים ליד המזבח, ולא עולים על המזבח כיוון שהם חמץ. את הביטוי "קרבן ראשית" (ויקרא ב, יב), מסביר רש"י שמדובר על שתי הלחם ועל בכורים. אבל קיים הבדל בין שתי הלחם לבכורים, שתי הלחם נאכלים לכהנים רק בעזרה, זאת אומרת שהם בגדר של קרבן ממש, בעוד שהבכורים דינם כתרומה - מעשר שני, ולכן ניתן להוציאם מחוץ לעזרה ולאכלם שם. בגלל סיבה זו שתי הלחם מוגדרים כ"מנחה" (רמב"ם הלכות איסורי מזבח ו, טו).

הבדל נוסף הוא שעם שתי הלחם מביאים כבשי עצרת לשלמים, וזה מעכב, בניגוד לקרבן המובא עם הבכורים שאינו מעכב. (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין ח, טו; רמב"ם הלכות ביכורים ג, יב).

שתי הלחם פתחו את הקרבת המנחות מן התבואה החדשה (רמב"ם הלכות איסורי מזבח ה, י), ובמקביל נראה לומר שהבאת הבכורים פותחת את אכילת פירות החולין של השנה החדשה. דין זה שלא מביאים מנחות מן התבואה החדשה לפני הבאת שתי הלחם הוא רק לכתחילה, וכך בבכורים שהרי ניתן לאכול פירות לפני שמביאים בכורים.

הקשר המיוחד שבין שתי הלחם לבכורים, בא גם לידי ביטוי בכך שהתורה קוראת גם לשתי הלחם "בכורים" (ויקרא כג, טז-כ). הרמב"ן שם מדמה את שתי הלחם ללחמי תודה, שהרי מטרת הבאת שתי הלחם הינה תודה לה' על התבואה החדשה, וברור שגם הבכורים הם תודה על הפירות החדשים של השנה.

ו. מצוות הבכורים פסגת המצוות התלויות בארץ

הרמב"ם סידר את הלכות בכורים בספר זרעים, כנראה על פי ההבנה הפשוטה, שמצוות בכורים היא מצוה התלויה בארץ. אבל כפי שראינו היא מצוה מיוחדת שהרי בכורים יש להם דין קרבן. נראה לומר שמצוות בכורים מהווה את החיבור בין הארץ למקדש. קדושת הארץ מגיעה לשיאה בקדושת המקדש, האדם המביא את הבכורים למקדש מחבר את הארץ למקדש, ומכאן ואילך ניתן לקיים את שאר המצוות התלויות בארץ, שרובן אינן קשורות במישרין למקדש. חוץ ממצוות מעשר שני שאמנם קשורה היא לירושלים ולמזבח, אך אינה טעונה הבאת המקום והגשה אל המזבח. שאר המצוות התלויות בארץ כמו שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות וערלה, נוהגות גם שלא בפני הבית. 

הבכורים הם מכלל מתנות כהונה והם נכסי כהן ובכך הם בודאי חלק מהמצוות התלויות בארץ, אלא שהם טעונים הבאה לעזרה ובכך הם הופכים להיות "קדשי מקדש". אחרי ההבאה לעזרה הכהן אוכלם כתרומה בדיני מעשר שני. יתכן שאכילת הבכורים בדיני מעשר שני בירושלים מאחדת את הכהנים עם כל ישראל, מאחר שכל השנה אוכלים מעשר שני בירושלים. הכהנים בעקרון מחויבים בהפרשת תרומות ומעשרות (רמב"ם הלכות מעשר א, ג), אלא שמעשרותיהם לעצמם, ונראה שמציאות זו היתה נדירה כיון שלכהנים אין נחלה. הכהנים היו מתפרנסים ממתנות כהונה ומאכילת קדשים ואילו אכילת מעשר שני הייתה נדירה אצלם. אכילת הבכורים משלימה חסרון זה, ומאחדת את כל ישראל.

יש כאן שילוב מיוחד במינו, ולכן הגדרתם ההלכתית של הבכורים נעה בין מעשר שני לתרומה ועולה על שניהם, שהרי הבכורים מוקרבים ליד המזבח ובכך הם מהווים את פסגת המצוות התלויות בארץ.

ז. קרבן הפסח והבכורים

פרשת בכורים קשורה בצורה ברורה לפסח. פסוקי מקרא בכורים מהווים את התשתית של ההגדה של פסח, ונראה לומר ש"הגדתי היום" המופיע במקרא בכורים, קשור בצורה הדוקה למצוות "והגדת לבנך" שהיא מצוות ההגדה של פסח. מצוות "והגדת לבנך" מקיימים כשמצה ומרור מונחים לפניך (מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא, יז), ומצוות "הגדתי היום" מקיימים כשבכורים בידך. התוכן של מקרא בכורים מהווה הודאה על יציאת מצרים: "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב". (דברים כו, ה - ז). זאת אומרת שמקרא בכורים סוגר את המעגל שהחל ביציאת מצרים. כל מטרתה של יציאת מצרים היא הכניסה לארץ ישראל כדברי הקב"ה למשה בסנה: "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי" (שמות ג, ח).

המנחת חינוך במצוה תרו, דן האם מצוות מקרא בכורים היא מצווה עצמאית או חלק ממצוות בכורים ונוטה לומר שהיא מצוה עצמאית, גם בכך קיים דמיון לפסח, שגם שם יש את הקרבן ואת ההגדה, וגם אצלנו הבאת הבכורים לעזרה ומקרא בכורים.

קיים דמיון גם בין קרבן פסח שהוא הקרבן הראשון שהצטוו עליו, לקרבן "ראשית" - קרבן הבכורים. מעבר לכך קרבן הפסח הוא קרבן מיוחד במינו, מצד אחד כל אחד נמנה על הקרבן והוא טעון הקדש של בעל הקרבן, ומאידך דיניו של קרבן הפסח הם דינים של קרבן ציבור הוא דוחה שבת וטומאה, הוא בא בכנופיא, וכלל ישראל מביא אותו יחד בירושלים (יומא נא ע"א). בכורים גם הם באים מיבולו הפרטי של כל אחד, אבל היו עולים לירושלים בקבוצה כמו שמתואר במשנה בביכורים ג, ב-ג:  

כיצד מעלין את הבכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים ולמשכים היה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלקינו. 

הקרובים מביאים התאנים והענבים והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלם הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים וכל בעלי אומניות שבירושלם עומדים לפניהם ושואלין בשלומם אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום.

קרבן הפסח נאכל בכל ירושלים כמו קדשים קלים וכך הבכורים נאכלים בכל ירושלים אחרי הנחתם בעזרה, אלא שהבכורים הם מתנה לכהן, מטרתם לחנך את האדם לתת מיבולו, על מנת שיודה לקב"ה שזיכה אותו ביבול.

כל מי שקורא מקרא בכורים משייך את עצמו לכל עם ישראל שיצא ממצרים. דבר מעין זה לא מופיע בשאר המצוות התלויות בארץ ולא בשאר הקרבנות.

קרבן פסח המחזיר את העם לרגע היציאה נעשה במשותף בירושלים, קרבן הבכורים שהוא קרבן הודאה על ההתנחלות בארץ ישראל שכל אחד קיבל את נחלתו הפרטית, הוא מצוה על כל אחד להביא מראשית יבולו, אבל כשמביא הוא מודה שאת נחלתו הפרטית הוא קיבל מכח יציאת מצרים והזכות של כלל ישראל על ארץ ישראל.

במקביל לפסח ובכורים יש את קרבן העומר ושתי הלחם הקשורים לתבואה, מנחת העומר הנקראת גם "מנחת בכורים" ושתי הלחם המונפים ליד המזבח ודומים לבכורים בכך שאינם מועלים על גבי המזבח. העומר ושתי הלחם נאכלים בתוך העזרה ולא בכל ירושלים, והם קרבנות ציבור, המבטאים את הקשר הציבורי הכללי בין העם לארץ, ואילו פסח ובכורים מבטאים את ההודאה על היציאה ממצרים והכניסה לארץ ישראל.

למעבר לחלק א'