עבר הירדן נחלה לישראל

* מאמר זה נדפס ב"הצופה" חשון תשנ"ה, ומובא כאן בשינויים קלים.

"חזון אחרית הימים" מתגשם מול העינים, נחתם "הסכם שלום" עם מלך ירדן. במסגרת ההסכם, הוחלט על "תיקוני גבול" בערבה. למותר לציין כי אין מדובר בתיקוני גבול אלא ב"קלקולי גבול". אם בתיקון עסקינן - יש לזכור כי עלינו לתקן את העוול הנורא, שעל פיו נקרעו ארבע חמישיות ממה שייעד המנדט הבריטי לבית הלאומי היהודי, עפ"י חזון התורה והנביאים, וניתנו לעבדאללה, סבו של חוסיין. "תיקון הגבול" הדרוש הוא להזיז איפוא את הגבול, הרחק הרחק מזרחה...

האם אין עבר הירדן כולו, מן הצפון ועד בואכה אילת - חלק מארץ ישראל? האם אין לנו חלק בנחלה של ראובן, גד וחצי המנשה? מי הסמיך את הדור הזה להודיע קבל עם ועולם כי הוא מכיר בריבונותו של המלך מרבת עמון על חלקים אלו של ארץ ישראל? תמורת מה הופקעה הארץ מן הדורות שיבואו אחרינו? - תמורת בצע כסף המכונה "פיתוח כלכלי"?! תמורת זכות טיול בפטרה?! הוא אשר אמר הנביא עמוס: "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו: על מיכרם בכסף צדיק, ואביון בעבור נעליים"!

יאמר האומר: ומה איסור יש בנתינת תוקף למצב הקיים בין כך ובין כך? לא חדשה היא טענה זו. דובר בה עוד לפני חמישים ושישים שנה, בעיצומו של הפולמוס על תכנית החלוקה. גם אז לא היתה הארץ בידינו. עמדה אז על הפרק השאלה אם להסכים לוותר על חלק אחד של הארץ כדי לקבל לידינו את החלק האחר. באותם ימים כתב הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, תלמידו הנאמן של מרן הרב קוק, מכתב אשר אין כמוהו לימינו אלה (ההשמטות שלי: ע. א.): הדבר פשוט וברור, דכל ויתור על מה שהוא קדוש בקדושת ארץ ישראל... - הוא מבחינת: "לא הודה בארצו". ואין נפקא מינא בין לא הודה בכל הארץ ללא הודה בחלק מן הארץ... קל וחומר לוויתור על חלק מהארץ, דזה לא רק "לא הודה" אלא גם כופר בארצו. וכל אשר בשם ישראל יכונה - אסור עליו לכחד את יהדותו ואת שייכותו לארץ ישראל...

 וממשיך הגרי"מ חרל"פ:

באיזה היתר יסכימו... לשלוח יד במקדש ה', לזלזל בחלק מהארץ אשר השי"ת נתן לנו לנחלה במתנה ולוותר עליו. אין לך זלזול גדול במתנת ה' יותר מזה...

על קלקולי הגבול בערבה

אם כך נאמר לגבי חלקי ארץ ישראל אשר לא היו בידינו - קל וחומר הוא לאותם חלקים בערבה שבארץ ישראל אשר זכינו לגאול ולהפריח. נכון, לא פשוטה היא זכותנו על חבל הערבה. אכן שלושה מחוזות הם בארץ ישראל, שהובטחו אמנם לאברהם אבינו, אך לא ניתנו מיד לבניו: הקיני, הקניזי והקדמוני (בראשית טו, יח-כא). וכך כותב שם רש"י עפ"י המדרש:

עשר אומות יש כאן, ולא נתן להם אלא שבעה גויים. והשלושה - אדום ומואב ועמון, והם: קיני קניזי וקדמוני - עתידים להיות ירושה לעתיד. שנאמר: "אדום ומואב משלוח ידם, ובני עמון משמעתם".

 כל זה אמור באשר לארץ אדום הנמצאת בדרום הרי עבר הירדן. ומה באשר לערבה? עליה הבטיחנו גם משה רבינו מפי הגבורה (שמות כג לא): ושתי את גבולך מים סוף עד ים פלישתים וממדבר עד הנהר. גם אילו נאמר ש"ים סוף" אינו כולל בגבולות הארץ את כל חצי האי סיני - לפחות כולל הוא את חופה של אילת, וממילא גם הערבה בכלל.

כשיצאו ישראל ממצרים והגיעו לגבול ארץ ישראל - לא נתנם הקב"ה לרשת את החלק הזה של ארץ ישראל. אמנם סבבו ישראל באיזור הערבה: בעברונה, ביטבתה ובעציון גבר, אבל לא כבשו דבר. להיפך! הם הוזהרו שלא לקרוא מלחמה על אדום: "אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם עד מידרך כף רגל, כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר" (דברים ב ה).

לא ארכו ימי ההמתנה. דוד המלך זכה לממש את הבטחת ה' לאברהם וגאל את ארץ אדום מידי בני עשו: "וישם באדום נציבים, בכל אדום שם נציבים, ויהי כל אדום עבדים לדוד... (שמואל ב ח, יד)".

התחבטו פוסקי ההלכה בשאלת קדושתה של ארץ אדום למצוות התלויות בארץ. לא ברור היה תוקפו של הכיבוש בימי דוד, אם היה זה כיבוש מלא, הכולל גם התיישבות, או שלטון צבאי גרידא. על כל פנים, אין הדברים אמורים אלא לענין המצוות התלויות בארץ. אך על כיבושה של הארץ וישיבתה - הרי נצטווינו עוד בטרם נתקדשה למצוותיה (עי' רמב"ן דברים א ז). וכבר אמר מרן הרב קוק זצ"ל (מבוא לשבת הארץ, פרק טו) כי אין הארץ תלויה במצוות אלא המצוות הן התלויות בארץ.

שלמה המלך העמיק את האחיזה היהודית בדרום המזרח: "וַָאֳנְי עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את אילות, על שפת ים סוף בארץ אדום" (מלכים א, ט כו).

גם יהושפט מלך יהודה שלט בערבה, ואף הוא ניסה את כוחו בספנות בים סוף:

"ומלך אין באדום, ניצב (מטעם מלך יהודה) - מלך. יהושפט עשה אניות תרשיש ללכת אופירה לזהב. ולא הלך, כי נשברו אניות בעציון גבר" (מלכים א, כב מט).

ימים רבים שלטו ממלכות ישראל ויהודה בדרום הנגב, מימי דוד המלך ועד ימות יהורם בן יהושפט, אז נאמר: "ויפשע אדום מתחת יד יהודה עד היום הזה" (מלכים ב, ח כ-כב).

לא ארכו הימים, ואמציה מלך יהודה שב לערבה: "הוא הכה את אדום בגי-המלח עשרת אלפים, ותפש את הסלע (פטרה?) במלחמה, ויקרא את שמה יקתאל עד היום הזה" (מלכים ב, יד ז). בנו, עוזיהו, מימש את ההצלחה: "הוא בנה את אילת וישיבה ליהודה... הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה, כדבר ה' א-להי ישראל..." (מלכים ב, יד כב-כה). האחיזה היהודית החזיקה מעמד עוד שני דורות, עד ימי אחז מלך יהודה: "בעת ההיא השיב רצין מלך ארם את אילת לארם, וינשל את היהודים מאילות. ואדומים באו אילת וישבו שם עד היום הזה" (מלכים ב, טז ה).

ומאז פסק היישוב היהודי בערבה הדרומית. בתקופת הבית השני, אין עדויות הסטוריות על אחיזה יהודית ברחבי הערבה. אך כאשר נעיין באותה ברייתא (ספרי פרשת עקב; וכן בירושלמי שביעית פ"ו ה"א) המפרטת את גבולות הארץ המקודשת של ימי הבית השני - נראה כי גבולה הדרום מזרחי של הארץ מגיע עד "רקם". ולדעת רבים מן החוקרים, "רקם" זו איננה אלא "פטרה". ושמה העברי הוא "רקם" על שם אחד מחמשת מלכי מדין אשר הכה משה לאחר מעשה זמרי ופנחס.

עם הפנים לעתיד בדורינו זה, כאשר בני אדום וארם מדברים פעם נוספת על נישולה של מדינת היהודים מאדמתה בערבה, נזכור כולנו כי הערבה כולה, הן המערבית והן המזרחית, הן הצפונית והן הדרומית - היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל המובטחת לנו מימי קדם.

נזכור נא את דברי משה רבינו, אשר דיבר אל בני ישראל "במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תופל", וציוה: "פנו וסעו לכך ובואו הר האמורי ואל כל שכניו, בערבה, בהר, בשפלה ובנגב ובחוף הים... ראה נתתי לפניכם את הארץ, בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם..." (דברים א א-ט) .

ומהרה יתקיימו בנו דברי הנביא: ישושום מדבר וציה ותגל ערבה, ותפרח כחבצלת.