ביכורים ללא מקדש בספרות החסידות - חלק ב'

האדמו"ר מקומרנה, כמו הרב יעקב יוסף הכהן מפולנאה, וכדרכה של החסידות בכלל, מחפש את המשמעות הרוחנית והקיומית של המצוה. אולם, נקודת המוצא שלו אינה כזו של הרב יעקב יוסף הכהן מפולנאה, וגם הדרך שבה הוא מהלך שונה במידה רבה. בעוד שהרב יעקב יוסף הכהן מפולנאה ביקש את המימוש הקיומי של המצוה בזמנו, האדמו"ר מקומרנה מחפש את המשמעות הרזית, הקבלית של המצוה. אמנם, כדרכם של החסידים, הוא אינו נשאר במישור הקבלי, ומתרגם את הדברים גם למשמעות מעשית וקיומית, אלא שהעובדה שלא זו הבעיה העיקרית שהעסיקה אותו, מאפשרת לו להשאר גם מן הבחינה המעשית-קיומית, במקום "גבוה" יותר מזה של הרב יעקב יוסף הכהן מפולנאה. 

בשני יסודות, התלויים זה בזה, נבדלת ההצעה הקיומית של האדמו"ר מקומרנה מזו של הרב יעקב יוסף הכהן מפולנאה: ראשית, המשימה הקיומית שהוא מזהה במצות הבכורים נשגבה מאד: העלאת ניצוצות מכל הנבראים. לא נכנס כאן לדיון איך עושים זאת, לדידנו, די בכך שהאדמו"ר עצמו מודה בכך שזו משימה שלא כל אדם מסוגל לה, ובודאי לא בכל עת. משום כך, הוא מסביר את מצות הבכורים כעין הצהרת כוונות: על ידי הבאת ביכורים מראשית כל פרי האדמה, מבטא האדם את רצונו להיות מסוגל להעלות את כל מעשיו ולתקנם, אף על פי שאינו יכול לחיות במדרגה הזאת כל הזמן. שנית, וזה עיקר, היות והמשימה נשגבה מאד, האדמו"ר מקומרנה מעביר את מרכז הכובד של המצוה מן הישראל המחויב במצוה, אל הכהן, מקבל הביכורים. ובעולם החסידי: מן החסיד אל הצדיק, היינו האדמו"ר, שיש בכוחו לפעול את הפעולה הרוחנית הנשגבה, ולהעלות ניצוצות. בזמן הבית, היה הכהן מעלה אותם בהניפו את הפירות. בזמן הזה, עושים זאת הצדיקים על ידי התיקונים שיש בכוחם לעשות 279. 

עם זאת, אין להתעלם מכך שגם האדמו"ר מקומרנה תרגם את מצות ביכורים להנהגה מעשית האפשרית לכל אדם, בכל מקום ובכל זמן: הבאת מתנות לנביאים היא הנהגה מצויה במקרא. היא נשנית בגמרא ביחס לתלמיד חכם, והיא חוזרת ומשתלשת אצל החסידים ביחס לאדמו"ריהם. הזיהוי בין הדורון לבין הביכורים ובין האדמו"ר לכהן במקדש, מעלה, כמובן, את הנוהג הזה למעלה גבוהה בקודש, הרבה מעבר לעניינים פשוטים וארציים של כלכלת האדמו"ר וחצרו 280. בניגוד לדעתם של אי אלו חוקרים, שנטו לזלזל בחסידות ולכן נטו לפרש את כל הענין כמהלך ציני שכוונתו היתה להגדיל את ההכנסות של החצר החסידית, הפרשנות החסידית אינה מטה כלל לכוון זה 281. גם אדמו"רים שחיו בדחק ובצמצום, וכל מה שקיבלו פיזרו מייד לצדקה, נהגו לקבל פדיונות מחסידיהם, בשל התפיסה הערכית העקרונית, שההתקשרות של הצדיק עם חסידיו היא בחינת יחסי הכהנים עם העם, ולפיכך, במסגרת חובתם לסייע לחסידים להתעלות ולהעלות את חיי החומר שלהם לעולם של משמעות רוחנית ושל קדושה, עליהם ליצור עבורם את התנאים שהיו קיימים בזמן שבית המקדש היה קיים. 

נמצא, שמצד אחד, דברי הרב יעקב יוסף הכהן מפולנאה והאדמו"ר מקומרנה הם מכוונים מנוגדים, אף על פי שהסתמכו על יסוד משותף דומה, שהוא חשיפת המשמעות הרוחנית של המצוה. בעוד שהרב יעקב יוסף הכהן מפולנאה איפשר למצוה להתקיים בכל אדם, בכל זמן ובכל מקום, מפני שהרוחניות שבה שחררה אותה ממגבלות זמן ומקום ועשתה אותה "שוה לכל נפש", הרי שהאדמו"ר מקומרנה הרחיק והגביה אותה עד כדי כך, שגם אם אדם מקיים את המצוה בפועל, בהבאת בכורים לבית המקדש, את התוכן הפנימי הרוחני שלה יכול היה לקיים רק הכהן, שבדרגתו הוא מסוגל להעלות את הניצוצות הקדושים. ואילו מצד שני, שניהם הגיעו בסופו של דבר להישג דומה: הם תרגמו את מצות ביכורים להנהגה שניתנת לקיום בעולמם.  282 

ד. כאילו מקריב ביכורים

כבר בגמרא בכתובות קה ע"ב, הוצעה דרך מעשית לקיום מצות ביכורים בלא מקדש וכהן: 

דתניא: 'ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו' (מלכים ב ד, מב) - וכי אלישע אוכל בכורים הוה? אלא לומר לך: כל המביא דורון לתלמיד חכם - כאילו מקריב בכורים.

ובנוסח אחר בויקרא רבה לד, יג:

אמר ר' אבין: כל המארח תלמיד חכם בביתו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב בכורים. נאמר כאן 'תביא' ונאמר להלן (שמות כג) 'תביא בית ה' אלהיך' מה להלן בכורים אף כאן בכורים. 

אך יש לעמוד על הבדל משמעותי בין העצה שבגמרא לבין הדרך החסידית. 

ראשית, נקודת המוצא של הברייתא ושל ר' אבין, לא היתה השאלה איך אפשר לקיים מצות ביכורים בזמן הזה. בשונה ממה שראינו בתוי"י, אין בגמרא ובמדרש הצעה מעשית לכל אדם כיצד לקיים את מצוות הביכורים כשלא ניתן לקיימה ללא בית מקדש. הכוון הוא הפוך – כדי להעלות את ערכה של מתנה לתלמיד חכם, השוו אותה לנתינת ביכורים לכהן. 

אמנם, גם אצל חז"ל קיימת גישה של המצאת "תחליפים" למצוות שאי אפשר לקיימן בזמן הזה. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן התפילה שמחליפה את הקרבנות, בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו" 283. יש מצוות שמקיימים אותן כזכר למצוות מימי הבית, כגון אכילת שני תבשילין בליל הסדר 284 וכדומה. אולם, יש הבדל מהותי בין הצגת הדברים בחז"ל לבין דבריו של בעל התולדות. המצוות שהותקנו אחרי החורבן נועדו לשמש "פיצוי" או "זכר" למה שאבד. ברור לגמרי, שאין דין התפילה כדין הקרבנות ואינה דומה אכילת שני תבשילין להקרבת פסח וחגיגה. בענין התפילה, נאמר בפירוש שהקב"ה הואיל בחסדו לקבל את התפילה כאמצעי כפרה במקום הקרבנות. כך נאמר בפסיקתא דרב כהנא פרשה כד, יט:

...ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג). א"ר אבהו: מי משלם אותם הפרים שהיינו מקריבים לפניך? שפתינו, בתפילה שאנו מתפללים לפניך. א"ר יצחק כפרה זו שאת מכפר על נפשותינו. ומה טובה גדולה את עושה על נפשותינו ומה עלינו לומר, טוב, טוב להודות לה' וגו' (תהלים צב, ב), הודו לה' כי טוב וגו' (תהלים קיח, א). 

הביטוי הרגיל "מעלה עליו הכתוב כאילו", מכיל בתוכו את ההכרה בכך שהדבר עצמו לא נעשה, אלא שמחשיבים אותו לעושה "כאילו" עשאו. כמו בדוגמה הבאה, שאף היא קשורה לתחליפי קרבנות. כך נאמר באבות דר' נתן, נוסחה א, פרק ד:

[משנה אבות: על שלשה דברים העולם עומד] 'על התורה', כיצד? הרי הוא אומר: 'כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות' (הושע ו, ו) מכאן לעולה שהיא חביבה מזבחים, מפני שהעולה כולה כליל לאישים, שנאמר: 'והקטיר הכהן את הכל המזבחה' (ויקרא א, ט). ובמקום אחר הוא אומר: 'ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלה עולה כליל לה'' (שמואל א ז, ט). ותלמוד תורה חביבה לפני המקום מעולות, לפי שאם אדם למד תורה יודע דעתו של מקום, שנאמר: 'אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא' (משלי ב, ה). מכאן לחכם שיושב ודורש בקהל שמעלה עליו הכתוב כאלו הקריב חלב ודם לגבי מזבח.

באמת החכם אינו מקריב קרבן, ואין מעשהו דומה להקרבת קרבן. אדרבה, הברייתא הזו באה להבהיר את ההבחנה בין קרבן לבין תלמוד תורה, ואף להעדיף את לימוד התורה על פני הקרבנות. בתחילתה היא מעמידה את העולה כקרבן העדיף בין הקרבנות, ובסופה היא מעמידה את התורה אף מעל לעולה. היא מסבירה את יתרונו של לימוד התורה על הקרבנות, בכך שמי שלומד תורה "יודע דעתו של מקום". 

יהודי שרוצה לקיים מצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה – אף על פי שבאמת לא עשאה. כך באבות דר' נתן נוסחה ב, פרק יח:

כל מי שהוא מחשב בלבו לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו המקום כאילו עשאה, שנאמר: 'אז אמרתי [וגו'] הנה באתי לעשות רצונך אלהי חפצתי' (תהלים מ, ט).

וכך יש לפרש גם את ההבדל בין שני המאמרים הבאים, המופיעים בזה אחר זה בגמ' בברכות יד ע"ב – טו ע"א:

אמר רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה –יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה. 

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל - מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב: (תהלים כו, ו) 'ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה''.

המימרא הראשונה, מדברת על הממשי, והשניה על ה"כאילו". מי שנפנה ונטל ידיו והניח תפילין וקרא קריאת שמע והתפלל – קיים קבלת מלכות שמים בשלמותה, ממש, בפועל. אבל המימרא השניה אינה אומרת שהוא גם בנה מזבח והקריב עליו קרבן, כמובן, אלא רק ש"מעלה עליו הכתוב כאילו" עשה זאת. ואין דומה ה"כאילו", לממש.

"זכר", הוא אף פחות מ"כאילו". ב"זכר", אין מקיימים את הדבר כלל ואף אין זה נחשב כאילו קיימוהו, אלא רק מזכירים שהיה ואיננו עוד. אכילת תבשילין בליל הסדר, אחד "זכר לפסח" והאחר "זכר לחגיגה", מזכירה את המעשים הללו, אך כמובן, אינה נחשבת אפילו "כאילו עשאם". 

רק במקרים בודדים ניתן למצוא גם בדברי חז"ל מקומות שבהם משמע, שעשיית המעשה החלופי זהה למעשה המקורי, כמו במימרא הבאה של ר' ברכיה בגמ' ביומא עא ע"א:

ואמר רבי ברכיה: הרוצה לנסך יין על גבי המזבח - ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין, שנאמר: 'אליכם אישים אקרא' (משלי ח, ד). 

כאן, לשון הגמרא משתמעת יותר כממשות עצמה. ר' ברכיה מציע למי שרוצה לנסך יין על גבי המזבח, לעשות זאת על ידי מילוי גרונם של תלמידי החכמים ביין. ואכן, גם המעשה כאן הוא מאד דומה בתכנו, מזיגת היין. אלא ששוב יש לחזור ולהדגיש, אצל חז"ל אין להצביע על מגמה שכל אדם בכל זמן יוכל לקיים כל מצוה. הם התקינו תחליפים ומעשי זכרון למצוות שבטלו עם החורבן. אך לא חשבו להציע דרך מעשית לכל יהודי לקיים את כל המצוות בתורה שאינן רלוונטיות לגביו. לא הציעו, וגם לא נראה שהיתה בתפיסתם דרישה שכזאת ביחס למצוות. 

הדרך החינוכית המוצעת מתוך הגישה הזאת היא בעיקר העלאת ערך מעשה המצוה. כלומר, אפשר לרומם את המעשה הנראה כמעשה של חולין, או כמצוה מדרגה פשוטה יחסית, למעלה גבוהה יותר בקודש. לדוגמה: ניתן להמליץ על תשלום מסים כעל "נתינת מעשר" 285, להתייחס לשלחנו של אדם כמזבח מכפר – וממילא אל סעודת שבת וחג, ושאר סעודות מצוה, כאכילת קדשים 286. לראות את הקריאה בתורה 287 ולימוד התורה לבנים כשחזור של מעמד הר סיני 288, את טקס הנישואין כשחזור של מעמד הר סיני 289 או של הזיווג הראשון של אדם וחוה ביום הששי הראשון של הבריאה 290, וכיוצא באלה. אין זו יצירה מלאכותית של חויות רגשניות, אלא העמקה והעלאה איכותית של משמעות המעשים שנעשים לעתים קרובות בצורה שגרתית כמצות אנשים מלומדה, ללא תחושת ערך רוחני ועצמה דתית. 

ה. דורון לתלמיד חכם

הגישה החסידית מהלכת, כאמור, בדרך אחרת. החסידים ביקשו דרך לקיים בפועל את המצוה, אף על פי שאי אפשר לקיימה מבחינת התנאים הנדרשים על פי ההלכה. לפיכך, הם ביצעו תהליך דו-שלבי. ראשית, הציעו את הטעם הרוחני של המצוה, שמעבר לקיום המעשי שלה. שנית, הציעו קיום מעשי אחר, שיש בו ביטוי לטעם האמור. 

כך לדוגמה, פירושו של ר' קלונימוס מקראקא בעל מאור ושמש לפרשת ביכורים (דברים כו) 291. בשלב ראשון, הצעת טעמי המצוה:

וזה מטעמי מצות הבאת ביכורים אל הכהן, כי האדם היורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, מורה כי ישנו ניצוץ קדוש מגולגל בתוך התאנה ההיא, אשר לו משפט הבכורה להעלותו קודם. והנה כל אדם יתכן שיחזיק את עצמו אשר עוד איננו שלם בתכלית השלימות, ומהראוי להיות ירא לנפשו ליגע בפרי ההיא, כי באולי לא יהיה ביכולתו להעלות הניצוץ ההוא ואפשר שיפסיד גם מה שבידו. על כן מן ההכרח היה שילך אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, שהוא גדול מאחיו בחכמה ועובד את בוראו עבודה תמה, והוא יניפנו לפני ה' ויעלה הניצוצות ההם ... 

בשלב השני, הצעת היישום החלופי שלה, שמקורו בדברי חז"ל ויישומו בהנהגה החסידית:

ולכן אמרו חז"ל 'כל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים', מפני שבכל דור ודור הוא כן, שאין השפעה יורדת רק על ידי צדיקי הדור האמיתים שהם הם הממשיכים ההשפעה, וזה שמביא לו דורון הוא מורה בזה שהוא מכיר גודל הטובה שעושה עמו הצדיק, ושכל ברכת ידיו באתה לו על ידי הצדיק לא בכוחו ועוצם ידו, ולכן הוא כאילו הקריב בכורים, שהיו באים גם כן על כונה זו. 

לפיכך, יש הבדל גדול גם ברמה המעשית בין הגמרא לבין החסידות. בעוד שהגמרא נוקטת לשון של שבח למי שמביא דורון לתלמיד חכם, דבר שבהחלט יכול להיות קביל בעיניו של אדם מודרני, הדרישה של החסידות הרבה יותר מקיפה. היא רואה במצות הביכורים הדרכה כוללת להנהגת חייו של האדם 292. 

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ג'