אהבת חינם לארץ

חטא המרגלים

את חומרת חטא המרגלים ניתן לציין בשני עניינים: העונש החמור והשפעת החטא על עם ישראל לעתיד.

 עונשם של יוצאי מצרים היה שלא יכנסו לארץ, במדבר מתו עד תום כל הדור, ובניהם אחריהם - הדור הבא, נכנס תחתיהם לארץ.

השפעת החטא על עם ישראל לדורותיו מוזכרת במשנה (תענית פ"ד מ"ו): "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר". אומרים חז"ל (תענית כט ע"א): "ויבכו העם בלילה ההוא", אמר הקב"ה: " אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות". מפרשת הגמרא ש"מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב". משמע שחטא המרגלים לא היה רק החטא הראשון בט' באב, אלא השפיע על היום הזה לעתיד ולכן קרו בו מקרים קשים לישראל כפי שמפרטת המשנה.

מדוע חטא המרגלים היה כה חמור עד ששינה את מהלך הדורות?

העם והארץ

חטא המרגלים נוגע להבנה מהי הארץ לעם. כל עם זקוק לארץ כדי לחיות את חייו, אבל לעם אלוקי עם סגולה, הארץ המתאימה היא גם ארץ אלוקית.

אפשר היה להבין שהסיבה לכך שאנחנו צריכים ארץ מיוחדת היא, כדי שנוכל לחיות את חיינו המיוחדים. הארץ היא אמצעי לחיים שלנו, וכדי להיות אמצעי טוב היא צריכה להיות מתאימה. אין זה כך, הארץ מתאימה לנו לא רק כאמצעי אלא כיעוד פנימי. הארץ והעם הם תיומת אחת - שדרה המחולקת לשנים, כדברי הרב קוק זצ"ל (אורות א"י א):

"ארץ ישראל איננה דבר חיצוני לאומה, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר של חיים עם האומה…".

הארץ ואנחנו כמו גוף ונשמה, כמו שהגוף הוא אחד עם הנשמה, ומגלה את חיי הנשמה - כך הארץ היא אחד עם העם והיא מקום גילוי החיים שלנו, כמאמר חז"ל (אבות פ"ד מ"ג): "אין לך דבר שאין לו מקום". המקום הוא חלק מהופעת החיים, מכיוון שהחיים שלנו אינם ארציים גם הארץ שלנו איננה ארצית. חיינו הקדושים הם פורצים ומתממשים בקדושתה החיונית של הארץ.

יתרה מכך, ביצירה האלוקית בחירת הארץ קדמה לבחירת ישראל. הארץ עומדת בקדושתה מימי בראשית. ואליה מביא אותנו רבש"ע אחרי יציאת מצרים. יש לארץ ראשוניות יסודית בכל הנוגע להופעת שכינה וקדושה בעוה"ז. הארץ נבראה בקדושתה וממנה הושתת כל העולם. היא יסוד מציאותי של קדושה נצחית ללא הפסק, וכאשר עם ישראל חי עליה את חייו מתגלית קדושתה. על כן בשעה שישראל גולים ממנה היא בשיממונה ואין שום אומה יכולה להזדווג לה.

קלקול המרגלים לשעה ולדורות

מפרש המהר"ל (נצח ישראל פ"ח) שהיה צריך להיות רצף בין יציאת מצרים וכניסת ישראל לארץ, הרצף נשבר בחטא המרגלים. אילולי החטא היה נשמר היחס האלוקי של בחירת ישראל גם ביחס לארץ - לא היו גולים ממנה לעולם, ולא היה חרב בית המקדש. כמו שבחירת ישראל הסגולית והנצחית אין לה הפסק. אמנם לבסוף נכנסו לארץ אבל לא מתוך אותו התהליך.

המרגלים הולידו "הווה אמינא" שעם ישראל יכול בלי הארץ, לכן הם בדקו אותה וריגלו לראות האם הארץ טובה לנו. כביכול כניסתנו אליה תלויה בבחירה וברצון ההכרתי שלנו, ולא בבחירה - ביצירה האלוקית. אמנם התברר לאחר מכן שאין הארץ תלויה בבחירתנו כי הקשר שלנו אליה הוא קשר של נצח - קשר אלוקי. אבל ה"הווה אמינא" השאירה רושם בביטול הרצף.

מפרש הרצ"י קוק (שיחות הרצ"י לפרשת שלח, סדרה ראשונה סעי 4): "בדבריהם של המרגלים מתגלה חוסר הבנה לקשר המהותי בין עם ישראל וארץ ישראל. הם מתייחסים אל העם שיושב שם "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא". בלי להתייחס אל הארץ וחיוניותה לעם ישראל. אבל יהושע וכלב אומרים "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה", ומתייחסים אל הארץ עצמה, ואל ההכרח האלוקי שעם ישראל ישב בה, המחייב לעלות אליה ולרשת אותה, בין אם אין שם גויים, בין אם יש שם גויים באופן ארעי.

וזה חוסר הבנה ואמונה, בעצם עניין עם ישראל ותורה במציאות. של קידוש החיים, וקידוש הארציות, הגורם מאיסת ארץ חמדה לכל העם כולו. וגזירת עונש לכל הדור".

לפי הסברו המרגלים התייחסו לעם שישב כאן, והיכולת לנצח אותו במלחמה, בהתעלמות מכך שהמלחמה היא בעצם על הארץ. לכן הם מזכירים את הקושי להילחם ולגרש את העם שיושב בה כי הוא חזק. אבל כלב ויהושע התייחסו למפגש עם הארץ ומה הארץ עושה לנו כאשר אנחנו מורישים אותה, וממילא נלחמים בגויים שיושבים עליה ומגרשים אותם.

הרצון של העם להיכנס לארץ הוא מנחה אותנו להוריש את הגויים שישבו כאן, כי המפגש עם הארץ נותן לנו חיים נותן לנו את יעודנו, הוא איננו אמצעי להשיג קיום מצוות. הוא חיינו ממש, וכשנלחם על הארץ נקבל חיים, נקבל את הכוח להילחם ולהוריש את הגויים. כלב ויהושע לא התעלמו מהגויים שישבו בארץ אבל הם ידעו שהארץ היא הגורם שמכריע את המלחמה.

ה"הווה אמינא" של המרגלים גרמה קלקול לדורות, שהקשר לארץ לא חדור בנו בעצמיותנו כמו שהיה יכול להיות אילו היה המשך אחד מיציאת מצרים. הקשר הפך להיות כמו קשר אמצעי שממנו נולדה אפשרות הפיזור והיציאה לגלות. לכן החורבן והבכיה לדורות "התגלגל" לאותו היום. היום הזה מלמד על החיבור העצמי בין הארץ לעם.

חזרה לציון

בשיבת ציון שלנו הארץ משיבה את בניה וקוראת להם לבוא כדברי הגמרא (סנהדרין צח ע"א): "אמר ר' אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". הארץ מגלה כלפי בניה מידה של אהבת חינם, לתקן את הבכיה "חינם" לדורות מאותו הלילה. הארץ מחזרת אחרינו ומחזירה אותנו אליה. עלינו להתחזק ביחס העצמי אל הארץ וממנה לקבל את הכוח להוריש את הגויים היושבים עליה. המפגש שלנו עם הארץ הוא מפגש של חיים, חיים של קדושה חיים של אידיאלים, היא משיבה חיים לעם היושב בה, ומחיה אותו להילחם ולהוריש את הארץ.

את גליוננו פותח מאמרו של הגאון ראש ישיבת מרכז הרב, והרב הראשי לישראל (לשעבר) הרב אברהם אלקנה שפירא שליט"א - לאמץ לבבות לאמונת האמת, לא לפחד להחזיק בארץ ובמצוות המלחמה עליה. עליו נוסף מאמרו של הרב שוורץ, חורבן ובנין משום קדושה בארץ ישראל, כיוון שלעיתים קדושתה גורמת לחורבן, וחורבנה הוא תיקונה.

העיסוק במצוות התלויות בארץ מפני קדושתה, כמו העיסוק בה עצמה ובהתיישבות המעשית עליה, מרומם את הרוח ומשיב חיוניות של חיים מהארץ לעם. בגליוננו בירורים בסוגיות שונות: הרחקה משום כלאים בירקות גינה, חיוב נטע רבעי בעץ שגדל בחממה והפרשת תרומות ומעשרות מפירות יצוא. הרב אפשטיין עוסק בחיוב השתתפות בבניית גדר חיה בין שכנים, והאם ניתן לכפות על אחד מהצדדים לבנותה.

בבניין ירושלים ננוחם, וכל המתאבלים עליה יזכו לראות בבנינה, בביאת גואל צדק במהרה.