ארץ שבעת המינים

הקדמה

ארץ ישראל משובחת היא בכל: בבניה, באוירה, בפירותיה ובמימיה. במספר מקומות במקרא נקראת הארץ בשמות שונים המתארים את השפע החקלאי שלה : "ארץ זבת חלב ודבש", "ארץ דגן תירוש ויצהר", "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש". מה טיבם של שמות אלו? האם אלו שמות נרדפים למהות אחת או בחינות שונות של הארץ? מה ייחודם של מינים אלו?

ארץ טובה

לפני כניסתו לארץ מתאר משה לעם ישראל את השפע שיזכו לו בבואם:

כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת (דברים ח, ח).מה המיוחד בפירות אלו? הרי מצאנו פירות שונים שעליהם כתוב בפירוש שראויה הארץ להשתבח בהם: "קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש, נכאת ולוט בטנים ושקדים" (בראשית מג יא) וברש"י (ד"ה מזמרת הארץ): "מתורגם: מדמשבח בארעא - שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם". א"כ אין אלו כל המינים המשובחים הנמצאים בארץ

צורך גדול

כתב הרמב"ן (דברים ח ח ד"ה אשר אבניה ברזל):

כי במקום אשר תחשוב ששם אבנים תמצא ברזל, כי מעפרה יוקח. ובישרם כי בארץ ישראל מחצב נחשת וברזל, שהם צורך גדול ליושבי הארץ ולא תחסר כל בה. אבל מוצא הכסף והזהב איננו חסרון בארץ. כלל גדול לימדנו הרמב"ן בשבחי הארץ. המעלה אינה במותרות ובשפע, אלא בהסתפקות במועט ובצורך הגדול. בארץ יש כל מה שצריך. לא פחות מדי ולא יותר מדי, וזו ברכה הראויה לאדם מישראל, החושש "פן אשבע וכחשתי ופן איורש וגנבתי" (משלי ל ט). ראוי לשבח את הארץ, לא רק על מה שיש בה, אלא, לא פחות מכך, על מה שאין בה. נחושת וברזל הם כלי העבודה וכלי הבישול, אך הכסף והזהב הם מותרות ולכן - מיותרים. הרמב"ן מדייק זאת מן הפסוק המדבר בלשון המעטה:

"לא ת ח ס ר כל בה, לא ב מ ס כ נ ו ת תאכל בה לחם". הפסוק לא מתאר שפע, אלא יש בו ביטויים ששוללים מחסור וצמצום.

ארץ שבעת המינים

את דברי הרמב"ן על המחצבים הנצרכים, אפשר להסביר גם על המינים הנצרכים לאדם כדי שיוכל לכלכלת ביתו במשך כל השנה, בחורף ובקיץ. הבעיה בעולם העתיק היתה לדאוג למזון גם בשעה שהוא כלה מן השדה ומן המטע. מינים אלו ניתן לאכלם בעודם טריים, אבל בעיקר אפשר לשמר אותם לימים קשים של מחסור: חטה ושעורה - הם הקמח ללחם; הגפן - ליין; התאנה - לדבלים; הרמון - לעסיס רמונים (שיר השירים ח ב); הזית - לשמן והתמרים - לדבש. אלו הם יסודות המזון של האדם, וראוי שלא יחסרו מעל שולחנו לא בקיץ ולא בחורף. ישנם מינים נוספים בארץ שגם בהם היא ראויה להשתבח. אולם הם מותרות וראויים למנחת מלכים, ומהם לוקחים רק מעט: צרי ודבש, נכאת ולוט, בטנים ושקדים, וזאת רק בהזדמנויות מיוחדות. גם את הבטוי "ארץ זבת חלב ודבש" - נוכל להבין עכשיו כבטוי של צרכים; זבת חלב - מרוב שפע, אולם רק חלב ודבש - ולא מותרות. ואכן יש בארץ כל מה שצריך.

ארץ ההשגחה

בסוף הפרשה ישנו תיאור דומה לפרשתנו: והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ד' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה ( דברים יא יא-יב). תיאור זה משלים את התיאור דלעיל (פרק ח'). נחלי המים אינם בעלי נביעה תמידית אלא זקוקים למטר, אחרת - יהפכו לנחלי אכזב. מציאות זו באה כדי ליצור קשר מתמיד בין האדם לאלוקיו, כאשר כולו תלוי בחסדי הבורא, ואיננו יכול לחיות בארץ מבלי לשאת כפיו אל השמים בתפלה. רעיון זה נמצא גם בתוך שבעת המינים. וכך נאמר במסכת ב"ב (קמז ע"א):

רוח צפונית יפה לחטים בשעה שהביאו שליש וקשה לזיתים בשעה שיניצו. ורוח דרומית קשה לחטים בשעה שהביאו שליש ויפה לזיתים בשעה שיניצו. זיתים וחטים הם שנים משבעת המינים והם זקוקים למזג אויר שונה. כדי שגם כל התבואה תעלה יפה וגם הזיתים יניצו, זקוקים לרוח דרומית ולרוח צפונית בצורה מדוייקת ובזמן המתאים. וכל הגידולים אכן יכולים לגדול בארץ: אלו שזקוקים לקור ואלו שזקוקים לחום, אך יחד עם זאת, הם יכולים גם לקמול. לפי זה, שבעת המינים מייצגים את כל אזורי הגידול בארץ: בהר ובשפלה, בצפון ובנגב וליד הים. מציאות זו הינה מיוחדת במינה על פני כל כדור הארץ. רק מעל ארץ ישראל נפגשים שני אזורי אקלים מנוגדים; איזור אחד מגיע ממערב אירופה עד לדרום מזרח אסיה, והוא מביא את גשמי המונסון שם; ואיזור שני המשתרע ממדבר סהרה וסודן עד לסוריה ועירק, והוא בעל משקעים אפסיים. צומת זה נמצא בדיוק מעל ארץ ישראל. בכוונה ברא הקב"ה את עולמו בצורה כזו, שמתחת למפגש אקלימי זה, שהוא יחיד במינו, יהיה תלוי גורלו של החקלאי תחת עיני ה', ומתוך השגחה מיוחדת. יכולה הארץ להיות כולה גשומה, אך גם שחונה לחלוטין, והכל תלוי בקיום המצוות, בלימוד התורה ובתפילה. גם רעיון זה משתלב היטב בפסוקים בדברים (פרק יא). מיד אחר תיאור הארץ באים הפסוקים: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי - ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך". וברש"י (ד"ה והיה אם שמוע): "והיה - מוסב על האמור למעלה למטר השמים תשתה מים". (חלק מן הדברים לקוח מן ההקדמה של הספר "טבע ונוף במורשת ישראל" - נגה הראובני).

ארץ דגן תירוש ויצהר

כינוי זה של הארץ גם הוא תמצית התיאור של שבעת המינים: החטה והשעורה הם הדגן; הגפן, התאנה והרמון הם הפירות - כשהמשובח ביותר מהם הוא היין - התירוש, ולבסוף התוצרים: שמן ודבש - יצהר. חלוקה זו נמצאת גם בשירת האזינו: תנובות שדי - דם ענב - דבש ושמן. הדגן, הפירות והתוצרים כשכולם מלאים ברכת ה' הם לברכה, כשבאים מתוך הכרת תודה ושמיעה אל מצוות ה': "והיה אם שמע... ואספת דגנך ותירושך ויצהרך"; אולם יכולים להביא למצב של שכחה מתוך שקיעה בטוב הארץ. ואולי בלשון המשולשת בכתוב:

" ש מ נ תע ב י ת כ ש י ת " רמוזים שלשה חלקים אלו של דגן תירוש ויצהר, שכל אחד מהם גורם בהתאמה לשביעה מסוימת, ובעקבותיה ל - ויבעט, ויטוש, וינבל. אולי משום כך מצוה התורה לתת לכהן תרומה: "כל חלב יצהר, וכל חלב תירוש ודגן - ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים" (במדבר יח יב). גם כאן הדגש על הדגן, התירוש והיצהר השופעים חֵלֶב. כדי שלא יגרמו לנטיה שלילית, צריכים לזכור את ה' ע"י נתינת הראשית לכהן. גם בתוכחה רומזת התורה לעונש הבא "תחת אשר לא עבדת את ד' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" - "ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד השמדך אשר לא ישאיר לך דגן תירוש ויצהר" (דברים כח מז, נא). ושפע זה של שבעת המינים יאבד, כשתשבע ולא תברך.

ארץ זבת חלב ודבש

כינוי רווח זה נמצא במקרא מספר פעמים. בספר דברים, לפני הכניסה לארץ, מובא כנוי זה בצמוד לאזהרת השובע: "כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו - ז ב ת ח ל ב ו ד ב ש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלוהים אחרים" (לא כ). ובמקום אחר: "ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאוד כאשר דבר ה' אלוקי אבותיך לך ארץ ז ב ת ח ל ב ו ד ב ש" (ו ג). וכן: "ושמרתם את כל המצוה אשר אנוכי מצוך היום... ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ד' לאבותיכם לתת להם ולזרעם ארץ ז ב ת ח ל ב ו ד ב ש" (יא יט). ובוידוי המעשרות: "שמעתי בקול ד' אלוקי עשיתי ככל אשר צותני - השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ ז ב ת ח ל ב ו ד ב ש" (כ ט).

חלב ודבשכאמור לעיל, מתארת התורה את הארץ כארץ שבעת המינים או כארץ דגן, תירוש ויצהר. אפשר לומר שגם הכינוי "ארץ זבת חלב ודבש" הוא קיצור של שבעת המינים; כשהמלה חלב אינה מציינת חלב צאן או בקר אלא חֵלֶב חטה, והמלה דבש אינה דבש הדבורים, אלא דבש הזב מן הפירות המתוקים כתאנים ותמרים. לחיזוק רעיון זה אפשר להביא שוב את "שירת האזינו" המדברת על סכנות השפע, שם נזכר הדבש מן הסלע וחלב כליות חטה. וכבר הזכרנו לעיל את חלב הדגן (במדבר יח). וכן בתהלים (פרק קמז) מתואר השפע בביטוי "חלב חטים ישביעך". כך גם יבואר בתהילים (פרק פא): "שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר" - זהו התנאי. וקיום התנאי בסיום המזמור: "ויאכילהו מ ח ל ב ח ט ה ומצור - דבש אשביעך". כדמיון הפסוקים "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי... ואספת דגנך ותירושך ויצהרך... פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים והשתחויתם להם" (דברים יא יג-טז). ובדעת מקרא (תהלים פא הע' 29/ב): הלשון "ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך" - מעלה בזכרון את הלשון הרגילה: "ארץ זבת חלב ודבש", אלא שתחת חָלָב (בשני קמצים) אמר המשורר חֵלֶב (בצירה וסגול).

סדרן של חדשים

הסדר בשבעת המינים הוא לפי סדר חדשי השנה, כשהשעורה בניסן, והחטה באייר הגפן - בסיון ובתמוז, התאנה - בחודש אב, והרמון באלול, התמרים - בתשרי ובחשון, והזיתים בכסלו. אולם יוצאים מן הכלל הם החטה והתמרים, שמופיעים בתורה שלא כסדרם בטבע. שהרי השעורה קודמת לחטה, והתמרים - לזיתים. ואולי הפכה התורה את הסדר בכוונה, בכתבה את החטה בהתחלה ואת הדבש בסוף, כדי לומר לנו שחלב ודבש הם התיאור התמציתי של שבעת המינים, ובמקום לומר "ארץ שבעת המינים" כותבת התורה בקיצור "ארץ זבת חלב ודבש", שפירושו של כינוי זה ארץ השפע - מחלב החטה ועד דבש התמרים. וכך גם מתאים יותר הסבר זה לבטוי ארץ זבת חלב שהוא שפע של הארץ ממש ולא מבעלי חיים הגדלים על הארץ (עי' רש"י שמות יג ה וברא"ם).

ארץ ה'

מכל דברינו עולה תמונה ברורה, של ארץ משופעת בכל טוב, אולם מחייבת את האדם האוכל מפריה ושבע מטובה, להיות מחובר אל נותן השפע, בתפילה ובקיום מצוות. אז יזכה להשגחה מיוחדת. וכך מסיים משה את התורה בפסוקים האחרונים הנאמרים מפיו (דברים לד כח): "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב, אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל".

צו לדורות

אפשר ללמוד מהדגשה זו של התורה גם לקח לדורנו. במבחן העוני והמצוקה, הביצות, הקדחת והמלחמות - עומדת החברה הישראלית במבחן הערכים. אולם בחברת השפע ותרבות הפנאי - מרוב עידון ושובע, מתפרקים הערכים כולם ומביאים לשכחה ושקיעה בהנאות גשמיות, שאינן יכולות לבנות שלד בריא של עם "ובאין חזון יפרע עם". במצב זה חייב להיות דגש חזק על פיתוח כל הכוחות הרוחניים שגנוזים בעם, וזו עצת התורה למצב שכזה: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".