ביכורים בשנה השביעית - חלק ב'

אלא אדם יורד לתוך שדהו רואה אשכול שבכר תאנה שבכרה רמון שבכר מניחו בסל [והולך לירושלים ובא] ועומד באמצע (השדה) [העזרה] ומבקש רחמים עליו ועל ישראל ועל הארץ… 

מדברי המדרש נראה שתאנה שבכרה משמעותה שהגיע לשלב של הבשלה, שכן מניחה בסל ומביאה לירושלים, ואילו לפי המשנה נאמר רק שמניחה עליה גמי ומשאיר על העץ להמשך התפתחותה. אלא שיש לדחות שהמושג "בכר" משמעותו שהם הפירות הראשונים שצצים על העץ 240, אלא שרבנן למדו מהנאמר "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי" שרק בשעת הבאה צריך שיהא פרי, אבל ברור גם לדעתם שאפשר לראות ולהפריש תאנה שבכרה בשעה שהיא ראויה להבאה, וזהו שנאמר במדרש בילקוט שם שמניחו בסל ומביאו לירושלים. 

אך מכמה מאמרים במשנה ובתוספתא עולה שהפגין הם שלב מקביל לבוסר ובכל מקרה לפני עונת המעשר. במשנה בעוקצין ג, ו: "הפגין והבוסר - ר"ע מטמא טומאת אוכלין. ר' יוחנן בן נורי אומר משיבואו לעונות המעשרות". בתוספתא בבא קמא ו, כא: "ר' שמעון בן יהודה אומר משם ר' שמעון במה דברים אמורים בזמן שאכלה יחורי תאנים או שקטפה לולבי גפנים אבל אם אכלה פגין או בוסר רואין אותן כאילו הן פירות גמורין…" – משמע פגין מקביל לבוסר. בתוספתא שביעית ד, כ: "רבן שמעון בן גמליאל אומ' מהוצאת עלין עד הפגין חמשים יום מן הפגים ועד שיתין ונובלות חמשים יום ומשיתין ונובלות עד התאנים חמשים יום…", כלומר שאם זמן גידול התאנה הוא מאה חמישים יום עד ההבשלה, אזי הפגין הם לאחר חמישים יום בלבד, דהיינו בתחילת גידול הפרי.

על הפסוק: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'…" (דברים כו, י) נדרש בספרי (דברים פיסקא שא):

ועתה, מיד. הנה, בשמחה. הבאתי, משלי. את ראשית כל פרי האדמה, מיכן אמרו יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שבכר רימון שבכר קושרים אותו בגמי ואומר הרי אלו בכורים.  

איך נלמד דין קושר גמי על הפרי בתחילת הגידול, מ"ראשית פרי האדמה". המלבי"ם לדברים כו, יא מסביר שממשמעות הפסוק ראשית פרי האדמה, יש ללמוד שצריך להפריש את הפרי שהבשיל בראשונה, וא"כ שואל המלבי"ם "ומאין מכירה אחרי כן? וזהו מה שנאמר בספרי מיכן אמרו יורד אדם… קושרים אותו בגמי וכו'". לאור דברי המלבי"ם מבוארים דברי רש"י, שכן הוא מפרש את הפסוק (שמות כג, יט) "ראשית בכורי אדמתך": "כיצד? אדם נכנס לתוך שדהו ראה תאנה שבכרה כורך עליה גמי…". מדוע נזקק רש"י לפרש מהי הדרך שקוראים שם לביכורים, ובמה זה קשור לפרשנות הפסוק "בכורי אדמתך"? לכן יש לפרש שהמילה "כיצד" בדברי רש"י אינה מתפרשת כדברי המשנה "כיצד מפרישין?" אלא כיוון שמפריש את הביכורים, איך יידע בשעת ההבשלה, כאשר קוטף את הפירות מהעץ, אלו פירות הן הביכורים שחנטו בתחילה, והתשובה: "כורך עליה גמי וכו' 241". 

לאור הנ"ל נראה שזמן חלות הביכורים היא כאשר הפרי מגיע לשלב של סמדר או בוסר 242, ואולי בשלב החנטה.

2. חלות קדושת הביכורים -שיטת הרמב"ם

מדברי הרמב"ם בהל' ביכורים ב, יט משמע שחלות הביכורים הוא בשלב מאוחר יותר: 

כיצד מפרישין הבכורים? יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול ענבים שבכרו רמון שבכר קושרן בגמי ואומר הרי אלו בכורים והם נעשים בכורים במחובר משקרא להן שם, ואע"פ שעדיין לא בשלו כל צרכן ומשיגמרו ויתלשם מן הקרקע אינו צריך לחזור ולקרות להם שם, לא הפרישן במחובר ולא קרא להם שם ותלשם ה"ז מפרישם אחר שנתלשו… 

לדעת הרמב"ם קושרים גמי על הפרי "ואע"פ שעדיין לא בשלו כל צרכן", משמע שמדובר בשלב מאוחר בהתפתחות הפרי, לפני הבשלתו.

מאידך יש להביא ראיה שזמן חלות הביכורים היא בחנטה, מדברי הרמב"ם הל' ביכורים ב, ז: 

אין מביאין בכורים לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש, כיצד לא יביא מפירות שחנטו קודם ט"ו בשבט על פירות שחנטו אחר ט"ו בו, אחד הנטוע ואחד העולה מאליו שנאמר בכורי כל אשר בארצם.

החנטה היא הקובעת את השנה בביכורים. ולכאורה שיטת הרמב"ם היא שאין החנטה קובעת את השנה אלא עונת המעשרות (עי' רמב"ם הל' מעשר שני א, ב; הל' שמיטה ויובל ד, ט) בניגוד לשיטת רוב הראשונים (רש"י ראש השנה יב ע"ב ד"ה מנא הני מילי; תוס' ר"ה שם ד"ה התבואה) – מדוע א"כ בהקשר לביכורים קובע הרמב"ם שהחנטה היא הקובעת את השנה? 

במקום אחר 243הארכנו בנושא קביעת השנה במצוות התלויות בארץ, והבאנו את דברי הפני יהושע 244 שמפרש לדעת הרמב"ם שהשלב הקובע את השנה הוא גם השלב שבו חל החיוב במעשר. וכיון שחובת ההפרשה חלה כאשר הפירות ראויים למאכל דהיינו עונת המעשר – זהו גם השלב שקובע את השנה של הפרי 245. לפי"ז יש לומר שבאמת לדעת הרמב"ם שונה דין ביכורים ממעשרות ושביעית, שכן הביכורים חלים בשעה שעדיין אינם פרי, ולכן תלה הרמב"ם את קביעת שנת הביכורים בחנטה. לעומת זאת חיוב מעשר ושביעית חל מאוחר יותר, ולכן תלה הרמב"ם את קביעת שנתם בעונת המעשר. וכ"כ המשנה ראשונה שביעית ה, א סד"ה שביעית: "ביכורים שאני דחיובא משעת הביכור מיד והיינו חנטה", וכ"כ מקדש דוד (סי' ס ד"ה הנה בפ"ב).

הרב יו"ט ליפמן הכהן ממיר, שו"ת מלבושי יו"ט קונט' חובת הקרקע סי' טו ד"ה אח"כ מצאתי, כותב שיטה אחרת, וזאת בעקבות המהרי"ק הל' מעשר שני א, ב ומבאר לדעת הרמב"ם שהמושג חנטה והמושג עונת המעשר הם היינו הך. לפי"ז מבאר מדוע נאמר בגמ' בר"ה יג ע"ב, טו ע"ב, שהחנטה היא הקובעת בפירות האילן, ואילו הרמב"ם כתב שעונת המעשר היא הקובעת. לשיטתו המינוח חנטה והמינוח עונת המעשר משמעותו אחד לא רק בדברי חז"ל אלא גם בלשון הרמב"ם עצמו, ולכן המלבושי יו"ט מרחיק לכת לומר שגם בביכורים עונת המעשר קובעת אף שהרמב"ם השתמש במינוח "חנטה". ואמנם המלבושי יו"ט אומר זאת בלשון זהירה "ולפי"ד קרוב לומר דלפי הרמב"ם…". ולפענ"ד קשה לקבל פירוש זה שכן לאחר שהרמב"ם הל' מעשר שני א, ב כותב שעונת המעשר קובעת את השנה בפירות האילן: "וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם חמשה עשר בשבט…", כותב בהלכה שלאחר מכן: "והחרובין אעפ"י שחנטו פירותיהן קודם חמשה עשר בשבט מתעשרין להבא הואיל ומעשרותיהן מדברי סופרין". 

בוודאי כוונת הרמב"ם לומר ששונה דין פירות האילן שמעשרותיהן מדאורייתא (רמב"ם הלכות תרומות ב, א), מדין החרובים שחיוב המעשר הוא מדרבנן. ואם נאמר שגם בלשון הרמב"ם המינוחים חנטה ועונת המעשר שווים, במה שונה דין החרובים מדין שאר פירות האילן??

כמו כן, אפשר גם להוכיח מהרמב"ם בהל' תמידין ומוספין ז, כ, שהמינוח חנטה בלשון הרמב"ם מציין תחילת היווצרות הפרי, ולדעתו אין החנטה קובעת, אלא עונת המעשר - כמוסבר לעיל (שם):

וכן תבואה שהיתה בקרקע וחנטו עליה או הנצו עלים שלה כשהביאו שתי הלחם הרי זה ספק אם הנצת העלין או חנטתן כמו השרשה והותרה להביא ממנה מנחות…

חנטת העלים מקביל להנצת העלים דהיינו תחילת הופעתן.

ואמנם בשו"ת מלבושי יו"ט (שם) מוכיח דבריו מלשון הרמב"ם בהל' ביכורים ב, יט: "…יורד אדם לתוך שדהו… ואעפ"י שעדיין לא בשלו כל צרכן" ולכאורה משמע שצריך שהפרי יגיע עכ"פ לעונת המעשר. אלא שאפשר לדחות ראיה זו, עפ"י דברי הגרי"ז הלוי (חידושי הגרי"ז תמורה ד ע"א ד"ה בגמ' משום) שהרמב"ם השתמש בלשון זו לאפוקי מדעת ר' שמעון (ביכורים ג, א) שצריך קריאת שם פעם נוספת על תוספת הגידול מעת חנטת הפרי ועד הבשלת הפרי 246.

3. זמן חלות הביכורים וזמן חלות קדושת שביעית

יוצא אם כן, שיש מחלוקת מתי חלה קדושת ביכורים. מדברי הירושלמי, חלה קדושת הביכורים משעת שהפירות הם בוסר. לדעת התוי"ט חל קדושת ביכורים אפילו כאשר הפירות הם סמדר לפני היותם פרי או אפי' משעת חנטה, ולדעת הגר"א מסתפק בכך הירושלמי; וכן הסיקו משנ"ר (שם) ומקדש דוד (שם).

לעניין שביעית 247 נחלקו אם חלה קדושת שביעית מדאורייתא כאשר הפרי הוא בוסר או סמדר 248 או שמא רק כאשר הוא מגיע לעונת המעשר 249. לשיטת המלבושי יו"ט ייתכן אפילו שחלות קדושת שביעית תקדם לחלות הביכורים, שכן מפורש בגמ' פסחים נב ע"ב שאסור להפסיד פירות שביעית משעת הבוסר, וכן פסק הרמב"ם הל' שמיטה ויובל ה, יז, ולעומת זאת חלות הביכורים היא בעונת המעשר.

כאמור לרוב השיטות חלות הביכורים היא כשהפרי מגיע לשלב בוסר או סמדר, ויש אומרים אף בעת החנטה. אם נאמר שקדושת שביעית היא משעת עונת המעשר, אליבא דכו"ע הביכורים חלים לפני השביעית. אם נאמר שקדושת שביעית משעת בוסר או סמדר אזי הביכורים וקדושת שביעית חלים בעת ובעונה אחת כאשר הפרי מגיע לשלב של סמדר או בוסר. אמנם ייתכן שבעוד ששביעית חלה לדעת רבנן דר' יוסי בעת שנחשב פרי דהיינו סמדר או בוסר – הביכורים חלים לפני שמוגדר כפרי (כדברי הירושלמי), דהיינו בעת החנטה ולפי"ז תקדם חלות הביכורים לקדושת שביעית.

לפי השיטות שחלות הביכורים קודמת לחלות קדושת שביעית, תיתכן הפרשת ביכורים בשנה השביעית כאשר הפירות עדיין ברשות הבעלים ואינם מופקרים לכל. הגר"מ קליערס (תורת הארץ פ"א אות יט ד"ה ואין) מעיר שאפילו אם נאמר שהביכורים חלים לפני השביעית – אין זה מונע חלות קדושת שביעית, שכן מצאנו בירושלמי בפאה ז, ז: "הנוטע כרם להקדש – פטור מן הערלה ומן הרבעי ומן העוללות, וחייב בשביעית. דין זה נלמד מדרשת ר' זירא בשם ר' יוחנן: "ושבתה הארץ שבת לה' דבר שהיא לה' – שביעית חלה עליו" ומכאן ששביעית חלה על ההקדש. ואמנם הוא דוחה ראיה זו, כי למדנו רק שיש לאכול את הפירות עם ההגבלות החלות על פירות שביעית, אך חובת ההפקר "והשביעית תשמטנה ונטשת" וודאי אינה חלה על ההקדש.

4. ביכור הפרי כשלב המחייב בביכורים

עד עתה עסקנו בשני מושגים: א. השלב בגידול הפרי שבו חלה מצוות ביכורים, באופן שמשלב זה אפשר להפריש פרי אחד או כמה פירות ספציפיים לביכורים, ולקרוא עליהם שם ביכורים. ב. השלב בגידול הפרי הקובע את שנת הפרי. נראה שיש מושג שלישי והוא הביכור. הביכור הוא הופעת הפירות הראשונים של המטע והוא קובע חובה כללית להפריש ביכורים מפירות המטע. ייתכן אמנם שהביכור שווה מבחינת שלב הגידול לשלב חלות הביכורים (למשל לשיטות שהחנטה קובעת) אך אין הכרח לכך. 

לאור זה, יש להבחין בין שתי השאלות של המנחת חינוך שהבאנו לעיל. לגבי השאלה הראשונה שהפירות הם הפקר ואינם שלו, אין די בחלות כללית של חובת הביכורים על פירות השדה, אלא צריך קריאת שם וייחוד פירות מסוימים לביכורים. לעומת זאת, לגבי השאלה השניה די בכך שיש חלות כללית של הביכורים הקודמת לחלות קדושת שביעית, שכן החשש שמא ייטמאו הפירות והחשש שיישרפו עשוי רק למנוע את חלות חובת הביכורים, אך לאחר שזו חלה – חייב בביכורים.

ביכור הפרי, הוא ההופעה הראשונה של הפרי במטע, וחלה חובה כללית של הבאת הביכורים, אף שבוודאי אין החובה מיוחדת לפירות מסוימים עד ההפרשה וקריאת השם. וכך כותב המשנה ראשונה בביכורים א, ו:

יבש המעיין… מביא ואינו קורא – וצריך טעם אי דיינת ליה כמו שאין לו קרקע – מהבאה נמי ליפטר, כיוון דקודם הפרשה יבש ונקצץ כמ"ש הר"ב א"כ בשעת הפרשה – אין לו קרקע?! ושמא בשעת הביכור חייל חיובא מקמי הפרשה נמי…"

כתב הרמב"ם בהל' ביכורים ב, טו:

המוכר שדהו לעכו"ם וחזר ולקחה ממנו הרי זה מביא ממנה בכורים מן התורה, שאינה נפקעת מן המצוה בקנין העכו"ם כמו שביארנו. 

השגת הראב"ד: המוכר שדהו לעכו"ם וכו'. א"א אע"פ שבכרו ברשות העכו"ם.

הרדב"ז (לרמב"ם שם) מסביר שהרמב"ם אינו חולק על הראב"ד, וסובר שאף במקרה שהפירות ביכרו ביד הגוי – חייב בביכורים מפני שאין קניין לגוי 250. המהרי"ק והכס"מ מבארים שאם ביכרו ביד הגוי – פטור מן הביכורים כמו שפירות פטורים מתרומות ומעשרות אם נתמרחו ע"י גוי. אמנם הם כותבים שלא ברור שיש להשוות בין הביכור לבין גמר מלאכה, וייתכן שרק גמר מלאכה ע"י גוי פוטר מתרו"מ, אך ביכור בידי גוי אינו פוטר מן הביכורים. נמצא שהמחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד, וכן המחלוקת בין פרשני הרמב"ם היא בשאלת היחס של חיוב הביכורים בעוד הפירות גדלים אצל הגוי כי "אין קניין לגוי" לפטור בגלל שהביכור היה ביד הגוי. אך לדעת כולם נראה שביכור הפירות אצל ישראל גורם חיוב כללי של הבאת הביכורים מפירות המטע. 

בנוסף יש לציין שהראשונים שגורסים במשנה בגיטין ד, ט כגי' ר"ח: "הלוקח מביא ביכורים מפני תיקון העולם", ולא כגי' רש"י "ומביא" סוברים כשיטת הראב"ד, ולדעתם באה המשנה ללמדנו שהלוקח מביא את הביכורים אף שרוב הגידול היה ביד הגוי. כלומר אף שבשעת ה"ביכור" היה הפרי ביד הגוי – חייב בביכורים.

דעה חולקת מצאנו ברשב"א המובא בתוס' ב"ב פא ע"א ד"ה ההוא. ביכור הפרי אינו שלב שגורם חיוב ביכורים. הרשב"א סובר שמצוות הביכורים היא חובת הגוף ואינה חובת הקרקע או הפירות, וכראיה לדבריו הוא מביא את המשנה בביכורים ג, א:

ועוד מדלא חייב תרומה ומעשר עד שיתמרח בכרי מוכח שהחיוב תלוי בפירות לפי שלא הגיע עדיין זמן חיובן אבל בכורים ודאי חובת הגוף נינהו כע"ז דילפינן מינייהו בקדושין שאין החיוב תלוי בפירות אלא באדם ואפי' בעודן באילן מתחייב כדתנן במסכת בכורים כיצד מפרישין בכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה אשכול שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים… 

אם נאמר שהביכור של הפרי גורם חיוב ביכורים על המטע, נמצא שחובה זו היא חובה שחלה על הקרקע או על הפירות. בתרו"מ, החיוב תלוי בפירות ולכן יש שלב בגידול הפרי שמחייב (מירוח של הכרי). בביכורים האדם יכול להפריש ולקרוא שם כשהפרי מחובר, ועדיין לא נגמר גידולו. יש א"כ לומר לדעת הרשב"א, שהביכור אינו גורם את חיוב הביכורים, אלא הכל תלוי בהפרשה ובקריאת שם ביכורים ע"י האדם 251. 

בהקשר לביכורים בשביעית כותב האבני נזר (יו"ד סי' תמה) שהביכור של הפרי קובע את חיוב הביכורים על המטע. הוא משווה בין הפטור מביכורים כאשר הפירות היו ביד הגוי לבין הפטור מביכורים בשביעית. כשהפירות ביכרו ביד הגוי – פטור מן הביכורים, לדעת הרמב"ם (עי' לעיל) כך יש לפטור מן הביכורים פירות שביעית, שכן בשעת הביכור הפירות היו הפקר. אמנם אפשר לדחות את דבריו כי לא ברור שזוהי דעתו של הרמב"ם, ובנוסף ייתכן שההפקר חל לאחר שכבר חייב בביכורים וכדלעיל. 

אמנם הגר"מ קליערס (תורת הארץ שם) מעלה טענה נוספת על הסברו של הגרצ"פ פראנק, כי כאמור ייתכן ששביעית חלה על ההקדש ובצורה דומה תחול שביעית על הביכורים, נמצא שבשעת הבאה אין הוא מביא פירות שלו. אף אם לא נאמר כן, אין קדושת ביכורים על הפירות עד שייכנסו לירושלים (רמב"ם הלכות ביכורים ג, א – ב) או עד שייכנסו הפירות לעזרה (ר"ש ביכורים ב, א).

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ג'