לימוד תורה, עבודת אדמה ובניין ארץ ישראל

בני בבל ובני ארץ ישראל

 

במשנה (סוכה פ"ג מ"ו) נאמר: "אתרוג הכושי פסול". אתרוג הכושי הוא אתרוג שצבעו שחור. בגמרא (סוכה לו ע"א) מובא ברייתא בה נאמר אחר: אתרוג כושי כשר, ורק אתרוג דומה לכושי פסול ליישוב סתירה בין המקורות מובאים בגמרא שתי תשובות.:

 

אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין דומה לכושי תנן. רבא אמר: לא קשיא, הא לן והא להו.

לדברים אביי, גם משנה מתכוון שאתרוג דומה לכושי הוא אתרוג פסול. רבא מסביר אחרת: גם אתרוג הכושי פסול, ולא רק הדומה לכושי, אלא שהמשנה עסקה בבני ארץ ישראל, שרחוקים מארץ כוש ואינם רגילים באתרוגים כאלה, בעוד שהברייתא עסקה בבני בבל, שקרובים לכוש ורגילים בהם (רש"י).

את דברי אביי ורבא הללו קשר הרב משה סופר, (חתם סופר למסכת סוכה, שם) לדרשה ששמע מרבו, הרב פנחס הלוי איש הורביץ, מחבר "ספר ההפלאה", שאותה הוא הרחיב עוד. תוכנה של דרשה זו היא אבן יסוד לאחד הנושאים המשמעותיים והמרכזיים ביותר במשנת הציונות הדתית: ערכה של עבודת האדמה ויישוב ארץ ישראל בתור מצווה מהתורה.

 נביא את דברי החתם סופר, ולאחר מכן נעיין בהם:

[א] שמעתי ממורי הפלא"ה (= ראשי תיבות: הרב פנחס לוי איש הורביץ) זצ"ל בהא דפליגי ר 'שמעון בר יוחאי ור' ישמעאל (ריש פרק כיצד מברכין- ברכות לה ע"ב) ומסקינן הרבה עשו כר 'שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם.

[ב] אמר הוא ז"ל שעשו כר 'שמעון בר יוחאי ולא ר' שמעון בר יוחאי ממש. דודאי מי שכוונתו לשם ה 'הבוחן מחשבותיו ויודע עשתונותיו בודאי יעלה בידו. אלא הם עשו כר' שמעון בר יוחאי. נדמו לו ולא בעצם תוכניותם , על כן לא עלתה בידם. ואמר היינו דאמרי הכא אתרוג הכושי, היינו הצדיק המשונה במעשיו ככושי המשונה בעורו הוא כשר , אך דומה לכושי שרוצה לדמות עצמו לר 'שמעון בר יוחאי זה פסול כי לא עלתה בידו . עד כאן דברי הרב, ודפח"ח (= ודברי פי חכם חן).

[ג] מכאן ואילך תוספת דברי תלמידו הפעוט כמוני. נלע"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא:. "ואספת דגנך" (דברים יא, יד) אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין, שהעבודה בקרקע גופה מצווה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים ועל זה ציותה התורה 'ואספת דגנך', ו ' בועז ... זורה את גורן השעורים הלילה "(רות ג, ב) משום מצווה. וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה ? הכא נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה . ואפשר אפילו שארי אומנויות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצווה אבל כשאנו מפוזרים בעוונותינו הרבים בין אומות העולם וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה 'חורבן, מודה ר' ישמעאל לר 'שמעון בר יוחאי ועל זה אנו סומכים על ר .' נהוראי במתניתין סוף קידושין (פב ע"א):. "מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה "היינו בחוץ לארץ וכנ"ל.

[ד] והיינו דמחדש רבא באתרוג הכושי אפילו אינו נדמה אלא כושי ממש , דהיינו ר 'שמעון בר יוחא וחבריו האמתיים, מכל מקום' הא לן והא להו 'לבני בבל כשר ולבני ארץ ישראל פסול דבעינן יישוב ארץ ישראל ע"י ישראל .

 

א. הרבה עשו כר 'שמעון בר יוחאי

דברי ההפלא"ה נפתח בהצגת מחלוקת שבין ר 'ישמעאל ור' שמעון בר יוחאי:

שמעתי ממורי הפלא"ה (= ראשי תיבות: הרב פנחס לוי איש הורביץ) זצ"ל בהא דפליגי ר 'שמעון בר יוחאי ור' ישמעאל (ריש פרק כיצד מברכין- ברכות לו ע"ב) ומסקינן הרבה עשו כר 'שמעון בר יוחאי ולא עלה בידם.

 להלן סוגיית הגמרא בברכות (שם) במלואה:

תנו רבנן: 'ואספת דגנך'. (דברים יא, יד). מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' (יהושע א, ח), יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: 'ואספת דגנך' הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: 'ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם' (ישעיהו סא, ה). ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: 'ואספת דגנך'. ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: 'ועבדת את אויבך' (דברים כח, מח).

אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן.

ר 'ישמעאל ור' שמעון בר יוחאי עסק ביישוב פסוק הנראה כסותרת. מחד, נאמר שיש ללמוד תורה יומם ולילה, ומאידך נאמר שיש לאסוף דגן ותירוש - לעבוד עבודת אדמה. על כך השיב ר 'ישמעאל: "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". ניתן להסביר שמשמעות דברי ר 'ישמעאל היא: "התנהל בטבעיות". יש ללמוד תורה, אך יש גם צורך לעסוק בצרכים קיומיים, כדרך כל הארץ. ר 'שמעון בר יוחאי הסביר שהעיסוק בענייני דרך ארץ הוא צורה של עונש. כשעם ישראל עושה רצונו של מקום, אזי אומות העולם טורחת ודואג לצורכים קיומיים, ולישראל בכלל אין צורך לעבוד עבודת אדמה ועבודות אחרות. העיסוק של עם ישראל בעבודה לצורכם ואף לצורך אומות העולם הוא כשהם אינם עושים רצונו של מקום.

אביי מכריע במחלוקת בלשון זו: "הרבה עשו כר 'ישמעאל ועלתה בידם, כר' שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם". משמעות דברי אביי היא שהדרך לרבים היא דרכו של ר 'ישמעאל, רבים שינסו ללכת לפי דרכו של רשב"י לא יצליחו. ייתכן שבדבריו הוא רומז להנהגתו של רשב"י, שהסתתר במשך שלוש עשרה שנה במערה, עסק בתורה וניזון מעץ חרוב וממעיין מים שנבראו לצרכיו (שבת לג ע"ב) רשב"י העיד על עצמו:. "רבי שמעון בן יוחי: ראיתי בני עלייה והן מועטין" (סוכה מה ע"ב) זוהי דרך שמתאימה לבני עלייה, למועטים, לא לרבים..

  

ב. מי שלא בדרגת רשב"י לא ינסה לנהוג כמותו

בעל ההפלא"ה פירש כך את דברי אביי, וקישר אותם לאמור בסוגיה:

אמר הוא ז"ל שעשו כר 'שמעון בר יוחאי ולא ר' שמעון בר יוחאי ממש. דודאי מי שכוונתו לשם ה 'הבוחן מחשבותיו ויודע עשתונותיו בודאי יעלה בידו. אלא הם עשו כר' שמעון בר יוחאי. נדמו לו ולא בעצם תוכניותם, על כן לא עלה בידם. ואמרתי הייתי דאמרי הכא האתרוג כושי, הייתי הצדיק משונה במעשים ככושים המשונה בעורו הוא כשר, אך דומה לכושי שרוצה לדמות עצמו לר 'שמעון בר יוחאי זה הפסול כי לא עלה בידו. עד כאן דברי רב, ודפח"ח (= ודברים פי חכם חן).

רבים עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, מפני שהם באמת לא ברמתו ובדרגתו של רשב"י. רק מי שנמצא בדרגות רוחניות גבוהות מאוד יכול להצליח בכך. הדמיון לאתרוג כושי הוא על דרך הדרש: אתרוג הכושי הוא כשר מפני שהוא באמת אתרוג הכושי שצבעו שחור. אך אתרוג דומה לכושי פסול, כי דמיון הוא חיצוני בלבד. מי שלא נמצא ברמתו של רשב"י ומבקש לנהוג כמוהו, אין הדבר עולה בידו. הוא משול לאתרוג הדומה לכושי, ולכן הוא פסול.

 

ג. יישוב ארץ ישראל והוצאת פירותיה הקדושים

עד כאן הייתה זו דרשתו של בעל ההפלא"ה, שבה קישר בין מחלוקת רשב"י ור 'ישמעאל לסוגיית אתרוג הכושי. מעתה ואילך מוסיף החתם סופר את דבריו בעניין הקשר שבין הסוגיות. בתחילה הוא מגדיר מהי המחלוקת בין רשב"י לר 'ישמעל ומהי נקודת ההסכמה ביניהם:  

[ג] מכאן ואילך תוספת דברי תלמידו הפעוט כמוני. נלע"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא:. "ואספת דגנך" (דברים יא, יד) אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין, שהעבודה בקרקע גופה מצווה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים ועל זה ציותה התורה 'ואספת דגנך', ו ' בועז ... זורה את גורן השעורים הלילה "(רות ג, ב) משום מצווה. וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה? הכא נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. ואפשר אפילו שארי אומנויות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצווה אבל כשאנו מפוזרים בעוונותינו הרבים בין אומות העולם וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה 'חורבן, מודה ר' ישמעאל לר 'שמעון בר יוחאי ועל זה אנו סומכים על ר.' נהוראי במתניתין סוף קידושין (פב ע"א):. "מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה "היינו בחוץ לארץ וכנ"ל.

אין מחלוקת עקרונית בין רשב"י לר 'ישמעאל ר.' ישמעאל הצביע על הדרך הנכונה, ואף האידיאלית:. "הנהג בהם מידת דרך ארץ '' אך זאת רק כשישראל יושבים בתור עם בארץ ישראל 'בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין' .החתם סופר משתמש במונח מיוחד: 'שרויין', שמשמעותו: ישיבה קבועה ועמוקה בארץ, בתור עם מונח זה מופיע אצל ראשונים בתור פרשנות לביטוי :. "יד ישראל תקיפה" כך למשל כתב הריטב"א (ראש השנה יח ע"ב): '. בזמן שיש שלום - כלומר שישראל שרויין על אדמתם ובית המקדש קיים ספר החינוך 'במספר מצוות, כמו למשל במצוות בני ערי מקלט (מצוה תקכ):' 'כך כותב גם.'. ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל שרוים על אדמתן והיא מן המצוות המוטלות על המלך ועל צבור כולן '. כשעם ישראל יושב בארץ וריבון עליה, אזי מוטל על הציבור ועל המנהיגות להקים מערכות ציבוריות וביניהם מערכת משפט ובה ערי מקלט . לדברי החתם סופר, השלמות במצוות' ואספת דגנך ', המבטא את יישוב הארץ, הוא כשעם ישראל חי בארצו בתור אומה.

"העבודה בקרקע גופה משום יישוב ארץ ישראל" - יישוב הארץ איננו רק מגורים בה אלא גם פיתוח כל התשתיות החומריות הנצרכות לקיום חיים לאומיים וחברתיים בארץ . הגדרה של הרמב"ן (השגות על הרמב"ם, מצוות עשה ד) למצוות יישוב הארץ היא:

 שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה.

ירושת הארץ היא ישיבה בה וגם הוצאתה ממצב של שממה. הדבר מתבצע על ידי פיתוח הארץ בתחומים שונים, כדברי החתם סופר בהמשך: "ואפשר אפילו שארי אומנויות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצווה '.

'ולהוציא פירותיה הקדושים' - מדוע קורא החתם סופר לפירות ארץ ישראל 'פירות קדושים'? ייתכן שהוא רומז לדיון שמופיע בדברי הטור אודות הנוסח של ברכת 'מעין שלוש'. לאחר אכילת פת ומאפה מחמשת מיני דגן או פירות משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל , ולאחר שתיית יין, מברכים ברכת "מעין שלוש", ובה אנו מבקשים: "והעלנו לתוכה ושמחנו בבנינה ... ונאכל מפריה ונשבע מטובה". אם אכלו מגידולי ארץ ישראל, מסיימים: 'על הארץ ועל פירותיה, ... על מחיתה ... ועל גפנה'. היו שערערו על הבקשה: "ונאכל מפריה ונשבע מטובה ', בטיעון:" שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה, אלא לקיים מצוות התלויות בה' (טור אורח חיים סימן רח). אך הרב יואל סירקיס, לא הסכים לכך, והשיב:

הלא קדושת הארץ הנשפעת בה, מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ ... ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו, ונאכל מפריה ונשבע מטובה. כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה (בית חדש, סביב הטור שם).

אדמה של ארץ ישראל היא אדמת קודש, ממילא מה שיוצא מגידולי הארץ גם הוא קדוש. החתם סופר התייחס לקדושת פירות ארץ ישראל במקום נוסף (חידושים לחולין קמב ע"א):

והנה שבח ארץ ישראל זבת חלב ודבש אם שהוא כפשוטו בלי ספק, מ"מ זה התואר מורה עוד קדושת הארץ ופירותיו, כי הם מולידים קדושה בנפש האוכל אותם ומוסיף אהבה ודבקות בה '.

אכילה של פירות הקודש של ארץ ישראל מולידה קדושה בנפש האדם. הדבר מוסיף לו אהבת ה 'ודבקות בו, באופן הטבעי ביותר. על קדושת פירות ארץ ישראל היה אומר מרן הרב צבי יהודה קוק (מתוך התורה הגואלת, ד עמ 'יז):

צריך להתבונן בביטוים של גדולי ישראל. גדול תורה וגדול אמונה. וכשאמור הרגש מה שאמר. בננה קדושה! הטומאטו קדוש! וכדומה. צריך להכיר בזה, מה זה באמת סדר זרעים בארץ ישראל.

יש להפנים את הדברים אודות קדושת פירות ארץ ישראל והשפעתם על האוכל אותם . אכילה היא פעולה קיומית, ובכל זאת יש לה משמעות נוספת אם מדובר באכילה של פירות הגדלים בארץ ישראל . [1] 

"וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה ? '  יש לקיים את כל המצוות שהקב"ה ציווה אותנו, ללא הבדל ביניהם. החתם סופר השווה בין מצוות תפילין לבין מצוות ישוב ארץ ישראל . מצוות תפילין היא חובה אישית, ובדרך כלל לכל אדם יש את זוג תפילין שלו שבו הוא מקיים מצווה זו . הדגשה של חתם סופר הוא שכשם שיש חובה אישית על כל אדם להניח תפילין , כך יש החובה אישית על כל האדם ליישב את הארץ . מלבד המצווה כללית שעם ישראל תהיה שרויה בארצו, מוטל על כל אדם החובה אישית להיות שותף פעיל בדבר. תורתו של רשב"י הייתה אומנותו, ולכן היה פטור מקיום מצוות מסוים (שבת יא ע"א), אך בני אדם רגיל אינו פטור מקיום מצוות בשל עובדה שהם לומדים תורה .

דבריו של רשב"י אמורים במציאות שבה עם ישראל נמצא מחוץ לארץ, בגלות בין הגויים. בגלות אין עניין להיות שותף בבניין הארץ והמדינה. היא איננה שלנו. יש צורך להתקיים כיחידים ועל כן אנשים יוצאים לעבוד ולהתפרנס, אך אין מצווה המוטלת עלינו לפתח מקום שהוא מחוץ לגבולות ארץ ישראל, ואין לנו עניין בכך הרמב"ן והחתם סופר התייחסו לדבר בסוגיה בבבא בתרא (כד ע"ב) שם נאמר שיש להרחיק אילנות מהעיר, ועולא הסביר שהטעם הוא:... "משום נוי העיר" על כך כתב הרמב " ן שם:

 כיון שאמר עולא דמשום נויי העיר הוא, פשיטא ליה שאין תקנה זו אלא בארץ ישראל. אבל בחוצה לארץ אין מן הדין שיעכב ולא תקנו בה כלום, הלואי שתינוול בפני יושביה.

 לאלו 'יושבי ארץ' התכוון הרמב"ן, שהארץ תתנוול בפניהם האם הוא התכוון לגויים תושבי המקום או ליהודים שמתגוררים שם בגלותם החתם סופר (שם) הסביר את הרמב"ן כך??:

 אמר עולא משום נוי העיר. עיין רמב"ן דחו"ל תינוול ותינוול. פירוש- והלואי יעזוב היושבים ויתיישב בארץ ישראל.

 הכוונה היא שהגלות תתנוול בפני היהודים הגרים בה, וזה יגרום להם לעלות לארץ. מכאן שבוודאי שאין כל עניין בפיתוח הגלות. לדברי חתם סופר, בנקודה זו מסכימה ר 'ישמעאל עם רשב"י, שכשעם ישראל נמצא בחו"ל אזי אין שום עניין לפתח את המקום בשום צורה שהיא, אולי חוץ מאשר לצורך פרנסה אישית.

"ועל זה אנו סומכים על ר 'נהוראי  במתניתין סוף קידושין (פב ע"א):" מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה "היינו בחוץ לארץ וכנ"ל". גם דברי ר 'נהוראי בסוף מסכת קידושין, אמורים במציאות שבה עם ישראל נמצא בחו"ל, או אז אין עניין לעסוק בפיתוח תשתיות חומרי, אלא לעסוק בתורה בלבד. החתם סופר אף מוסיף' שעל זה אנו סומכים ", דהיינו, שבזמנו שלו בהיותם יושבים בהונגריה תחת שלטון גוי, עיקר עיסוקם הוא בתורה ולא בדברים אחרים, כי מדובר על חו"ל. אך בארץ ישראל יש לנהוג אחרת, לפי דרכו של ר 'ישמעאל.

 

ד. לבני בבל כשר ולבני ארץ ישראל פסול

. לאחר הבהרת היחס בין דברי ר 'ישמעאל לדברי רשב"י, קושר החתם סופר את דבריהם עם דברי רבא בסוגיית האתרוג הכושי רבו בעל ההפלא"ה התמקד בדברי אביי, והחתם סופר מתמקד בדברי רבא:

[ד] והיינו דמחדש רבא באתרוג הכושי אפילו אינו נדמה אלא כושי ממש, דהיינו ר 'שמעון בר יוחאי וחבריו האמתיים, מכל מקום' הא לן והא להו 'לבני בבל כשר ולבני ארץ ישראל פסול דבעינן יישוב ארץ ישראל ע"י ישראל.

לדברי רבא, אתרוג הכושי כשר רק לבני בבל, מפני שרק במצב של גלות ניתן לנהוג כרשב"י וחבריו, ולעסוק בתורה בלבד. רשב"י נמשל גם כאן לאתרוג מיוחד שיש לו מהות מיוחדת משלו. אך בארץ ישראל הנהגה כזו אינה מתאימה והיא פסולה. בארץ ישראל לא ייתכן מצב שבו יעסוק אך ורק בתורה ופיתוח הארץ תיעשה על ידי גויים. מצוות יישוב ארץ ישראל היא כאמור מצווה אישית, המוטלת על כל יהודי, והיא איננה מוטלת על גויים. 

לא נדון כאן בקשר הדרשני בין הדברים רשב"י ור 'ישמעאל לבין סוגיית האתרוג כושי, אך גם אם תפריד בין סוגיות שונות, תוכל ללמוד עקרונות חשובים מדברי חתם סופר הללו, ולסכמם:

1. מצוות יישוב ארץ ישראל הוא פיתוח הארץ והוצאתה משממונה, על ידי בניית תשתית לקיום חיים הלאומית בה: עבודת אדמה וכל תשתית נצרכת אחרת.
2. פרותיה של ארץ ישראל הוא פרות קדושים, ועבודת אדמה המושקעת בגידול ובהוצאתם משדה או מעץ, היא עבודת קודש.
3.  מצוות יישוב הארץ היא גם חובה אישית. כשם שכל אדם מחויב להניח תפילין, כך מוטלת אחריות אישית על כל אדם להיות שותף בבניין הארץ, ואין הוא פטור מכך גם אם הוא לומד תורה.

 

ה. בזמן חורבן, ובהגיע תור של בניין

קשה לקבל את דברי החתם סופר כפשוטם, שדברי רשב"י נאמרו כשעם ישראל נמצא בגלות מחוץ לארץ :.. 'כשאנו מפוזרים בעוונותינו הרבים בין אומות העולם "רשב"י חי בארץ, וקשה להניח שהוא הדריך בדבריו את יושבי חו"ל לא רק זאת , אביי שהיה בבבל הוא זה שאומר: 'הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן "(ברכות לה ע"ב). הנהגתו של ר 'ישמעאל התקיימה בבבל דווקא. [2]

ברוח דברי החתם סופר, אם כי בהדגשות אחרות כתב הראי"ה קוק אין הוא קושר את דבריו לסוגיית הגמרא בסוכה אודות אתרוג הכושי, אך כמו בדברי החתם סופר, גם בדבריו יש אמירה עקרונית אודות הערך של בניין הארץ מהבחינה התורנית.:

בזמן החורבן וקרוב לו שהחיל הישראלי נעתק מאדמתו והוצרך להכיר את תעודתו רק במעמדו ברוחני המופשט , הושרשה ביחידים הדרכה לפרישות מחיי שעה בשביל חיי עולם . וגם על זה יצאה מחאה שמימית. אבל כאשר הגיע התור של בנין האומה בארצה, והצורך המעשי של הסידורים המדיניים והחברתיים נעשה חלק מתכנית פעלי הכלל , הרי הם הם גופי תורה, וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתבססו יותר יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים , ואור ישראל יאיר פני תבל בכליל יפעתו (אורות עמ 'עז). [3]

דברי רשב"י ודברי ר 'ישמעאל נסובים שניהם על הנעשה בארץ ישראל אך בתקופות ובמצבים שונים. רשב"י אמר את דבריו בשעה שהארץ הייתה חרבה, כשגויים הם אלה ששולטים בה, ו'החיל הישראלי נעתק מאדמתו ". אין ריבונות ישראלית בארץ. במצב כזה שבו קשה לממש את מצוות יישוב הארץ בבניינה ובפיתוחה, או אז יש בודדים שרשאים לפרוש מהעיסוק מחיי שעה - בנייה ותשתית חומרית, ולעסוק אך ורק בחיי עולם. הבודדים הללו הם רשב"י ור 'אלעזר בנו. הביטויים' חיי עולם 'ו'חיי שעה', לקוחים מהמסופר בגמרא (שבת לג ע"ב) על רשב"י ובנו, שהסתגרו במערה במשך שנים עשרה שנים כשברחו מהרומאים. לאחר שהם יצאו מהמערה הם ראו אנשים חורשים וזורעים:

אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!

מחאה שמימית הוא על כך שהם גערו באנשים שעסקו ביישוב הארץ, בחרישה ובזריעה. במצב כזה שבו חיל ישראלי שב לאדמתו, זהו בניין עולם ולא חורבנו. בהמשך הגמרא מסופר שרשב"י ובנו חזרו למערה לשנה נוספת ואחר כך כשיצאו הם עשו תיקון חומרי -. פיזי בארץ, שתכליתו טיהור הארץ מטומאה אך מלבד התיקון המסוים שהם עשו, בעת שהגיע תור בניין האומה בארצה, כאשר 'קול התור נשמע בארצנו "(שיר השירים ב, יב), יש צורך להקים ולפתח מערכות מדיניות וחברתיות לטובת האומה פעולות אלו מגדיר הרב קוק:.. 'גופי תורה', קיום היקפי ומהותי של התורה לא מצווה מסוימת אחת, חשובה ומהותית, כמו יישוב ארץ ישראל כפי שראה זאת החתם סופר , אלא גופי תורה. דבר שכולל בתוכו הרבה יותר ממצווה אחת. גופה של תורה. ככל שהתשתית הלאומית תתבסס תתפתח ותתרחב, אזי השכינה בארץ תהיה גדולה עוד יותר, וכך יממש עם ישראל את ייעודו.

במקום אחר כתב הראי"ה קוק (אורות עמ 'קד), שהקמת מדינה בארץ ובה מערכות ציבוריות מפותחות, כשהאידיאה האלוקית היא זו שמעניקה תוכן ערכי ופנימי למסגרת זו, היא היישום לציווי ה' את אברהם: "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה 'לעשות צדקה ומשפט "(בראשית יח, יט).

 

סיכום

פיתוח הארץ, עבודת האדמה, ובניית תשתיות קיומיות בה, הם עצמם מצוות יישוב ארץ ישראל, וכשעם ישראל שב להיות ריבון בארץ, אזי אלו הם גופי תורה. בניין הארץ באופנים שונים היא מצווה המוטלת על כל אחד, כמו מצוות אישיות אחרות כמצוות תפילין. העיסוק בכך איננו נחשב ביטול תורה אלא אדרבה, קיום תורה. ככל שהשתתפות בבניין הארץ גדולה, כך גם גדל השראת השכינה בארץ. כשעם ישראל כבר ריבון בארצו, אזי אין מקום להסתגרות ממושכת, אלא יש לפעול למען בניין הארץ, והתורה ותכניה הם אלו שמעניקים משמעות לבניין זה.