ישוב הארץ - בינוי או שדות?

 

א. עדיפות אילנות על בתים

את שאלת העדיפות בין בית לשדה לענין ישוב הארץ ניתן לבחון על פי הסוגיא (ב"מ קא ע"ב) של היורד לשדה או לחורבה של חבירו ללא רשות ונטעה או בנאה.

"א"ר יוחנן בבית שומעין לו, (היורד לתוך חורבה ובנאה שלא ברשות ואומר לו עצי ואבני אני נוטל - רש"י) בשדה אין שומעין לו (היורד לשדה ונטעה שלא ברשות ואומר נטיעותי אני נוטל) מאי טעמא משום ישוב ארץ ישראל. איכא דאמרי משום כחשא דארעא (שכבר הכחישו הנטיעות את השדה שינקו ממנה) מאי בינייהו? איכא בינייהו חו"ל למ"ד משום כחשא דארע ממונא אפסדיה ואפילו בחו"ל נמי אין שומעין לו."

הרמב"ם פסק (הל' גזו"א פ"י ה"ט): "מפני שמכחיש את הקרקע". כלומר, כלישנא בתרא, שגם בחו"ל אין שומעין לו בשדה משום כחשא דארעא. ושם (ה"ה): "אמר לו בעל השדה: עקור אילנך ולך, אין שומעין לו".

והראב"ד השיגו:

"נ"ל שאין אומרין כן בא"י, מפני ישוב א"י. וכן אם אומר הנוטע, הריני עוקר אילני, אין שומעין לו כמו שכתב הוא (ר"ל בהל' ט' הנ"ל) אפילו בחו"ל, מפני שמכחשת את הקרקע. וזה מוסיף הוא דאית ליה נמי משום ישוב א"י."

כוונת הראב"ד היא שלא נחלקו שתי הלשונות בעקרון של מצות ישוב א"י. גם לישנא בתרא מודה שיש מצוה ליישב את הארץ, אלא שהיא הוסיפה על לישנא קמא נימוק נוסף, משום כחשא דארעא, ונימוק זה בלבד נוגע גם לחו"ל. אך בא"י יש שני נימוקים, גם ישוב א"י וגם כחשא דארעא. ולכן סובר הראב"ד שבעל השדה אינו יכול לומר לנוטע: עקור אילנך ולך. אע"פ שהנימוק של כחשא דארעא לא קיים כאשר בעל השדה מוותר עליו. אך עדין קיים הנימוק של ישוב א"י, וזה אינו תלוי בו, אלא כלל ישראל מחייב אותו להימנע מעקירת אילנות בארץ ישראל.

וכתב המ"מ שגם הרמב"ם מודה לראב"ד במצוה ליישב את א"י. אלא שאין חוששין לכך אלא כאשר בעל השדה מעונין בכך, אך כשבעל השדה עצמו מוכן שיעקרו את האילנות משדהו אין כאן מצוות ישוב א"י.

נמצא שהרמב"ם והראב"ד נחלקו בשאלה האם ישוב א"י הוא אוביקטיבי או סוביקטיבי או במינוח תורני: חיוב חפצא או חיוב גברא. לדעת הראב"ד ישוב א"י הוא אוביקטיבי כלומר חובת חפצא ז"א השדה, ואינו תלוי כלל בדעתו האישית של בעל השדה. לדעת הרמב"ם הנימוק הוא סוביקטיבי כלומר חיוב גברא. ורק כאשר בעל השדה מעונין במטע יש בכך משום ישוב א"י, אך כשאינו מעונין בכך אין מצוה.

ויתכן לומר שהרמב"ם לשטתו שלא מנה את מצות ישוב א"י במנין המצוות. והרמב"ן השיגו (השגות הרמב"ן מ"ע ד) שהמצוה היא "שלא נעזוב אותה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". כלומר יש מצוה ציבורית על כלל ישראל לכבוש את הארץ כולה ולישבה באופן אקטיבי. לדעת הרמב"ם יש רק מצוה לשבת בארץ באופן פסיבי (כי עי"כ אדם מקיים את רוב מצוות התורה, ודומה שיש לו א-לוקה, עיין היטב בלשון הרמב"ם בפ"ה מהל' מלכים) אך אין מצוה ליישבה באופן אקטיבי, אלא לצורך הישיבה הוא שהארץ תהיה בנויה ונטועה, כי א"א לשבת בא"י ללא קורת גג וללא פרנסה. ולכן צורך האדם הוא הקובע את ישוב הארץ, וכאשר אין לאדם צורך בנטיעות, אין מצות חפצא שהארץ תהיה מיושבת אלא רק מצות גברא שהאדם ישב בארץ.

ובדעת הראב"ד מסתבר לומר, שאדם הרוצה לעקור את אילנותיו שנטע בעצמו, ולבנות במקומם בתים אין איסור בדבר (כשהכל נעשה מבלי לפגוע באיסור בל תשחית, הנוהג גם בחו"ל). איננו יכולים לכפות על האדם לנטוע אילנות או לבנות בתים כל אדם עושה בנחלתו כהבנתו. אך כאשר בעל השדה דורש מהנוטע שלא ברשות שיעקור אילנותיו, יכול הנוטע לומר לו בשם כלל ישראל שהארץ זקוקה לעצים ולכן איננו מוכן להיות שותף לעקירתם. אך אם בעל השדה רוצה לעקור בעצמו איש לא ימחה בידו (מלבד השאלה של בל תשחית,כאמור).

נמצא[1], שבין אם נאמר שישוב הארץ הוא מצות חפצא כראב"ד, ובין אם נאמר שהיא מצות גברא כרמב"ם, המצוה גורמת יחס מועדף לאילנות על בתים. כי בבתים יכול הבונה ליטול עציו ואבניו, גם בניגוד לרצונו של בעל השדה.

 

ב. נטיעת אילנות לעומת זריעת שדות

מצינו סתירה להנחה זו מהאמור שם (קח ע"ב) בענין דינא דבר מצרא: "ארעא לבתי וארעא לזרעא (המצרן חפץ בה לזריעה והלוקח צריך בה לבנין בית) ישוב  עדיף (בי"ד לא תיקנו כאן עשיית הישר והטוב, שזו טובה מזו). משמע שישוב בתים עדיף מישוב שדות. אמנם הלכה זו נוהגת גם בחו"ל, אך לא מצינו שבא"י יש הלכה שונה, וגם אין סברה לומר שא"י שונה מכל העולם, ושבה שדות עדיפים מבתים.

וכבר עמד על כך הרא"ש (שם, פ"ט סי' לג) ותירץ שאכן בתים עדיפים מזרעים, אך אילנות עדיפים מבתים. בסוגית בר מצרא מדובר בזרעים ולכן ישנה עדיפות לבתים, אבל בסוגית היורד לשדה חבירו שלא ברשות ונטעה או בנאה מדובר באילנות.

מה הסברה לחלק בין זרעים לאילנות? אילנות מושרשים וקבועים, וזרעים הם ארעיים. בתים עדיפים מזרעים כי בתים הם קבועים וזרעים ארעיים. וייתכן שאילנות נחשבים לקבועים ומושרשים יותר מבתים. אלא שלפי"ז יהיה הדבר תלוי בחוזק הבתים ובזני האילנות כי יש בתים קבועים יותר מאילנות, וצ"ע.

ונראה שהבתים תופסים מקום מצומצם, ונטיעות תופסות שטח רחב. א"י מיושבת יותר ע"י אילנות מאשר ע"י בתים.

ולפי מה שפירשנו, בדעת הרמב"ם עפ"י המ"מ, שמצות ישוב א"י היא חובת גברא ולא חובת חפצא, ורק כאשר יש לבעל השדה נזק מעקירת האילנות הוא יכול למנוע את עקירתן יש מקום ליישב את הסתירה באופן אחר. ביורד לשדה חבירו, כאשר בא היורד - הנוטע לעקור את אילנותיו בניגוד לרצון בעל השדה אנו אוסרים על הנוטע לעקור את נטיעותיו, בגלל הנזק שאילנותיו גרמו לבעל השדה. משא"כ בבתים - שאם יקח את אבניו לא ייגרם לבעל השדה נזק בכך, כי הבתים לא הכחישו את הקרקע, כמו אילנות. אך בעדיפות בין המצרן שבא לנטוע אילנות ללוקח שבא לבנות בתים, אנו אומרים שבית עדיף, כי ישוב בית הוא צורך גדול יותר לאדם מאשר נטיעת אילנות. נטיעה היא רק פרנסה ואילו בית מאפשר חיים תקינים.

ויש להקשות בדעת הרמב"ם: כשאדם בנה בית בשדה חבירו שלא ברשות, ורוצה ליטול את עציו ואבניו, אין בעל השדה יכול למנוע זאת ממנו. מדוע שלא נאמר שמכיוון שבעל השדה מעוניין בבית לדור בו, משום ישוב א"י - נמנע את הריסת הבית? וי"ל שאמנם בית מביא תועלת לבעל השדה, אך בנטילתו מהשדה לא נגרם לו נזק. בעוד שעקירת אילנות גורמת לו נזק. אע"פ שאם היינו דנין מצד בעל השדה אין ספק שטוב לו שהבית ישאר במקום ויסיע בידו לשבת בא"י בצורה נוחה. אך כנגד זה עומד הבונה את הבית שלא ברשות - ומחזיק באבניו , ורוצה להתשמש בהם לבנות לו בית במקום אחר. עם כל חשיבותה של א"י א"א להפקיע בגללה את רכושו של הבונה, שהרי בעל השדה לא רכש את העצים והאבנים והם אינם שלו ואין לו כל זכות בהם. אבל באילנות שגרמו  נזק לשדה בכחשא דארעא, יכול בעל השדה לטעון שלא יעקרו (אף אם רצונו של הנוטע ליטול את עציו) בגלל כחשא דארעא.

ולפי"ז י"ל שאע"פ שהרא"ש סובר כרמב"ם, שבעל השדה יכול לומר לנוטע טול אילנך ולך (עי"ש פרק ח סי' יג), יתכן לומר שלא נאמר כן אלא בחו"ל. אך בא"י מודה שלא יכול לומר לו טול אילנך ולך. וא"כ בא"י אפ"ל שהרא"ש סובר כשיטת הראב"ד שישוב א"י הוא חובת חפצא ולכן קנה המידה הוא קביעות בישוב הארץ, מצד החפצא שבה. ומבחינה זו הדירוג הוא: אילנות, בתים, זרעים. אילנות מיישבים את הארץ ע"י השרשה קבועה. בתים פחות וזרעים פחות מבתים. אך לדעת הרמב"ם שישוב הארץ הוא חובת גברא, השימוש של האדם בבית הוא העיקר ואח"כ אילנות וזרעים, ואין באמת נפ"מ בין הזרעים לאילנות, שניהם פחותים מבתים.

 

ג. מחלוקת הירושלמי והבבלי

כתוב בירושלמי (גטין פ"ה ה"ו):

"היורד לתוך חורבה של חבירו ובניה שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה. ביקש ליטול עציו ואבניו אין שומעין לו. ר' יעקב בר אחא בשם ריב"ל משום ר"נ בר יעקב בעי אילו הפורק חבילתו לתוך חורבתו של חבירו והלך ליטלה, שמא אין שומעין לו?! ולא שמיע דאמר ר' יעקב בר אחא (כך יש לגרוס ולא אידי) משום ריב"ל משום יישוב? יאות אמר ר' יוסי הוינא סבר מימר מה פליגין בארץ, אבל בחו"ל לא. מן מה דאמר ר' יעקב בא אחא משום ישוב הדא אמרה היא בארץ היא בחו"ל".

בהו"א סבר הירושלמי שנימוקו של ר' יעקב בר אחא משום ריב"ל הוא משום ישוב א"י. אך למסקנה סובר הירושלמי שהוא משום ישוב העולם. וא"כ אין הבדל בין א"י לחו"ל. אלא שלדעת הירושלמי משום ישוב העולם אין גם לבונה רשות ליטול עציו ואבניו. הירושלמי חולק אפוא על הבבלי וסובר שאין הבדל בין בתים לבין נטיעות וזרעים. כל דבר המוסיף ישוב בעולם רשאי בעל השדה למנוע את הריסתו או עקירתו.

בעל שיירי הקורבן (שם) עמד על מחולקת זו בין הבבלי לירושלמי. והקשה על הבבלי מכמה סוגיות  בבבלי, שבהן מצינו שבנין בתים יש בו משום ישוב א"י. לדוגמא (גטין ח ע"ב) :

"הלוקח בית בא"י כותב עליו אונו אפילו בשבת משום ישוב א"י"

ישוב הקושיה לשתי השיטות האמורות:

לשיטת הרמב"ם אכן בית יש בו ישוב א"י יותר מאשר שדה (ועם זאת אין ספק שגם הקונה שדה מגוי יכתוב עליו אונו אפילו בשבת, כי גם קנין שדות בא"י הוא מצוה וכפי שיתברר להלן). וגם ר' יוחנן שאמר שאסור לעקור נטיעות משום ישוב א"י ולא אמר כן בבתים, זהו רק משום שבעל השדה יכול להתנגד לעקירת האילנות משום כחשא דארעא, כן אז יש אסור מצד ישוב א"י. אך כשאין כחשא דארעא אין מקום למנוע את העקירה משום ישוב א"י, [וי"ל (וכהריטרא הנ"ל)] כי מצוה זו היא חובת גברא ותלויה בדעתו של בעל השדה. ולכן בבית שאין טענת כחשא דארעא אין מצות ישוב א"י ואין אפשרות למנוע את ההריסה. וכמו שהירושלמי עצמו אמר שיכול בעל החבילה ליטול את חבילתו. אך לבנות בית או לקנותו לכתחילה בוודאי שזו מצוה.

ולשיטת הראב"ד שזו חובת חפצא ולדעתו עיקר ישוב א"י הוא בעצים ולא בבתים, וכן דעת הרא"ש כמש"כ לעיל, י"ל ג"כ כנ"ל שרק כאשר יש לפנינו עימות בין זכותו של אדם על רכושו לבין זכותם של אחרים, רק אז יש לשקול האם להעדיף מבחינת א"י בתים, שדות או מטעים. וכמו שמנמק זאת הירושלמי בטענה חזקה, וכי אסור לאדם ליטול את חבילתו?! אולם זאת רק כאשר זכותו אינה פוגעת בזכותם של אחרים. אך כאשר יש גם לאחרים זכות, זכותה של א"י גם היא מובאת בחשבון. ולכן כאשר הנוטע רוצה ליטול את אילנותיו, בניגוד לרצונו של בעל השדה, לדעת ר' יוחנן אין זו חבילתו בלבד. גם לבעל השדה יש זכות באילנות שגדלו בשדהו[2]. וכן כאשר בעל השדה אומר לנוטע "עקור אילנך ולך" מכיון שנדרש ממנו לטרוח ולעשות מעשה ולעקור אילנותיו הוא יכול לטעון שזכותה של א"י קודמת ואין הוא חייב לטרוח לעשות מעשה בניגוד לטובתה של א"י. וכן כאשר בר מצרא רוצה לזרוע זרעים והלוקח לבנות בית, הלוקח קודם, אך אם ירצה בר המצרא לנטוע אילנות הוא קודם. וכן אם ירצה הלוקח לנטוע אילנות ובר המצרא לבנות בית - הלוקח קודם, בגלל ישוב א"י. בכל המקרים שהבאנו יש התנגשות אינטרסים בין שני בני אדם וטובת א"י מכריעה. אך כאשר אין ניגוד אינטרסים בין שני בעלי זכויות, אלא אדם בא לבנות בית, לנטוע כרם או לזרוע שדה בודאי שמצוה לעשות כן בא"י משום ישוב הארץ. ולכן פשיטא שמצוה לקנות בית בא"י אפילו בשבת.

 

ד. עדיפות שטח חקלאי על פני בינוי או עיור

באיסור מכירת שדות לגוי מפרשת הגמ'  (ע"ז כ"א ע"א) שישנם שני שיקולים: "שדות... דאית בה תרתי, חדא- חניית קרקע, וחדא - דקא מפקע לה ממעשר". כלומר, המוכר שדה לגוי עובר בשתי עבירות, גם עובר על איסור "לא תחנם" וגם מפקיע את השדה מחיוב מעשרות. בעוד שהמוכר בית לגוי עובר רק באיסור "לא תחנם" ואינו עובר על הפקעת חיוב מעשרות. ואע"פ שהבית מופקע מחיוב מזוזה, חובת הדר היא ולא חובת הבית, עי"ש בגמ'. משמע שיש ערך לחקלאות בא"י יותר מאשר לבית, ועדיף להשאיר שטח חקלאי כמות שהוא ולא להופכו לאזור בנוי ולא לכביש, כי בכך מפקיעים מאותו שטח את חיוב המעשרות שבו.

אלא שהדבר תלוי בשתי דעות בתוס' (שם ד"ה הא). לדעה הראשונה: הלכה זו נאמרה גם למ"ד אין קנין לגוי להפקיע מידי מעשר. א"כ גם ימכרו את השדה לגוי לא הופקעה השדה בעצם מחיוב המעשרות אלא שבפועל הגוי לא יפריש ממנה מעשר. ולפי"ז יהיה אסור להפוך שטח חקלאי לשטח בנוי או לכביש, כי עי"כ לא יפרישו ממנו מעשרות. (וגם אם בעלי השדות אינם שומרי מצוות ואינם מפרישים מעשרות בעצמם, מפירותיהם המגיעים לשוק מפרישים לבסוף מעשר. אך אם בעלי השדות הם נוכרים שאין מפרישים מפירותיהם מעשרות אין נפק"מ אם ישארו שטחים חקלאיים או ייהרסו לשטחים בנויים או לכביש).

לדעה השניה: סוגיה זו נאמרה למ"ד יש קנין לגוי להפקיע, כי לדעתו השדה מופקעת בעצם מחיוב מעשרות ע"י העברתה לגוי. ולדעה זו אין איסור לשנות יעוד של שטח חקלאי לשטח בנוי. כי גם שטח בנוי חייב בעצם במעשרות ורק בפועל אין מגדלים בו גידולים חקלאיים ולכן למעשה אין מפרישים ממנו מעשרות. אלא שלפי הגדרה זו קשה, מדוע המוכר בית לגוי אינו עובר בשני איסורים כמו במכירת שדה: לא תחנם, והפקעה ממעשרות? שהרי בעצם גם בית חייב במעשרות, וכשמוכרו לגוי מפקיעו ממעשרות. כי בלא"ה הוא כבר מופקע ממעשרות מצד עצם יעודו. וא"כ ה"ה יהיה אסור להמיר יעוד של שטח חקלאי לשטח בנוי כי בכך מפקיעים את השטח מיעודו החקלאי החייב במעשרות, ליעוד אחר שאינו חייב במעשרות. ולא מצינו בכל הש"ס איסור לבנות בשטח חקלאי, מסיבה זו, שמפקיעו ממעשרות. וצ"ל שבית הוא מצב ביניים. בעצם הוא חייב במעשרות אילו היו מגדלים בו גידולים חקלאיים, אך מצד שני הוא אינו מיועד לכך, ולכן בית נהנה משני עולמות. אין איסור למוכרו לנכרי, אע"פ שמפקיעים ממנו חיוב מעשר, אך מכיון שאינו מיועד לכך אין זו הפקעה בעצם, אלא רק שינוי יעוד, שמשמעותו, שבפועל לא יגדלו שם גידולים חקלאיים, אך אין בכך איסור.

 

ה. שיטת הרמב"ם בהפיכת שדה לבית

להלכה קי"ל שאין קניין לגוי להפקיע ממעשר, וכמו שפסק הרמב"ם (הל' תרומות פ"א הל' י). ובכל זאת פסק (הל' עכו"ם פ"י הל' ג):

"ומפני מה החמירו בשדה? מפני שיש בה שתים: מפקיעה מן המעשרות ונותן להם חניה בקרקע."

ועל כן צ"ל שהרמב"ם סובר כתירוץ הראשון בתוס' (שם), שהמכירה לגוי אסורה משום שבפועל הוא לא יפריש תו"מ. וא"כ יקשה,  שמאותה סיבה יהיה אסור לשנות משדה לבית, מפני שע"י השינוי - בפועל, לא יפרישו עוד מעשרות מאותו שדה? 

וי"ל שהרמב"ם לשיטתו (הל' תרומות פ"א ה"י):

"גוי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה. ולפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרו"מ ומביא ביכורים, והכל מן התורה, כאילו לא נמכרה לגוי מעולם".

ופירש הכס"מ (שם, ובהל' שמיטה פ"ד הל' כט) שרק לענין כיבוש יחיד כתב שאין קנין לגוי להפקיע. ר"ל, שאין לגוי בעלות גמורה להפקיע את השדה עד כדי כך שישראל הקונה חזרה את אותה השדה ייחשב ככובשה מחדש. לענין זה בלבד אין לגוי קנין, אך לענין חיוב תרו"מ - כל עוד השדה ברשות הגוי היא מופקעת בעצם מתרו"מ.

ובמעדני ארץ (להגרש"ז אויערבך,  הל' תרומות שם) הסביר את דברי הכס"מ שרק הגידולים מופקעים מחיוב מעשרות אך לא הקרקע עצמה. ולדעתו, מובן יותר מדוע רק מכירת שדה לגוי אסורה ולא מכירת בית: בשדה יש גידולים בפועל המפוקעים ע"י בעלות הגוי (יש קנין לגוי להפקיע) ממעשרות, אך בית שאינו מיועד לגידולים אין בו הפקעה כלל ומותר למכרו לנוכרי. ולכן גם שינוי יעוד משדה לבית מותר כי אין הפקעה כלל. ורק במכירת שדה לנוכרי יש בגידולים שיצמחו הפקעה בעצם, אבל לא בהפיכה לבית כי לא יהיו בו גידולים.

 

ו. שינוי יעוד מבית לשדה

בשינוי בית לגינה פסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ג ה"ו):

"לא יסתור אדם את ביתו לעשותו גינה ולא יטע את חורבתו גינה, שלא יחריבו את ארץ ישראל".

ומקורו בתוספתא (ערכין פ"ה ), שם נחלקו רבנן ור"ג בדבר ופסק כרבנן. והדבר תואם את שיטתו שעיקר ישוב א"י הוא בבית ולא בגינה. ולשיטת הרא"ש (שכאמור לעיל שדה עדיפה על בית, יקשה מתוספתא זו) שחילק בין זרעים לאילנות י"ל שרק בגינה אסור כי היא מקום גידול זרעים אך מטע אילנות מותר.

וא"כ הרמב"ם לשיטתו שבית עדיף מאילנות והרא"ש לשיטתו שאילנות עדיפים מבית.

 

 

ז. סיכום

לדעת הרמב"ם בינוי עדיף מבחינת ישוב הארץ, ומסתבר שגם כביש, המסייע לבינוי ולדיירי הבתים ועדיף משטח חקלאי. לדעת הרא"ש אילנות עדיפים מבתים וק"ו מכביש. אך גידולים חד-שנתיים נחשבים פחות מבתים, וצ"ע אם נחשבים פחות מכביש.

והמסתבר בדעת הרא"ש, שמטעים עדיפים מבתים, הוא משום שבתים עונים רק על חיוב הגברא של האדם המעונין לשבת בארץ, בעוד שמטעים עונים גם על חיוב החפצא שהארץ תהיה מיושבת לארכה ולרחבה. שדות של גידולים חד-שנתיים אמנם מתפרסים על שטחים נרחבים אך בגלל ארעיותם אינם נחשבים למיישבים את הארץ. לפי”ז יתכן לומר שגם לדעת הרא”ש עדיף פיזור אוכלוסיה ברחבי הארץ מאשר ריכוזה בצפיפות באזור מצומצם אחד. מבחינה זו אמצעי תחבורה מהירים ויעילים שיסייעו לפיזור האוכלוסיה ברחבי הארץ הם ממצות ישוב א”י.

לדעת הרמב”ן (בהשגותיו לספהמ"צ מ"ע ד) בודאי שפיזור אוכלוסיה הוא רצון התורה בהגדירו את המצוה: "שלא נעזוב אותה ביד זולתנו מן האומות או לשממה".

אמנם יש טוענים שהאזורים הפנויים בארץ נחוצים לשם הגנת הטבע של החי והצומח בארץ, שגם הם חלק מצרכי היישוב, ולדעתם יש לרכז את כל האוכלוסיה באזורים צפופים ולהניח אזורים פנויים ככל האפשר. ומסתבר שמצות ישוב א"י היא גם יופי, נוחיות ואיכות הסביבה. א"י צריכה להיות נאה, לא רק משום שבכל מצוה נאמר "ואנוהו" התנאה לפניו במצוות, וכשם שיש  צורך בצצית נאה ובלולב נאה כך יש צורך בארץ נאה. יתירה מזאת, מסתבר שבא"י הנוי, ואיכות החיים הם חלק מהותי מגדרי המצוה. הישיבה בארץ צריכה להיות נוחה ומרחיבת דעת ורק אז אדם מקיים את מצות הישיבה כהלכה. כמו שנהגו האמוראים (כתובות קיב ע"א):

"ר' חנינא מתקן מתקליה (משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים - רש"י). ר' אמי ור' אסי קיימי משימשא לטולא ומטולא לשימשא (כשהשמש מגיע למקום שהם יושבים וגורסין וחמה קודרת עליהם עומדים משם לישב בצל, ובימי הצינה עומדים מן הצל ויושבים בחמה כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת א"י - רש"י). הרי שא"י חייבת להיות נאה. ולכן לא רק כמות הישוב קובעת אלא גם איכות הסביבה.

מאידך, ריכוז של רוב האוכלוסיה באזור צפוף פוגע אף הוא באיכות המגורים, ויש בכך גם סכנות לא מעטות לגוף ולנפש.

ונראה שניתן לשמור על איכות הסביבה גם ע"י פיזור האוכלוסיה בשיעורים מבוקרים, והדרישה להשאיר את רוב רובה של הארץ ריק גם היא מוגזמת ויש צורך לשמור על איזון בין צרכי הארץ השונים, מבלי להגזים לצד זה או אחר. בפרט כאשר יש בעיות תעסוקה חמורות בפריפריה ותחבורה מהירה, זולה ויעילה יש בה בכדי לסייע להתגבר על בעיות האבטלה (עיין רמב"ם הל' מתנות עניים פ"ב הל' ז 2) מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק בידי ישראל שמך... או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות. ועל זה נאמר "וחי עמך". עצם הקמת התשתית ובעיקר קיצור המרחקים בארץ, הרי שיש בהם מצוה גדולה נוסף על מצות יישובה של ארץ ישראל.