הבכורים כתרומה וכקדשי מקדש - חיבור הארץ והמקדש - חלק א'

ראשי פרקים

פתיחה

א. הפרשת הבכורים

ב. הבכורים בכניסתם לירושלים

ג. הבכורים בבית המקדש

ד. השלבים השונים בסדר הבאת הבכורים 

ה. הבכורים ושתי הלחם

ו. מצוות הבכורים פסגת המצוות התלויות בארץ

ז. קרבן הפסח והבכורים

* * *

פתיחה

מצוות בכורים נראית ככל המצוות התלויות בארץ. היא מוטלת על היבול "ולקחת מראשית פרי האדמה" (דברים כו, ב). החובה היא לקחת משבעת המינים, ולהעלותם לירושלים ושם לתתם לכהן. בניגוד למתנות כהונה אחרות שניתן לתת אותן ישירות לכהן בכל מקום.

החיוב להעלות את הביכורים לירושלים, דומה למעשר שני ולנטע רבעי, שגם אותם יש להעלות לירושלים. אלא שאת הביכורים יש להביא למקדש, ואילו את מעשר שני ונטע רבעי יש להביא לעיר ירושלים. גם באשר לקדושת הפירות. מחד הם לא כמעשר הטובל, זאת אומרת שעד שלא מפרישים לא ניתן לאכול את שאר הפירות, אך מאידך דינם של הפירות כתרומה שאסורה לזרים.

במאמר זה נברר מהם השלבים בקדושתם של הפירות, האם הם נחשבים כבכורים כבר מקריאת שמם כבכורים במטע הפירות או מכניסתם לירושלים, או רק מהרגע בו הונפו ליד המזבח וניתנו לכהן. לאחר מכן נברר את ייחודה של מצווה זו, שיש בה מרכיבים, המשלבים קדשי מקדש עם קדשי גבול.

א. הפרשת הבכורים

במשנה בכורים ג, א נאמר:

כיצד מפרישין הבכורים? יורד אדם בתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו בכורים. ורבי שמעון אומר: אף על פי כן חוזר וקורא אותם בכורים, מאחר שיתלשו מן הקרקע.

לפי תנא קמא ההפרשה מתבצעת בעוד שהפירות מחוברים לקרקע, שאז קורא להם שם, ולאחר שיתלשו, אין צריך לקרוא להם שם פעם נוספת, בניגוד לדעת רבי שמעון שיש צורך לקרוא להם שם כשהם תלושים. כתנא קמא פוסק הרמב"ם בהלכות בכורים ב, יט. הרמב"ם שם מוסיף עוד:

לא הפרישן במחובר ולא קרא להם שם ותלשם, הרי זה מפרישם אחר שנתלשו, ואם נטמאו הפירות כולן אינו מפריש בכורים בטומאה, אלא מפריש מן הטהור על הטמא לכתחילה, ואם אין לו פירות אחרות להפריש מהן, יראה לי שאינו מפריש בטומאה שאין מפרישין לאבוד, וכן יראה לי שהבכורים שנטמאו אינו מסיק בהן התנור כתרומה טמאה מפני שהן כקדשי מקדש.

הרמב"ם כותב בהלכה זו פעמיים: "יראה לי". הדין הראשון ברור, מאחר שבכורים לא טובלים, ואין טעם להפריש, אם הפירות ילכו לאיבוד. הדין השני הוא חידוש, כיון שהרמב"ם מגדיר בכורים כ"קדשי מקדש" ומסיק מכאן הלכה שבניגוד לתרומה טמאה שניתן להסיקה בתנור בבכורים לא ניתן לעשות זאת כיוון שהם כקדשי מקדש.

הרדב"ז שם כותב שהדין בתרומה עצמה הוא חידוש, אלא שהייתה הווא אמינא בגמרא ביבמות (עג ע"ב), שכיוון שבכורים נקראים "ותרומת ידך" יהיה דינם כתרומה גם לענין הסקה תחת תבשילו, בא הרמב"ם לחדש שהדין שונה.

הכסף משנה שם מקשה מדוע הרמב"ם כתב בהלכה זו "יראה לי", הרי זו גמרא מפורשת ביבמות (עג ע"ב): "ואילו אסור לבער מהן בטומאה ואוכלן בטומאת עצמן לוקה, מה שאין כן בתרומה". ומכאן שבכורים ומעשר שני שונים מתרומה, בענין זה של הסקה תחת תבשילו. רש"י מפרש:

ואילו אסור לבער מהן בטומאה - לת"ק דמקיש בכורים למעשר לכל מילי ה"ל למיתני ואסור להדליק מהן אם נטמאו דאין טומאתן מתירתן להבערה ולא אמרי' אע"ג דלא ניתן מעשר אלא לאכילה ושתיה וסיכה כדכתיב (דברים יד, כג) 'ואכלת', הני מילי טהור, אבל היכא דנטמא דלא חזי לאכילה ידליק בו אלא אסור לבער בטומאה כדכתיב (דברים כו, יד) ולא בערתי ממנו בטמא.

משא"כ בתרומה - דטומאתה מתירתה בהבערה כדיליף לקמן בשמעתין.

הכסף משנה מציין שגם בירושלמי בביכורים ב, א מפורש כך. ועונה שהחידוש הוא בטעם הדבר "מפני שהם כקדשי מקדש", ולא בדין עצמו. בגמרא מובא מקור למעשר שני שלא מבערים אותו בטומאה אבל לא לבכורים, והרמב"ם מבאר את הנימוק לבכורים. לפי דברים אלו עולה שקיימת מחלוקת בין רש"י לרמב"ם, שלדעת רש"י הנימוק הוא מצד ההיקש למעשר שני, ולדעת הרמב"ם הנימוק הוא מצד שבכורים הם קדשי מקדש.

הרמב"ם מביא נימוק זה גם בנוגע לאשרה. הרמב"ם בהלכות ביכורים ב, טז כותב: "אשרה שבטלה אין מביאין ממנה בכורים שהבכורים כקדשי מקדש הן".

בירושלמי בביכורים א, ב הדבר שנוי במחלוקת:

הכל מודין באשירה שביטלה שאינו מביא ממנה גיזירין למערכה. רבי שמעון בן לקיש בעי מהו שיביא ממנה לולב מצוות כגבוה הן או אינן כגבוה? אין תימר כגבוה הן אינו מביא, אין תימר אינו כגבוה מביא. פשיטא שהוא מביא ממנה לולב שאין מצות כגבוה. מהו שיביא בכורים? כרבי יודה דו אמר הוקשו לקדשי הגבול מביא כרבנין דאינון מרין הוקשו לקדשי מקדש אינו מביא.

הרמב"ם פוסק כחכמים, שבכורים הוקשו לקדשי מקדש.

מהו התוקף של הפרשת הבכורים? האם מדובר כאן על הפרשת קדשים, שמאז שאדם קרא להם שם הם קדושים כקדשי מקדש? ממתי הם שייכים לכהן?

רבי יוסף ראז'ין, בצפנת פענח על הרמב"ם (מהדורא תנינא עמ' 16, 90) סובר, שבכורים מאז שקרא להם שם, הם בגדר נדר, וכך הוא מסביר את לשון המשנה במסכת בכורים ב, ד: "ויש בבכורים מה שאין כן בתרומה ובמעשר שהבכורים נקנין במחובר לקרקע". נקנים הכוונה לנדר, וכך מסביר שם הרמב"ם בפירוש המשנה: "בגדר נדר וקנין לכהן". הוא משווה מצב זה ללחמי תודה לפני שחיטה שהם בגדר נדר, כדברי התוספות במנחות (עו ע"א ד"ה דאפרשינהו), לראשית הגז, ולעומר לפני קצירה, בכל המקרים האלו החיוב הוא רק משום נדר. הוא מוכיח את דבריו גם מן הירושלמי בכתובות ח, ה לגבי בעל שקרא שם בכורים על פירות נכסי אשתו במחובר, וגירשה שפקעה הקדושה.

מכאן עולה שמאז קריאת שם במחובר חל על הבכורים רק "קדושת הפה" זאת אומרת דין נדר, אבל אין בהם קדושת הגוף.

מצב זה לדעת הצפנת פענח נמשך עד העלאתם של הבכורים לירושלים. אבל לכאורה קשה מן ההלכה ברמב"ם לגבי בכורים שנטמאו שאסור להסיקם תחת תבשילו, ושם בפשטות מסדר ההלכות ברמב"ם עולה שמדובר אחרי שהפרישם, והדין שם נובע מהיותם קדשי מקדש? יתכן לומר שלדעת הרמב"ם גם בדברים שעתידים להיות קדשי מקדש חלים דינים אילו, משום שעובדת היותם בעתיד כקדשי מקדש גוררת בעקבותיה דינים אלו. בהמשך הדברים ננסה למצוא הגדרה כללית לדין הבכורים.

ניתן להביא ראיה לענ"ד לחידושו של הצפנת פענח, מדברי הרמב"ם בהלכות אחרות. הרמב"ם בהלכות ביכורים ד, טו פוסק: "הזורע בכורים, קודם שיכנסו לירושלים הגידולין חולין", ובהלכות ביכורים ב, כ: "המפריש בכוריו ונמקו או נבזזו או אבדו או שנגנבו או שנטמאו חייב להפריש אחרים תחתיהם שנאמר תביא בית ה' אלקיך מלמד שהוא חייב באחריותן עד שיביאם להר הבית". החיוב באחריות גם הוא מראה שיש כאן דין נדר, שהרי בנדבה שאבדה אין אדם חייב באחריותה, ואילו נדר מוטל על גופו של האדם להשלימו. וכן פוסק הרמב"ם בהלכות ביכורים ג, ב שבכורים שמקצתן בתוך ירושלים ומקצתן בחוץ, החלק שבחוץ דינו כחולין לכל דבר, ואילו החלק שבפנים דינו כהקדש.

ב. הבכורים בכניסתם לירושלים

הרמב"ם בהלכות ג, א פוסק: 

הבכורים נותנין [אותן] לאנשי משמר והן מחלקים אותן ביניהן כקדשי המקדש, וכבר בארנו שהן קרויין תרומה, ולפיכך זר שאכל בכורים בכל מקום חייב מיתה בידי שמים והוא שיאכלם מאחר שנכנסו לחומת ירושלים.

היותם של הבכורים "קדשי מקדש", והיותם קרואים "תרומה", מביאה לכך שזר שאכל בכורים בכל מקום חייב מיתה בידי שמים, אבל בתנאי שהבכורים נכנסו לירושלים. המקור להלכה זו הוא בגמרא במכות יט ע"א: "מאימתי מחייבין עליהן? משיראו פני הבית". הרמב"ם מסביר את ההגדרה של "משיראו פני הבית" משיכנסו לחומת ירושלים. כך כתב הרמב"ם גם בספר המצוות, לא תעשה קמא: "שהתבאר בסוף מכות (יט ע"ב) והוא שיאכלהו בחוץ אחר שראה פני הבית, כלומר שהגיעו לפנים מחומת ירושלם, והוא אמרם שם מאמתי חייבין עליו משיראה פני הבית".

הכסף משנה בהלכות ביכורים ג, א מסביר את שיטת הרמב"ם, שמשנכנסו לפנים מן החומה, אז רואים פני הבתים שבעיר, ומדייק מדבריו שכתב "משיראו" ולא "עד שיראו". ועוד שרבי שמעון לומד שהאוכל ביכורים חוץ לחומה לוקה בקל וחומר ממעשר. ואם האיסור בבכורים קיים רק משיראו את פני הבית - בית המקדש, היה מקום לפרוך את הקל וחומר, שהרי בכורים יותר קלים ממעשר שני. האור שמח שם כותב שהרמב"ם גרס בגמרא: "משיראו פני החומה". 

הכניסה לירושלים משמעותית גם לגבי אכילת הכהן את הבכורים. הרמב"ם בהלכות ביכורים ג, ג פוסק: 

כהן שאכל בכורים חוץ לירושלים, מאחר שנכנסו לפנים מן החומה לוקה מן התורה, שנאמר: 'לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך (דברים יב, יז), והם הבכורים כמו שבארנו בהלכות תרומה. וכן אם אכלן הכהן בירושלים קודם הנחה בעזרה, לוקה מן התורה, כמי שאכלן בחוץ לפי שהן טעונין הנחה בעזרה שנאמר והנחתו לפני מזבח ה' אלקיך.

למעבר לחלק ב'