ביכורים בשנה השביעית - חלק ד'

לאור הדברים הללו, נראה לומר בניגוד למה שכתב בס' תורת זרעים בכורים פ"א מ"ו ד"ה והנה לעניין. בס' תורת זרעים מבאר שהם נחלקו האם ביכורים זהו דין בפירות והיא מצווה התלויה בארץ או שמא מצוות הביכורים היא חובת הגוף (עי' תוס' ב"ב פא ע"א ד"ה ההוא). לדעת התוס' מצוות ביכורים היא חובת הגוף, היא חובת גברא ואינה חלה על הפירות. לכן כיוון שאותו אדם לא היה הבעלים של הקרקע בהיות הפירות מחוברים, ותנאי המצווה מתקיימים רק כאשר הפירות הם תלושים - לא חוזר ומתחדש חיוב ביכורים, לכן אינו קורא. לדעת הרמב"ם חובת הביכורים כבר חלה על הפירות בהיותם במחובר אצל המוכר. לכן כיוון שכבר חל חיוב ביכורים על הפירות, אם אדם אחר קנה את הפירות וגם את הקרקע, מביא וקורא 262. 

ולענ"ד נראה שאין אפשרות להעביר את חובת הבאת הביכורים מאדם אחד לחברו, וראיה לכך מהירושלמי ביכורים א, ה: "הפריש בכוריו ואחר כך מכר שדהו מביא ואינו קורא קיימונה בשנתן דעתו למסור משעה ראשונה", אך אם לא נתן דעתו לכך משעה ראשונה – אינו מביא, שכיוון שהתחייב האחד, אינה עוברת חובה זו לאחר. לכן נראה לומר כאמור לעיל, שדעת התוס' שביכורים היא מצווה התלויה בארץ כפירוש ראשון (תוס' ב"ב שם), וחובת הביכורים נקבעת בעת שהפירות מחוברים. לכן הבעלות על הפרי אינה מנותקת מהבעלות על הקרקע, וכדי להתחייב בביכורים צריך להיות בעלים על הפרי ועל הקרקע בזמן הגידול. וייתכן, לדעת הרמב"ם שמצוות הביכורים אינה לגמרי מצווה התלויה בארץ, ולכן הכל נקבע בשעת ההבאה ולא בשעת גידול הפרי, ולדעתו די בכך שהגברא יהיה גם בעלים על הפרי וגם בעלים על הקרקע בשעת ההבאה 263.

לאור זאת הסבירו האחרונים ששאלת הביכורים בשביעית תלויה במחלוקת בין הרמב"ם לבין התוס'. כאמור לעיל מסתבר שמי שהיה בעלים על הקרקע במשך שש השנים הוא גם נחשב בעלים על הקרקע בשנה השביעית. את הפירות, התורה הפקירה אך מותר לו לזכות בהם ככל אדם, ולכן לדעת הרמב"ם אינו גרוע ממי שקונה פירות בשוק והוא גם הבעלים של הקרקע, שמביא וקורא. לעומת זאת לדעת התוס' כיוון שהוא לא היה בעלים על הפירות בזמן הגידול – פטור מהבאת הביכורים. 

ד. ספיחי שביעית

המהר"ם שיק (מצווה צא אות ב) וכן הגרי"ב ז'ולטי בהל' שמיטה ויובל ד, כד כתבו שיש להסביר את המחלוקת אם יש חיוב ביכורים בפירות שביעית לאור המחלוקת בין הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל סי' כד, לבין המבי"ט בשו"ת סי' יא, כא אם ההפקר בשביעית הוא אפקעתא דמלכא (מבי"ט) או שמא הוא חובת גברא (ב"י). רש"י (שמות שם) שכותב שיש ביכורים בשביעית יסבור כבית יוסף, וחובת הביכורים תהיה בשביעית במקרה שהבעלים לא הפקירו את הפירות וממילא עדיין נמצאים ברשותו. אלא שלענ"ד קשה לקבל שחובת הביכורים הנלמדת לדעת רש"י מהפסוק "ראשית ביכורי אדמתך" חלה רק כאשר האדם עבריין ועובר על העשה של "והשביעית תשמטנה ונטשתה". בנוסף, מגמת הפרשנים לצמצם את חידושו של הבית יוסף, שכן מפורש בגמ' (ב"מ לט ע"א) שחובת ההפקר היא אפקעתא דמלכא. לכן ביארו, לדעת הבית יוסף שרק לעניין פטור בשביעית מן המעשר צריך פעולה חיובית של הפקר, או שכוונת הבית יוסף הייתה שאם אדם עושה פעולה חיובית המנוגדת להפקר, כגון נועל כרמו וכדו' – אין ההפקר חל, אך בסתמא גם הבית יוסף מודה שההפקר הוא אפקעתא דמלכא; ועי' שבת הארץ (הוצאת מכון התורה והארץ, פ"ד הכ"ד אות ד). 

227 עי' מכילתא משפטים פ' כ ד"ה ויתרם; שו"ע יו"ד סי' שלא סעי' יט, וביאור הגר"א שם ס"ק נו.

228 הרמ"מ כשר, תורה שלמה, שמות כג, יט, אות רס, מביא ראיה זו משם ס' גור אריה יהודה סי' ה אות ו.

229 כן פירשו: רש"ס, מהר"א פולדא, רידב"ז, שדה יהושע לירושלמי שם, מהר"ם בן חביב, פני משה, ירושלים: מכון אור המזרח, תשנ"ד, ירושלמי זרעים, פאה שם), וכן אור שמח על הרמב"ם הל' מעשר שני ט, ב. 

230 לא רק זאת גם הקשר בין הביכורים להלל, אינו ברור, שכן הרש"ס ומהר"א פולדא מפרשים שקורין את ההלל בשעת הנפת הביכורים, והרידב"ז מפרש שמקרא ביכורים הוא הללו. ראה בענין זה אנצקלופדיה תלמודית כרך ט ערך הלל, הערה 194. אכן הריבמ"ץ מעשר שני ה, ג, והר"ש פאה ז, ו מביאים את דברי הירושלמי: "למדו קודש הילולים…" אך מסבירים זאת בהקשר לנטע רבעי ואינם מזכירים כלל את הביכורים. הרב קלמן כהנא, "השביעית והביכורים", חקר ועיון, ירושלים: המכון לחקר החקלאות עפ"י התורה, תשמ"א, חלק ד, עמ' קמח, הערה יב, כותב שפירוש זה לקוח מהרשב"א (ב"ק סט ע"א, המיוחסות לרמב"ן סי' קנו), אך המעיין בדבריו יראה שאין הוא מזכיר את מצוות הביכורים ומבאר את הירושלמי כריבמ"ץ והר"ש. 

231 הרב מרדכי יהודה ליב זק"ש, במבוא לפירוש ר' נתן הישיבה, ששה סדרי משנה, אל המקורות תשט"ו, ומאורות תשל"ג, מצין למחקרים הסבורים שר' נתן היה אב הישיבה בארץ ישראל בזמן ר' אביתר גאון בשנת ד' אלפים תתנ"ה (1095) ונפטר לפני ד' אלפים תתס"ב (1102). ר' נתן אב הישיבה היה מקביל ואולי קצת לפני רש"י (להלן) שנולד בד' אלפים ת"ת (1040) ונפטר בד' אלפים תתס"ה (1105); ראה: אליעזר מאיר ליפשיץ, רש"י, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ו, עמ' כא, קצה.

232 הרב זבולון זק"ש, "מצוות ביכורים – האם נוהגת בשביעית", מוריה - קובץ השמיטה, ירושלים תשס"א, עמ' שנה, מציע להגיה ברש"י ולהוסיף את המילה "יכול": "יכול אף השביעית חייבת בבכורים? לכך נאמר אף כאן בכורי אדמתך", ולפי"ז לדעת רש"י אין השביעית חייבת בביכורים. אלא שאין זה מסתבר, כי בעיית הביכורים בשביעית אינה נובעת מכך שאין בעלות על הקרקע אלא שאין בעלות על הפירות (ראה להלן פרק ג); ולפי פרשנותו - מהפסוק "ביכורי אדמתך" נלמד שאין ביכורים בשביעית כי אינה אדמתו, וזה אינו נכון כאמור לעיל. 

233 במכילתא לפסוק זה נדרשה דרשה אחרת: "ולקחת מראשית כל פרי…" לרבות את המשקין". דרשה זו סותרת את האמור במשנה בתרומות יא, ג, שאין מביאים ביכורים מן המשקים, וכן פסק הרמב"ם בהלכות בכורים ב, ד.

234 הרח"ד שעוועל, רש"י פירושי התורה, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשמ"ח, עמ' רסד – רסה, הערה 220.

235 על דבריו יש להעיר שדפוס ראשון של רש"י -רג'יו די קלבריאה, הוא משנת רל"ה (1475) כמובא בצילום השער של דפוס ראשון בספר רש"י פירושי התורה עמ' 16. אך בתשובת התשב"ץ ח"ב סי' קמז, מביא את פירוש רש"י, כפי שנמצא אצלנו בדפוסים: "ולענין בכורים רש"י ז"ל כ' בפ' אם כסף תלוה שהיו מביאין אותם בשנת השמטה וכיון שהיו מביאים היו קורין ג"כ…" התשב"ץ, ר' שמעון בן צמח דוראן, נולד בספרד ב 1361 ונפטר באלג'יר ב 1444. (עי' שו"ת התשב"ץ, מכון ירושלים תשנ"ה, מבוא, עמ' 20 והערות 2, 3). נמצאה א"כ עדות לפירושו זה של רש"י מכת"י לפני הוצאתו הראשונה של הפירוש בדפוס.

236 ועי' גם בצפנת פענח הל' מתנות עניים ב, ט עמ' 70 כתב שאין ביכורים בשביעית והביא לכך כמה ראיות. וע"ע בתוספתא כפשוטה שם מה שהקשה. 

237 הרש"ס פירש שהפירות החלו להבשיל. וצ"ע. כדרכו פירשו גם חנוך אלבק והרב פנחס קהתי.

238 עי' תוי"ט מעשר שני ה, ה ד"ה ובין.

239 וכעין זה פירש רד"ק בספר השורשים שורש חנט ושורש פג, וכן במצודת ציון שיר השירים שם. 

240 את השורש "בכר" מצאנו בירמיהו כד, ב: "הַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים טבוֹת מְאד כִּתְאֵנֵי הַבַּכֻּרוֹת וְהַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים רָעוֹת מְאד אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרעַ"; מבאר הרד"ק שהתאנים הבכורות הן התאנים הראשונות שנמצאים על העץ בתחילת העונה, ולכן הן נחמדות בעיני מוצאיהן". וע"ע: רד"ק להושע ט, י; משנה מעשרות ה, ג.

241 בחידושי הגרי"ז, תמורה ד ע"א ד"ה בגמ' משום, מציין לקושיית המשל"מ הל' ביכורים ב, יט, מדוע למד רש"י ש"כורך עליה גמי…" מהפס' "ראשית ביכורי…" ולא כירושלמי שלמד מהפסוק "ועתה הנה הבאתי" – שאין ההפרשה כהבאה; ומבאר הגרי"ז שרש"י מחדש שקריאת השם מועילה בהיות הפרי פגין או בוסר ואין צריך קריאת שם נוספת על תוספת הגידול. ומעניין שהגרי"ז מפרש לדעת הרמב"ם שר' שמעון חולק על חכמים רק בשאלה אם צריך שיהיה פרי, אך לא בשאלה אם מועילה קריאת שם על המחובר (משנה ביכורים ב, ד), וקצת משמע כן בפיה"מ (לרמב"ם ביכורים ג, א). אך עי' ר"ש ורא"ש (למשנה שם) שר' שמעון חולק על חכמים גם בנקודה זו; וכן משמע פשט המשנה: "ורש"א אעפ"כ חוזר וקורא אותם בכורים מאחר שיתלשו מן הקרקע". וע"ע חדושים וביאורים לגר"ח גריינימן, ביכורים סי' ג ס"ק ב ד"ה ברשב"א.

242 וכ"כ החזון איש שביעית סי' א ס"ק ג סד"ה והא.

243 ראה: "ראש השנה לאילנות ולשביעית", התורה והארץ, כפר דרום תשס"א, חלק ו עמ' 164 174-.

244 ר"ה יב ע"ב ד"ה תנן, יג ע"ב ד"ה אמר, טו ע"ב ד"ה כגון, קדושין סב ע"ב ד"ה אמר רבה.

245 עי' במאמרים של הרה"ג יעקב אריאל שליט"א, "מהי חנטה", התורה והארץ, כפר דרום תשמ"ט, חלק א עמ' 37 56-; הנ"ל, באהלה של תורה, כפר דרום תשס"ב, חלק ד עמ' 283 304-; הרב יהודה הלוי עמיחי, "חנטה ועונת המעשרות במצוות התלויות בארץ", התורה והארץ, כפר דרום תשס"א, חלק ו עמ' 149 163-. 

246 עי' בדברי האבן עזרא שהבאנו לעיל וייתכן שיש לדחות את מה שכתבנו בהסברת הרמב"ם שכן אולי הרמב"ם כתב "ואעפ"י שעדיין לא בשלו כל צרכן" כי בלשון ישמעאל הפגין הם שלב הקרוב להבשלה.

247 עי' במאמרי: "דילול אפרסקים", התורה והארץ, כפר דרום תשס"א, חלק ו עמ' 199 201-.

248 חזו"א שביעית סי' כ ס"ק כב;, תורת הארץ (פ"ח סי' סג-סה), קהילות יעקב (זרעים סי' ט) עפ"י הגמ' פסחים נב ע"ב, וברכות לו ע"ב. 

249 ר' יהוסף מלאכת שלמה, מעשרות ה, ג; הרב צבי פסח פרנק, הר צבי ח"ב סי' מד; ייתכן שאף המקדש דוד סי' ס ד"ה והנה סוברים שקדושת שביעית מדאורייתא חלה רק כאשר הפרי מגיע לעונת המעשר, ורק מדרבנן אסרו את הפסד הפרי בעודו בוסר. 

250 וכן מסביר החזו"א (שביעית סי' א ס"ק ג ד"ה והא) את דעת הרמב"ם.

251 כשיטה זו סוברים: רי"ף (גיטין דף כד ע"ב מדפי הרי"ף), ר"ת (תוס' גיטין שם ד"ה לוקח), רמב"ן גיטין מז ע"א ד"ה גירסת ר"ח), בעל המאור (המאור הגדול, דפי הרי"ף שם) והוא מציין שם בפירוש "וקמ"ל אעפ"י שבכרו וכל גדלתן היתה ברשות עובד כוכבים – לא מפקעי מביכורים", ר"ן (דפי הרי"ף שם, ד"ה לוקח), רמ"ה (הוצ' מכון אופק, גיטין שם, ד"ה מתני' המוכר), מאירי (גיטין שם), ר' קרשקש (חי' הריטב"א, הוצ' מוסה"ק, גיטין שם ד"ה מתני'). 

252 הרי"מ חרל"פ, שו"ת בית זבול, חלק ג סי' מא מפרש שפירוש הפסוק תלוי במחלוקת אם מקרא נדרש לפניו או גם לפני פניו (עי' זבחים כד ע"ב; שבת לב ע"ב). ד"ר אליהו נתנאל (אלון שבות) אמר לי בע"פ שאפשר להבין את פשט הפסוק עפ"י הטעמים. בפסוק נאמר "ולקחת מראשית כל פרי האדמה" ומעל האדמה בא טעם רביעה, שהוא טעם מפסיק. בהמשך הפס' "אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נתן לך", מתחת למילה ארצך בא טעם תביר, שאף הוא טעם מפסיק, אך הוא מפסיק פחות מהטעם רביעה. ע"כ המשפט "אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נתן לך" הוא משפט מוסגר, והמילים "אשר ה' אלהיך נתן לך" מתייחסים אליו. ובאמת בס' גור אריה (מהר"ל מפראג על פירוש רש"י, שמות כג, יט) כשמסביר שדברי רש"י הם טעות סופר – טענתו היא שהפירות אינם שלו, וכראיה מביא את הפסוק מדברים כו, י: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי…" האמור בפרשת מקרא ביכורים, אף שבוודאי אפשר לדחות בין דין הקריאה לדין מקרא הביכורים. 

253 מותר לקצור מעט, עי' רמב"ם הל' שמיטה ויובל ד, א. יש מהאחרונים שהגדירו "מעט" היינו שיעור אכילה, ויש שהגדירו מזון ג' סעודות, עין שבת הארץ, הוצאת מכון התורה והארץ, פ"ד ה"א אות ד. ולנד"ד אין לזה נפ"מ שכן חובת הביכורים היא בכלשהו.

254 עי' גיטין מז ע"ב שהמחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש אם קניין פירות כקניין הגוף היא רק בהקשר לקריאה אך לכו"ע מביא את הביכורים, וכן הוא בירושלמי גיטין סוף פ"ד.

255 עי' שבת הארץ, כפר דרום: מכון התורה והארץ, תשנ"ד, פ"א ה"ה אות טז.

256 ועי' מה שכתב הגר"ש ישראלי, התורה והארץ, כפר דרום תשנ"ז, חלק ג, עמ' 102 104-.

257הגרח"ז גרוסברג והגר"ש ישראלי נחלקו (ס' התורה והמדינה תשי"ח-תשי"ט ח"ט-ח"י, עמ' שמו-שנה) האם אוקמי פירא מותר טרם יציאת הפרי, ואף שהגר"ש ישראלי אוסר מ"מ הוא משתמש בסברה המובאת בגוף המאמר שהציבור נחשב בעלים על הפירות, ולכן התיר לעשות מלאכות לאוקמי פירא במסגרת אוצר בי"ד. עין בספרו חוות בנימין חלק ג עמ' תרכה.

258 בס' תורת הארץ כותב שאולי יש לחלק בין פירות שביעית לבין מכירת הפירות, שכן בידו לזכות בפירות השביעית שהם הפקר. 

259 ס' תורת הארץ פ"א אות כא; תורת זרעים ביכורים פ"א מ, ו ד"ה והנה לעניין.

260 אלא שלדעתו הקושיה האחרונה של הגמ' אינה מובנת, שכן מדוע נסיק ממקרה שבעל הקרקע גם קנה את הפירות לאחר הקטיף למקרה שקונה חיטים בשוק בלא שהוא גם בעלים על הקרקע? ואולי יש לומר שסברת הגמ' שאם די בבעלות על הפירות גם בשלב שהפירות אינם קשורים עוד לקרקע, אין משמעות לבעלות על הקרקע. ואמנם יש לציין שגם חובת הפרשת תרומות ומעשרות היא בעת גמר המלאכה, כאשר החיטה כבר קצורה ואעפ"כ מדאורייתא החובה היא על הבעלים של השדה בלבד, ורק מדרבנן חייבו גם את הלוקח. ועי' בפירוש שדה יהושע שמבחין בין חיטה קצורה שעדיין היא חלק מן השדה לחיטה מן השוק שאין לה שום קשר לקרקע.

261 עי' הלכה יא: נתן לו חברו רשות – מביא ביכורים, והשיג הראב"ד שמביא וקורא, ועי' מהרי"ק שהרמב"ם מסכים עם הראב"ד כמבואר בירושלמי. בהלכה יג: קנה אילן וקרקעו – מביא, הכוונה שגם קורא שכן הוא בעלים על העץ ועל הקרקע, וכ"כ מהרי"ק. וכן בסוף הלכה יד: חזר המוכר ולקח פירות מן הלוקח – הרי"ז מביא שהרי יש לו קרקע ופירותיה, בוודאי הכוונה שמביא וקורא.

262 סברה דומה כתב הגר"ח גריינימן, חידושים וביאורים סי' ג ס"ק ה ד"ה ונראה.

263 עי' רמב"ם הל' ביכורים ב, א: "ואין הביכורים נוהגין אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד שנאמר ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך", ואם זו מצווה התלויה בארץ לשם מה צריך פסוק?! ועי' בספר המפתח (לרמב"ם שם הוצ' פרנקל).

 למעבר לחלק ג'