ביכורים בימי עזרא ונחמיה - חלק א'

ראשי פרקים

הקדמה

א. חובת ביכורים בבית שני

ב. להביא את בכורי אדמתנו

ג. מקרא ביכורים

1. נמנעו מלהביא ביכורים
2. תקנה לטובת אחדות הכלל
3. מי שיצא ידי חובתו, מוציא חייב אחר ידי חובתו

* * *

הקדמה

בכתב האמנה מתחייבים שבי ציון: ולהביא את בכורי אדמתנו ובכורי כל פרי עץ שנה בשנה לבית ה' (נחמיה י, לו). נחמיה מזכיר פעם נוספת את היותו מעורר את העם להביא בכורים: "זָכְרָה לָהֶם אֱלֹהָי עַל גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם. וְטִהַרְתִּים מִכָּל נֵכָר וָאַעֲמִידָה מִשְׁמָרוֹת לַכּהֲנִים וְלַלְוִיִּם אִישׁ בִּמְלַאכְתּו. וּלְקֻרְבַּן הָעֵצִים בְּעִתִּים מְזֻמָּנוֹת וְלַבִּכּוּרִים זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה" (נחמיה יג, כט – לא). 

במאמר זה נברר מספר שאלות הקשורות להבאת הביכורים בימי עזרא ונחמיה, כשהפסוקים הללו משמשים בסיס לדיון 98.

א. חובת ביכורים בבית שני

שבי הגולה מתחייבים להביא את ביכוריהם למקדש. האם הבאת הביכורים בבית שני, היא חובה מהתורה או מחכמים? ההתלבטות בשאלה זו הוא מאחר ולשון הפסוק הוא "כי תבוא" - "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה…" (דברים כו, א - ב). במצוות אחרות בהם לשון הפסוק דומה, או הטיה אחרת לשורש ב.ו.א, פירשו חכמים שהכונה היא כשרוב עם ישראל בארץ, ואלו בימי עזרא ונחמיה רוב עם ישראל לא היה בארץ. כך נדרש ביחס למצות חלה בגמ' בכתובות כה ע"א, ובנדה מז ע"א:

דתניא: בבואכם אל הארץ (במדבר טו, יח) - אי בבואכם, יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים? ת"ל: בבואכם - בביאת כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם, וכי אסקינהו עזרא, לאו כולהו סלוק.

מכאן שביאת עם ישראל לארץ היא ביאת כולם, ולא כפי שהיה בימי עזרא, שרק מקצת העם עלה 99. הפוסקים החלו עקרון זה גם על מצוות אחרות כמו תרומות ומעשרות ושביעית, וכשרוב עם ישראל איננו בארצו, חובת המצוות הללו הם מדרבנן 100. כאמור גם במצות ביכורים משתמשת התורה בביטוי "כי תבוא", והרמב"ם לא כתב האם ביכורים נהגו בבית שני, ובעיקר בימי עזרא ונחמיה, מהתורה או מדרבנן. 

מספר אחרונים עסקו בשאלה זו 101. הרב יוסף באב"ד, מנחת חינוך מצוה רטז, ס"ק טו, מביא את דברי הכסף משנה בהל' תרומה א, כו הכותב שהרמב"ם למד שגם בתרומה יש צורך בביאת כולכם, מכך שחלה נחשבת אף היא לתרומה. אם כך, מאחר ומספר פעמים הוקשו ביכורים לחלה ולתרומה (יבמות עג ע"ב), וכן ביכורים עצמם נקראים תרומה, מדוע לא כתב הרמב"ם במפורש שביכורים בימי עזרא חובתם מדרבנן כפי שכתב ביחס לחלה תרומות ומעשרות? מסקנתו של המנחת חינוך היא: "נראה דביכורים חייבין היו בזמן בית שני מן התורה".

המנחת חינוך איננו מנמק את דבריו מלבד העובדה שהרמב"ם לא כתב אחרת וכפי שכתב ביחס לחלה ולתרומות ומעשרות. 

גם הרב אברהם ישעיהו קרליץ, חזון איש שביעית ג, ט, עוסק בשאלה זו. הוא מצין את דברי הרמב"ם שכתב שקדושת עזרא קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, וכותב: 

ויש לעיין למאי הלכתא, כיון דתרומה ומעשר וחלה ושביעית דרבנן, וערלה וחדש אסורים גם בחו"ל? וצריך לומר לענין כלאים ומתנות עניים וספק ערלה וכן בכורים משמע שהיא דאורייתא בבית שני.  

הרב דן פלוצקי, כלי חמדה, דברים פר' כי תבוא עמ' רסג כותב בשם הרב זכותא דאברהם על הרמב"ם הל' תרומות א, כו, שכתב שמאחר וביכורים נקראים אף הם תרומה. אך הכלי חמדה עצמו סובר אחרת ולפיו מסתימת הרמב"ם נראה להיפך, "ולא נתחייבו בביכורים כי אם לאחר ירושה וישיבה ואינו דומה לחלה ולתרומה בזה דתליא בביאה שפיר יש לומר דצריך ביאת כולכם, מה שאין כן ביכורים דלא תליא בביאה לארץ, לא שייך להקיש לחלה שיהיה צריך בזה ביאת כולכם". 

נראה אכן, שאין במצות הבאת ביכורים, את התנאי של ביאת כולכם, וכפי שהוא בחלה ובתרומות ובמעשרות ובשביעית. נדמה שהכלי חמדה רומז אולי לדברי ר' ישמעאל הטוען שמאחר שבמצות מלך כתבה התורה "כי תבא", והתורה אף הוסיפה ירושה וישיבה, "כי תבא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך" (דברים יז, יד), ניתן ללמוד שבכל מצוה שכתוב בה ביאה, הכונה לאחר ארבע עשרה שנות ירושה וישיבה. כך נדרש בספרי במדבר פיסקא קז:

ר' ישמעאל אומר…כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך וירשתה וישבתה בה (דברים יז, יד) הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחת מהם שאינו אלא לאחר ירושה וישיבה [אף פורט אני לכל ביאות שבתורה שלא יהו אלא לאחר ירושה וישיבה] 102. 

מדרש זה מובא בסוגית הגמ' בקידושין לז ע"ב, אך יש החולקים עליו וסוברים שמאחר ובתורה נאמר ביאה יחד עם ירושה וישיבה בשתי מצוות בלבד- במלך (דברים יז, יד), ובביכורים (דברים כו, א), הרי אלו שני כתובים הבאים כאחד ואינם מלמדים 103. ואשר על כן בביכורים אין את התנאי של ביאת כולכם, כמו בתרומות מעשרות 104 ושמיטה 105, ומפס' זה יש ללמוד רק את תחולת המצוה לאחר ארבע עשרה שנה. 

מכאן שחובת הבאת ביכורים בבית שני היא חובה מהתורה, והתחייבותם של שבי הגולה הוא לדבר שממילא הם חייבים בו מדאורייתא 106. בכתב האמנה ישנם מצוות נוספות שחיובם מהתורה, עשה ולא תעשה, שהם מקבלים על עצמם לשמור (שלא לשאת נכריות, שמירת שבת ועוד). 

אמנם אין שבועה חלה על קיום מצוה שממילא חייבים בה, אך השבועה היא "לזרוזי נפשייהו" (נדרים ח ע"א) 107.

ב. להביא את בכורי אדמתנו

"בכורי אדמתנו" - זהו ביטוי שכבר מופיע במקרא (שמות כג, יט; לד, כו). אך מה פשר ההתחיבות להביא בכורי פרי כל עץ, הלא אין מביאים בכורים אלא משבעת המינים בלבד (משנה ביכורים א, ג)? 

רש"י מפרש: "ובכורי כל פרי עץ - בכורי של כל פרי האילן הם מדברי חכמים". כנראה רש"י מתכוין לאמור במשנה בביכורים ג, ט: "ר"ש בן ננס אומר מעטרין את הבכורים חוץ משבעת המינים. רבי עקיבא אומר אין מעטרין את הבכורים אלא משבעת המינים". לפי ר' שמעון ניתן לעטר את הביכורים שלא בשבעה מינים, ולר' עקיבא אין עושים כן כדי שלא יחשבו שניתן גם להביא את הביכורים עצמם בפירות שאינם משבעת המינים. כך מוסבר בירושלמי בביכורים ג, ה. הגמ' בחולין קכ ע"ב עוסקת בהבאת ביכורים מיין תפוחים. התוס' שם בד"ה אף תרומה (וכן בתוס' רא"ש שם), שואל כיצד הביאו ביכורים מיין תפוחים הלא מביאים רק משבעת המינים? ומשיב שזהו מדרבנן. כך גם כותב הר"ן בחידושיו שם:

וקשה לי והלא יין תפוחים היאך חייב בביכורים, והא קימא לן דאין בכורים נוהגים אלא בשבעת המינים בלבד? יש לומר דאע"ג דאינו חייב להביא בכורים אלא משבעת המינים, מכל מקום אם רצה להביא משאר מינין מביא, דתנן התם ר' שמעון אומר מעטרין את הביכורים חוץ משבעת המינים ר' עקיבא אומר וכו', משמע שאם רצה להביא משאר מינין מביא 108. 

ר' אברהם אבן עזרא מפרש: "ולהביא את בכורי אדמתינו - כעומר ושתי הלחם: כל פרי עץ - הם הנזכרים בפסוק הגפן ותאנה ורמון ושאר העצים והם שבעה מינים וכן אמרו חז"ל אין מביאין בכורים אלא משבעת המינין בלבד כענין ולקחת מראשית כל פרי האדמה". 

העומר המובא מהשעורים נקרא ביכורים (ויקרא ב, יד), וגם שתי הלחם המובאים מחיטים נקראים ביכורים (ויקרא כג, יז; שם כ; במדבר כח, כו). אלו הם דגנים מפרי אדמה, ושבי ציון התחייבו להביא גם אותם . פרי כל עץ הכוונה לבכורי היחיד הבאים משבעת המינים. 

המלבי"ם מפרש: בכורי אדמתנו- חיטה ושעורה, ובכורי כל עץ- שאר חמשת המינים". זאת על אף שבלשון הפס' בתורה (שמות כג, יט; לד, כו), בכורי אדמה כולל את כל שבעת המינים ולא רק את הדגנים. 

ג. מקרא ביכורים

1. נמנעו מלהביא ביכורים

דבר נוסף שקשור להבאת ביכורים בתחילת בית שני, נוגע למקרא הביכורים. מקרא הביכורים הוא בלשון הקדש. כך נאמר במשנה בסוטה ז, ב: "ואלו נאמרין בלשון הקודש מקרא בכורים…". מה עושה מי שאינו יודע לקרוא? על כך נאמר במשנה בביכורים ג, ז: 

בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא, וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו. נמנעו מלהביא. התקינו שיהו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע. 

בתחילה היו מקרין למי שלא יודע, אך זה גרם לכך שאותם שלא יודעים לקרוא, נמנעו מלהביא כנראה בשל הבושה, ולכן התקינו שיהיו מקרין לכל, ליודעים ולשאינם יודעים. הבסיס לשנות מהמקובל, נלמד בירושלמי ביכורים ג, ד: "תני אין ענייה אלא מפי אחד, ולא עוד אלא שסמכו למקרא וענית ואמרת". כוונת הדברים שהעניה היא מפיהם של אחרים, ולכן יכול אחר לקרוא במקום המביא. 

מתי נתקנה תקנה זו ובעקבות מה? הרמב"ם בפירוש המשנה בביכורים שם כותב: 

ומפני שכל בני אדם לא היו יודעים לשון הקדש כמו שנתבאר בעזרא, חזרו להקרות כל העם כדי שלא יתביישו אותם שלא היו יודעים לקרות, וסמכו זה למה שנאמר וענית ואמרת, אמרו אין עניה אלא מפי אחרים 109. 

הרמב"ם רומז לתקופת עזרא, ויתכן שבא לומר שתקנה זו נתקנה בימי עזרא. כונתו כנראה לפסוקים בנחמיה יג, כג –כד: "גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים השִׁיבוּ נָשִׁים אשדודיות עמוניות מוֹאֲבִיּוֹת: וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם". הרמב"ם פסק בהל' בכורים ג, יא את המשנה להלכה, אם כי שם לא הזכיר שהתקנה נתקנה בימי עזרא.

יתכן אם כן שתקנה זו סללה את הדרך לאותה התחייבות של שבי ציון להביא מעתה ואילך ביכורים. עד עתה נמנעו מפני הבושה, ומעתה ואילך כשיהיו מקרים את הפסוקים בין למי שיודע ובין למי שאינו יודע, תמנע הבושה ממי שאינו יודע, והכל יביאו. 

יתכן עוד שתקנה זו של עזרא במקרא ביכורים, הנובעת בשל אי ידיעת השפה, קשורה לתקנה אחרת שנתקנה בימי עזרא ואף היא בשל קשיי השפה. במקום אחר כתב הרמב"ם, שאי ידיעתם של עולי בבל את לשון הקדש, הביאה לכך שגם לתפילה עצמה נתקן נוסח קבוע. כך כתב הרמב"ם בהלכות תפילה ונשיאת כפים א, ד:

כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות, ונולדו להם בנים בארצות הגוים, ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש, שנאמר: ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו' ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם, ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות, וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר, שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה, ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג. 

למעבר לחלק ב'