ארמי אובד אבי - הגדת הפסח והביכורים - חלק א'

ראשי פרקים

הקדמה

א. תוכן פרשת מקרא ביכורים

ב. כאילו יצא ממצרים, והנה הבאתי

ג. מקרא ביכורים בעת הבאת הביכורים

* * *

הקדמה

בבכורים שתי מצוות. הבאת ביכורים ומקרא ביכורים (דברים כו, א-יא). שתי מצוות אלו נכללות במניין המצוות כמצוות עשה נפרדות. הרמב"ם מונה בהקדמתו להלכות ביכורים שלוש מצוות, הנוגעות לביכורים. לא תעשה: שלא יאכל הכהן בכורים חוץ לירושלים. ושתי מצוות עשה: להפריש בכורים ולהעלותן למקדש, ולקרות עליהן. 

מה משמעותה של מצוות מקרא ביכורים, והאם קיים יחס בין מצוות הבאת הביכורים לבין מצוות קריאת הביכורים?

במה נתייחדה מצוות הבאת הביכורים משאר מצוות הנתינה הנתינות לכהן וללוי כתרומה ומעשר, שלא מצאנו בהן חיוב אמירה כמצוות עשה נפרדת לפני קיום מצוות הנתינה? גם הפסוקים עוסקים בעניינים שלא קשורים כלל למצוות הבאת הביכורים. בפסוקים תיאור מעמד, בו האדם הבא עם ביכוריו לכהן, מספר את ההיסטוריה של עם ישראל ואת כל הקורות את העם במשך השנים הרבות. מלבן הארמי, לירידת יעקב אבינו למצרים, לשעבוד ולגאולה ממצרים, לכניסה לארץ. לאחר פירוט היסטורי זה, אומר מביא הביכורים אל הכהן העומד מולו: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי" (דברים כו, י). מה הקשרם של ציונים היסטוריים אלו, למצוות הבאת הביכורים? 197 

פרשת "ארמי אובד אבי" היא מקרא הביכורים, והיא מרכיב מרכזי בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר בפסח. "והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח" (רמב"ם הלכות חמץ ומצה ז, ד). אלא שבליל הסדר המצוה בעיקרה היא "והגדת לבנך" (שמות יג, ח), ובמקרא ביכורים, ניתן לומר שהעיקר הוא "והגדת לעצמך" 198. מדוע מביא הביכורים אומר דוקא פסוקים אלו, ומדוע היא שולבה גם בליל הסדר? 

א. תוכן פרשת מקרא ביכורים

מה תוכנה של פרשת ארמי אובד אבי?

הכרת הטוב

מהספרי (כי תבא פיסקא ג) נלמד שתוכן הפרשה הוא הכרת הטוב. וכך דרשו: "ואמרת אליו. שאינך כפוי טובה". בספר החינוך מצוה תרו מסביר כיצד אמירה זו מביאה לידי כך: 

על כן בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות, וזכה להביאם לבית א-להינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל... ועל כן ציונו ברוך הוא על זה כי חפץ חסד הוא.

בכדי להמחיש את גודל הכרת הטוב אנו מצרפים לאמירה את סיפור תקופותיו הקשות של עם ישראל "שמעבודת הא-לוה הוא שיזכור עיתות צרתו ועניני מצוקותיו כשירחיב לו הא-לוה" (רמב"ם מורה נבוכים ג, לט), וכדברי הגמ' פסחים קטז ע"א: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו ושמואל אמר עבדים היינו". הוסיף על כך הריטב"א בפירושו להגדה: "לתת שבח והודאה לשם יתברך אשר מאשפות ירים אביון". 

הרב צבי הירש קידנובר, בספר קב הישר פרק יח, למד מהפסוק במקרא ביכורים ציווי מן התורה שלא להיות כפוי טובה: 

לא להיות מכפוי טובה. ולא זו בלבד אלא כל מי אשר משפיע עליו הקב"ה שפע של ברכה שזכה לישב בביתו בהשקט ובבטחה ופרנסתו היא סדורה שצריך ליתן שבח והודיה למקום על זאת. ומה מאוד מזהיר בספר החרדים שזהו מכלל מצות עשה של "הגדתי היום לה' א-להיך כי באתי אל הארץ" (דברים כו, ג), מכאן אזהרה על בני אדם המקבלים טובה והשפעה מהש"י ליתן שבח והודיה, ולא לקרות קול קובלנא כדרך צרי העין אשר יותר מאשר נותן להם ה' מזון ומחיה כל ימיהם, יותר הם בוכים וקובלים נגד העולם כאלו שאין להם פת לחם לאכול, וכל טוב אין בידם, וכל כוונתם הוא למנוע העניים ואביונים מפתח ביתם.

האלשיך הק', הרב משה אלשיך, בפירושו להגדה של פסח ד"ה צא ולמד, הרחיב את גודל ענין הכרת הטוב כיסוד ועיקרי הדת: 

צא ולמד מה בקש וכו' זה שנאמר בפרשת ביכורים וכתבנו כי עיקר כוונתו ית' להרחיקנו ממדת כפוי טובה ולהביאנו אל גדר החזיק טובה שראוי כי הוא גדר גדול ועיר גדול בכל ענינים ועיקרי הדת כי בו תלוי כל עבודת א-להים להכיר כי הנשמה לו יתברך והגוף פעלו וכולנו עבדיו לו יתב' ושבשכר זה הוא מקנה לנו את הארץ למורשה ואם לאו הארץ תעזב מהם.

אמונה בה'

מקרא ביכורים הוא ביטוי לאמונה בה'. כך כתב רבינו בחיי, דברים כו, ג: 

הגדתי היום לה' אלקיך - היה ראוי שיאמר לה' אלקינו ושלא יוציא עצמו מכלל אמונת הא-להות, אבל אילו אמר כן לא היתה אמונתו מתבררת אצלנו ולא היינו יודעים כוונתו למי הוא קורא ה', ומי הוא שמקבל עליו אלקותו, אבל עתה בבואו לפני הכהן (הגדול) שהוא מיוחד לעבודת אלקי ישראל וידע אותו, כשהוא אומר לה' אלקיך נסתלק הספק מאצלנו ונתברר אמונתו הטובה, כי הוא מעיד על עצמו כי אלקי הכהן הוא א-להיו שבשבילו בא אל הארץ. 

כך ממשיך גם הרב יצחק עראמה, עקידת יצחק שער צח:

לפי שעקר קבלת האלקות אשר דברנו ממנו, אשר בו ישתרר האדם על הנמצאות ועל יתר האומות, הוא במה שיכיר האדם שממנו באות כל הטובות כלם, ושכחו ועוצם ידו לא עשו את החיל בשום פנים... לזה הזהיר ואמר אחר שתבא אל הארץ ואחר שתירש אותה ימים ושנים רבים ונושתנם בה, השמר לך פן יהיה עם לבבך דבר בליעל לאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, לפי שכבר ישכח מפי זרעך או זרע זרעך את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לך עד הביאך שמה, על כן אתה צריך לעשות מעשה, ולקחת עמך דברים המזכירים תמיד כי לה' הארץ ומלואה, ומידו נתנה לך למתנה, והוא המשפיע תמיד כל הצלחותיה ולזה ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר הביא מארצך. ירצה מאותה שאתה סבור שהיא ארצך, ואינו כן, כי ה' אלקיך נתנה לך, ושמת בטנא והלכת אל המקום וגו'. כי באמת הבאת הבכורים וכל מנחת ראשית המובאות, יורו על אדנות של א-להות.

גם הרב אפרים לונטשיץ, בכלי יקר לדברים כו, א: 

...וכל זה יביאך לידי רום שתשכח את ה' על כן אנכי מצוך מצות הביכורים וכן פירש הרמב"ם שעיקר טעם מצוה זו ההכנעה וההשתעבדות אל השי"ת, והעד על זה מ"ש הגדתי היום לה' אלקיך.

יש בהבאת הביכורים גם השגחה והתקדשות מיוחדת. כך הסביר זאת הראי"ה קוק, מאורות הראי"ה, שבועות עמ' שטו:

מדת הקדושה היא מיוחדת לכהנים, ומה היא קדושתם? שהמעשים הגשמיים עצמם יתקדשו, לא שיהיו רק בדרך הכרח והכנה. ולתכלית זו היא הבאת בכורים להעלות על ידם כל הפעולות הגשמיות שיהיו בעצמם מקודשות לשמים. על כן אמר "הגדתי היום לה' אלקיך" (דברים כו, ג), פי' במדת העבודה שהכהן שהוא בבחינת הקדושה עובד בה. אל קדושת ישראל והתנגדות מצרים להם, כי לבן עיקרו היה נגד יעקב, שמדת יעקב היתה לעשות כל הדברים הגשמיים קודש מצד עצמם, והוא היה בכח טומאה שלו מתנגד לזה, ע"כ היתה התנגדותו התנגדות כוללת לעקור את מעלת הטהרה.... ע"כ אומר בהבאת הביכורים שהתכלית היא "לפני ד' אלוקיך", פי' לבוא למדריגת הקדושה. 

שלמות אישית

בהבאת הביכורים ובמקרא הביכורים עובד האדם על יצרו, למנוע גאווה ותאווה. כך הסביר זאת הרמב"ם מורה נבוכים ג, לט:

אבל 'מקרא ביכורים' יש בו מדת ענוה גם כן, שהוא לוקח סל על כתפיו ומודיע חסדי הא-לוה וגמולותיו, להודיע לבני אדם - שמעבודת הא-לוה הוא שיזכור עיתות צרתו ועניני מצוקותיו כשירחיב לו הא-לוה. וזאת הכונה חיזקה אותה ה'תורה' במקומות רבים: "וזכרת כי עבד היית וגו'" - מפני שפחד מן המידות המפורסמות לכל מי שגדל בעושר ונחת - רצוני לומר: הבעיטה, והגאוה, ועזיבת הדעות האמיתיות - "פן תאכל ושבעת ובתים" (דברים ח, יב), ואמר: "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו), ומפני זאת היראה צוה ב'מקרא בכורים' בכל שנה לפניו ית' ולפני שכינתו.

כך הסביר גם הרב קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין (מאור ושמש, פרשת תבא ד"ה והיה): 

זהו טעם מצות הבאת בכורים כי מטבע האדם מצד חומריותו ונפשו הבהמית בעת יראה ביכורה בטרם קיץ, באוות נפשו וחמדתו וגודל תאותו בעודו בכפו יבלענה וחשש השם יתברך פן בבואם אל ארץ חמדה... יתמשכו ח"ו אחרי תאותם ויחזור הדבר לקלקולו, על כן גזר אומר שיחסמו תאותם ותאנה ורמון המתבכרים תחלה ימשוך ידיו מהם... ומטעם זה מזכירין כאן מה שנעשה להם במצרים...כי כל זה היה לשבר כח תאוותם לבל יתאוו לדבר ערוה... ולכן נצטוונו מצוות ביכורים בכדי שלא נמשך עוד אחר תאוות לבנו ולא יתערבו בתוכנו סיגי תאות החומריות 199.

קשר לארץ ישראל

הטעם הנגלה מהפסוקים למצוות "קריאת הביכורים" הוא הקשר לארץ ישראל, וכך מפורש בפרשת כי תבוא (דברים כא): "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ... וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה". דרשו חז"ל בקידושין לז ע"ב, שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה.

מעיון בפרשנים נראה שטעם הביכורים כהכרת הטוב על היבול, הוא משני, ועיקר הכרת הטוב היא דווקא על הכניסה והנחלה את ארץ ישראל וכך דברי הרמב"ן בדברים כו, ג: 

הגדתי היום - בפרי הזה שהבאתי הגדתי והודיתי לשם א-להיך שהביאני לארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו, והנה השם מקיים דבריו, ואני מודה ומשבח לשמו" 200.

הרב משה טיטלבוים, בס' ישמח משה (תבא דף קכז ע"ב) משלב בפירושו את טעם הכרת הטוב בביכורים עם הקשר לארץ: 

הנה קודם שמתעורר בתשובה אינו מרגיש בביאת ארץ, רק אחר שמתעורר (בגלל הבאת הביכורים לפני הכהן) אז מרגיש והוי כאלו היום בא לה, והיינו ואמרת אליו הגדתי היום כו' באתי, ר"ל הרגשתי בטובת השי"ת במתנת ארץ.

הרב דוד שלמה איבשיץ בספרו ערבי נחל (פרשת בראשית) "כי במה שהבאתי הראשית הגדתי והוריתי שאיני כפוי טובה במה שבאתי לארץ ישראל שהוא ראשית ומובחר העולם נגד זה אני רואה את עצמי מחויב ליתן לו ג"כ הראשית".

נמצא שהכרת הטוב במצוות הביכורים הוא על נתינת הארץ ועל הקשר שלנו אליה, שכמו שהארץ היא ראשית ומובחר העולם כך אנו ראשית העולם נותנים את ראשית הפרי אל הכהן.

למעבר לחלק ב'