טיול בארץ ישראל

 

א. הטיול מצווה או רשות

רבים מיושבי ארץ ישראל המקיימים מצוות ישוב הארץ כל ימיהם, מטיילים לעת מצוא,  והשאלה היא האם יש בטיול בארץ מצוה, רשות או ביטול תורה?

המתהלך הראשון בארץ היה אברהם אבינו, כשהקב"ה אומר לו (בראשית יג, יז):"קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" נשאלת השאלה האם הליכה זו היא צווי או רשות?

 

בגמ' (ב"ב ק ע"א) מובאת מחלוקת האם הליכה בשדה קונה אותו או לא, לדעת ר' אלעזר הליכה בשדה קונה, ואילו לדעת חכמים אין הליכה קונה. הגמ' מסבירה שהמחלוקת היא בדברי הקב"ה לאברהם אבינו "קום התהלך בארץ" לדעת ר"א הרי זה צווי, ומכאן שהליכה קונה את הארץ, ואילו לדעת חכמים אין כאן צווי אלא "משום חביבותא דאברהם, כדי שתא נוח לכבוש לפני בניו".

אנו רואים מחלוקת האם ההליכה יש בה צווי או לא, כאשר לפי דעת חכמים  ההליכה לא קונה ואברהם אבינו לא קיים מצות יישוב הארץ בהליכה זו,  וכך קיי"ל להלכה שאין הליכה קונה,  וכל הצווי של קום התהלך בארץ איננו אלא בגלל חביבותו של אברהם אבינו שתהא נוחה לכבוש לפני בניו.

 

מחלוקת זו בין ר"א וחכמים, הובאה גם בפרשנות המקרא, וכך כותב הרמב"ן (בראשית יג, יז):

קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה - יתכן שזה רשות כרצונו, אמר לו בכל אשר תרצה ללכת בארץ לך, כי אהיה עמך ושמרתיך מרעת הגוים, כי לך אתננה, כלומר שלך תהיה. ואם היא מצוה שילך בה כל ארכה ורחבה להחזיק במתנתו כאשר פירשתי (לעיל יב ו), לא נצטווה לעשות זה מיד. והנה עשה כן, כי עתה היה במזרח ואחר כן הלך אל ארץ פלשתים שהוא במערב, והנה קיים המצוה בחייו. וטעם לך, ולזרעך - שתחזיק במתנה מעכשיו להנחילה לזרעך, כמו שאמרו רבותינו (ב"ב קיט ב) ירושה היא להם מאבותיהם:

לפי ההסבר הראשון ברמב"ן אין כאן מצוה אלא רשות שיכול לטייל בכל מקום, אלא הקב"ה מבטיחו שלא יחשוש מטיוליו, שהרי הקב"ה הבטיח לו את הארץ וישמרהו מחית הארץ. הסבר זה תואם את דברי חכמים שאין כאן מצוה ללכת לקנות אלא כדי שתהא נוחה לפני בניו להכבש. לפי הסברו השני של הרמב"ן, הקב"ה מצווה את אברהם  ללכת לארכה ולרחבה כיוון שבכך עשה פעולה של חזקה וקניין לו ולבניו.

הרמב"ן מביא ראיה לדעה השנייה מדברי הגמ' (בב"ב קיט ע"ב) שארץ ישראל היא ירושה לנו מאברהם אבינו, ופעולת החזקה נעשתה על ידי אברהם אבינו. אלא שא"כ תשאל השאלה כיצד חכמים הסוברים שההליכה הייתה רשות יסבירו את הגמ' שארץ ישראל מוחזקת לנו מאברהם אבינו, הרי ההליכה לא קונה.

הריטב"א (בב"ב ק ע"א) מסביר שאמנם לא ההליכה קנתה את הארץ אלא שאברהם קנה את הארץ על ידי הבטחת הקב"ה, שאצלו גם דיבור קונה, ועוד שאברהם אבינו עשה בארץ ישראל פעולות חזקה "ויט אהלו" והמחזיק בקרקע אחת מעשר קרקעות שקנה, הרי שחזקתו חזקה. ובירושלמי (קידושין פ"א ה"ג) נראה שלדעת חכמים החזקה בשבילי ההליכה (שאינם עומדים לכרם), קונה את השאר בהליכה, ולכן על ידי שבילים אלו קנה את שאר ארץ ישראל.

 

העולה לנו שהארץ מוחזקת בידינו מידי אברהם אבינו, אלא שלדעה אחת ההליכה היא גרמה לפעולת הקנין, ואילו לדעת חכמים שהלכה כמותם אין הליכה קונה, ואברהם אבינו קנה את ארץ ישראל בדרכים אחרות.

כמו כן נראה שאין מצוה עצמית של טיול בארץ ישראל. שהרי אם הייתה מצווה עצמית מדוע חכמים אומרים שהטיול של אברהם אבינו היה משום חביבותו שתהא נוחה לבניו לכבשה, הייתה הגמ' צריכה לומר שיש מצוה בטיול בארץ. אלא מוכח שאין מצווה עצמית בטיול בארץ.

 

ב. המהלך ד' אמות בארץ ישראל

לכאורה אפשר להביא ראיה לשאלתנו מדבריו של ר' יוחנן (כתובות קיא ע"א):

"א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל - מובטח לו שהוא בן העולם הבא".

נחלקו האחרונים האם יש מצוה בהליכה לארץ ישראל על מנת לצאת ממנה[1], כאשר דעת המהרי"ט (שו"ת יו"ד סי' כח) שאין מצוה בביאה לארץ ישראל על מנת לצאת ממנה, רק הבא לארץ ישראל להתיישב מקיים מצוות יישוב הארץ. לפי שיטת המהרי"ט צריך להסביר את דברי ר' יוחנן שהמהלך ד' אמות הוא בן עולם הבא,  שהיא משום זכות ומעלה, אבל לא משום מצוות יישוב הארץ. וזה לשונו:

"אפי' תימא שזכות הוא לו, ממה שאמרו, כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא, דכתיב ורוח להולכים בה. מכל מקום מצות עשה ליכא. ועוד ההיא מתפרשה בנקבר שם אלא שלא הספיק לדור ולישב בה, דהכי משמע רישיה דקרא, נותן נשמה לעם עליה, אפילו שפחה שבארץ ישראל מובטחת לה שהיא בת העולם הבא, והיינו שמתה ונקברה שם".

 

המהרי"ט הסביר שיש זכות ומעלה להולכים בה, ולאחר מכן הוסיף שמא אין זכות מכיוון שדברי ר' יוחנן הם כאשר גם נקבר בארץ ישראל. 

הראשונים לא הזכירו את עניין הקבורה בארץ ישראל, אלא הביאו את הליכת ד' אמות כדבר עצמאי.  וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ה ה"יא):

"אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין, שנאמר וכל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון, אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכן הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר וכפר אדמתו עמו".

 

אנו לומדים שההליכה עצמה ללא קבורה היא הגורמת לזכות על ארץ ישראל.

נשאלת השאלה מהו שכתב המהרי"ט "שזכות הוא לו... מכל מקום מצוות עשה ליכא"? 

מו"ר הרצב"י הכהן קוק זצ"ל כותב[2]  על דברי המהרי"ט: "הא דהמהלך ד' אמות בא"י מובטח לו שהוא בן עולם הבא, הוא לא מטעם מצוה של יישוב וישיבת ארץ ישראל, שנאמר משום כך שהנסיעה לארץ ישראל על מנת לחזור חשובה נסיעה של מצוה, שמותר לצאת בה ג' ימים קודם לשבת, אלא שהיא מטעם סגולת קדושת ארץ ישראל".

והוסיף עוד[3] שזכות הקדושה הזאת "מהניא שפיר לאחשבה משום הא כמו ישיבה ודירה של קבע". וצריך להבין מהוא עניין הטיול בארץ שאיננו מצוה אולם יש לו זכות ומעלה.

 

עוד יש להוסיף שדברי ר' יוחנן שהמהלך ד"א בארץ ישראל יש לו חלק לעולם הבא, אין בהם הוכחה כלל לגדרי מצווה, שהרי חז"ל אמרו[4] "כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא", האם הכוונה שיש באמירת אשרי מצווה. וא"כ חוזרת השאלה מהו מעמד המהלך ד"א בארץ ישראל.  

 

ג. ההליכה כהוכחה לבעלות

דעת חכמים שאין בהליכה קניין ומצוות ישוב הארץ (בב"ב ק ע"א), אבל הליכתו של אברהם אבינו בארץ ישראל, היא מפני חביבותו ותגרום לכך שתהא נוחה להכבש, הסבירו הראשונים בשני אופנים. רשב"ם הסביר שהמקטרג הוא השטן, שיטען אין לישראל חלק בארץ, ועל כן הלך אברהם בארץ כדי שידעו שבניו הם יורשי הארץ ולא גזלנים.  הריטב"א הסביר שלולא היה אברהם אבינו מטייל בארץ לארכה ולרחבה הרי שהיו באים אומות העולם ואומרים לבני ישראל בכניסתם לארץ, שהארץ היא גזולה בידיהם אבל בכך שאברהם טייל בארץ הרי שהכל ידעו שהיא שייכת לבני ישראל.

 

העולה שהקב"ה אמר לאברהם ללכת לארכה ולרחבה של הארץ, לדעת רבנן (וכפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע), ההליכה איננה קונה, אבל היא הוכחת בעלות על הארץ (כנגד השטן או כנגד גויי הארץ).

 

 

ד.  חביבות הארץ בתוכנו

הגמרא (ברכות מד ע"א) אומרת:

"אמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן למיכל פירות גנוסר, כי הוינן בי מאה - מנקטינן ליה לכל חד וחד עשרה עשרה, וכי הוינן בי עשרה - מנקטינן ליה כל חד וחד מאה מאה, וכל מאה מינייהו הוה מחזיק להו צנא בר תלתא סאוי ואכיל להו ומשתבע דלא טעים זיונא. זיונא סלקא דעתך? אלא אימא: מזונא. רבי אבהו אכיל עד דהוה שריק ליה דודבא מאפותיה; ורב אמי ורב אסי הוו אכלי עד דנתור מזייהו. רבי שמעון בן לקיש הוה אכיל עד דמריד, ואמר להו רבי יוחנן לדבי נשיאה, והוה משדר ליה רבי יהודה נשיאה באלושי אבתריה ומייתי ליה לביתיה".

מדברי הגמ' משמע שעשרות תלמידי חכמים, וביניהם: רבי שמעון לן לקיש, רבי יוחנן, רבי אבהו, רב אמי ורב אסי ועוד הלכו לאכול מפירות גינוסר, שהיו שמנים ומאד מזינים, ונשאלת השאלה כיצד יתכן שעשרות ת"ח הולכים לגינוסר לאכול פירות מתוקים, וכי לא חששו לביטול תורה?

בעל התורה לשמה[5]  עומד על כך בתשובה[6], וכותב:

"הרי מפורש שהיו הולכין רבי יוחנן וסיעת מרחמוהי, מאה רבנן, ממקום למקום כדי לאכול מהפירות המתוקים והחשובים שלה, וכוונתם לשם שמים, והנה בודאי כולם היו חסידים וקדושים, נמצא דבר זה  הוא משנת חסידים, ולית בה פקפוק, ולכן מאחר שגם אתה השואל כונתך לשם שמים בשביל חיבוב ארץ ישראל, ולהודות לד' על הארץ ופירותיה הטובים, לך אכול בשמחה, והכל הולך אחר כונת הלב".

 

העולה שההולך ממקום למקום כדי לאכול מפירות ארץ ישראל, אין בכך ביטול תורה, שהרי הולך בשביל ארץ ישראל. לכאורה נשאלת השאלה האם דווקא הליכה לאכילת פירות ארץ ישראל היא המותרת או אפילו הליכה שאיננה לצורך אכילת פירות ג"כ הותרה?

 

נראה שעצם ההליכה בארץ ישראל היא העיקר, שהרי כתב "כוונתך לשם שמים בשביל חיבוב ארץ ישראל". אנו לומדים שכל הליכה לחיבוב ארץ ישראל היא מעלה גדולה, ואין חשש לביטול תורה.  אמנם מו"ר הגרצי"ה קוק זצ"ל הסתפק בשאלת ביטול תורה וטיול בארץ ישראל[7], אולם לדברי הרב יוסף חיים זצ"ל, אם הדברים נעשים מתוך כוונה של חיבוב הארץ ולא כהנאה פרטית, אין בכך ביטול תורה.

 

על חביבות המיוחדת בטיולי ארץ ישראל, עמד הרב מן ההר זצ"ל[8]: "אנו רואים שכל מי שמטייל בארץ לארכה ולרחבה מתקשר אליה בעבותות אהבה וגעגועים, אנו בודאי מצווים לעשות כך כדי להגביר בלבנו את האהבה לארץ, שלא יקרנו כדבר הזה, שנקום בוקר אחד, ולא נרגיש שאנו מקושרים בלבנו אל הארץ הזאת".

 

ה. סיכום

הטיול בארץ ישראל איננו קונה את הארץ מבחינה הלכתית, אולם הוא חלק מחביבות ארץ ישראל. חביבות זאת מתגלית בשני אופנים:

א. כלפי חוץ כאשר שונאינו רואים שבני אברהם ההולכים בארץ כבעלי בתים.

ב. כלפי פנים, מרבה את חביבות הפנימית של ארץ ישראל, שכל ההולך בה מתחבר אליה - לאדמתה.

 

נראה שאפילו מי שיושב בארץ ישראל, ומקיים מצוות יישוב ארץ, בשעה שיוצא לטייל בנהרותיה נחליה, מתוך כוונה לחיבוב ארץ ישראל, הוא מחזק את הקשר לארץ, והרי זה מהדר במצוות יישוב הארץ.  

 

נראה שזאת היא מימרת ר' יוחנן "כל המהלך ד"א בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עוה"ב" דהיינו אמנם הוא גר בארץ ישראל, אבל מכיוון שהוא מהדר במצוות יישוב הארץ מובטח לו שהוא בן העולם הבא, כשם שהמהדר בתפילה שמלבד בקשותיו הפרטיות הוא מזכיר את תהילות ד', הרי זה מובטח שהוא בן העולם הבא. כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אבל המהדרים בתפילה ובארץ ישראל הרי מובטחים שהם בני עולם הבא, ללא עיכובים בקבלת השכר, שהרי הם מהדרים במצוות תפילה ויישוב הארץ.