קונטרס ובשביעית מלחמות

הרב שרייבר רב היישוב כפר דרום פירסם לאחרונה קובץ שיעורים שיחות ומכתבים שנאמרו וחוברו בישוב כפר דרום, מאז פרוץ אירועי "מלחמת הר הבית".

הקובץ ממחיש את ההתרחשויות שעברו על הישוב קטן הכמות ורב האיכות, בזמן התעצמות הבירורים על ברית הארץ. כאשר בין ישובי הספר וההתיישבות ביש"ע, עומד כפר דרום במרכז ההתרחשיות לא פעם, ושקל מחיר דמים כבד של חברים וחיילים. 

במרכז תעצומות הרוח של חוסן הישוב עומדת עבודת רבנות של הישוב, כפי שאפשר ללמוד ממה שהתפרסם. חוסנו של הישוב מחזקת את ההתישבות בגוש קטיף ובכל חלקי הארץ. 

בין המאמרים והשעורים מובא מאמר העוסק בשאלת איסור הפחד בשעת מלחמה. 

בכמה פסוקים מובא איסור הפחד בשעת מלחמה ביניהם האיסור של החוזרים מעורכי המלחמה: "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו מפניהם… מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". בגמרא (סוטה מד ע"א) נחלקו התנאים מהו הירא ורך הלבב: ר"ע סובר כפשוטו, מי שפוחד מהמלחמה, ויכול לשבור את לב הלוחמים. ר' יוסי הגלילי סובר שפוחד מעבירות שבידו, וכן ר' יוסי מוסיף רק מעבירות של תורה. מהגמרא והסבר המפרשים עולה שריה"ג מודה לר"ע שמחזירים את מי שפוחד אבל מוסיף עליו גם את מי שיש בידו עבירות ופוחד בגללם שלא יוכל לעמוד במלחמה. 

לעניין הלכה פסקו הרמב"ם (הל' מלכים פ"ז הט"ו) והרמב"ן (הוספות לספר המצוות ל"ת י) כמו ר"ע. בספר החינוך פסק כמו ריה"ג (מצוה תקכו). והמאירי (על המשנה שם) כמו ר' יוסי במשנה שרק על עבירות דאורייתא חוזר. 

נחלקו הראשונים האם ללמוד מפסוקים אלו שיש ל"ת מן התורה לפחד במלחמה או שיש בפסוקים השונים רק הבטחה שלא יפחדו: הרמב"ם (שם) כתב: "מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם…". כן סובר ספר החינוך (מצוה תקכה): "שנמנענו שלא לערוץ ולפחד מן האויבים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם". אולם הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות (שם) סבור שמדובר בהבטחה בלבד ולא באיסור. 

הוא מקשה על הרמב"ם ממ"נ אם הוא ירא ורך לבב כיצד הגיע אל המלחמה, הלא כבר בשעת ההערכות אליה היה עליו לברוח ממנה. או שזה עצמו חטא שיש לו איסור לפחד בשעת המערכה ועליו להתגבר על הפחד. בעל הלב שמח מפרש שהיו שתי הכרזות אחת לפני תחילת המלחמה ומי שחזר מספק מים ומזון ללוחמים, ואחת תוך כדי מלחמה בהתחלתה, אבל מי שהתחיל את הקרב מצווה עליו לא לפחד בשעת המלחמה ולכבוש את פחדו. הגרי"פ (סה"מ לרס"ג ל"ת קכח, ח"ב דף קנד), מפרש את השגת הרמב"ן לא כהבטחה אלא כתמיהה איך יתכן להכריז על הירא ומאידך לצוות לא לפחוד במלחמה? ותירץ הוא את הרמב"ם שאין איסור לפחד כיון שהוא אונס תוך כדי הקרב, אלא האיסור הוא להבהיל את עצמו. 

על כך מוסיף הרב שרייבר בסעיף אחרון (ז):

 

ז. מלחמה של היום 

בימים אלו אנו נתונים במלחמה. מלחמה מיוחדת שההחיילים השותפים בה הם גם נשים וילדים, וכן אזרחים ההולכים לעבודת יומם, נוסעים בכבישים וחיים את חייהם - כל אלו משתתפים בה בעצם ישיבתם במקומותיהם ברחבי הארץ. 

שהרי מהי מטרת האוייב במלחמה? מטרתו לנצח את הצבא השני ולכבוש את ארצו וכו' . זוהי גם מטרת אויבינו במלחמתם הישירה בישובים ובאזרחים החיים בהם, מטרתם היא לסלקנו מן הארץ. ואנו היושבים בישובי הספר על אף כל הקשיים, על אף ההתמודדות הבטחונית המתמדת ועל אף הכאב המתלווה לעצם המלחמה, משיבים בזה למעשה מלחמה שערה, בעצם אחיזתנו המוחלטת בארץ ובירושתנו אותה. 

זוכים אנו בזה לקיים את המצווה המיוחדת למלחמה: שלא ירך לבבנו, שלא נירא ולא נחפז ולא נערוץ מפניהם. 

(וברש"י שם: "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו - ארבע אזהרות כנגד ארבעה דברים שמלכי האומות עושים. מגיפים בתריסיהם כדי להקישן זה לזה כדי להשמיע קול שיחפזו אלו שכנגדם וינוסו, ורומסים בסוסיהם ומצהילין אותם להשמיע קול שעטת פרסות סוסיהם, וצווחין בקולם ותוקעין בשופרות ומיני משמיעי קול: אל ירך לבבכם - מצהלות סוסים: אל תיראו - מהגפת התריסין: ואל תחפזו - מקול הקרנות: ואל תערצו - מקול הצווחה": וכל אלו התקיימו בנו ממש כאן בכפר דרום) 

ולפי הנ"ל, לרמב"ם ישנו איסור ל"ת מיוחד שלא נפחד וניסוג אחור מן המערכה. אלא נתגבר על הפחד ורק את ה' אלקינו נירא שהוא הנותן לנו כח לעשות חיל. ואין מעצור לה' מהושיע ברב או במעט. 

ולגרי"פ בביאור הרמב"ם - איסור הל"ת הוא שלא להבהיל את עצמנו. שלא נהרהר בדברים המביאים עלינו פחד יותר ממה שבא באופן טבעי. (וכדוגמא לדבר - יש לעי' מה דין פתיחת מקלט רדיו כשמשמיעים בו תכניות תבוסתנות וכל כיו"ב... וחיישינן לאיסור דאורייתא, וד"ל) ועכ"פ גם לרמב"ן, ישנו ל"ת שלא יהיה המפחד בתוך אחיו הלוחמים בשעות קשות, ולא ימס וגו'. ומשעה שהתחילה המערכה מעמידים זקיפים אשר רשות בידיהם וכו' (וברש"י בפרשת שופטים שם: זקיפין, בני אדם עומדים בקצה המערכה לזקוף את הנופלים ולחזקם בדברים שובו אל המלחמה ולא תנוסו, שתחלת נפילה ניסה). 

כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם, והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצינו... (אורות, המלחמה,א).

 

(מלאכת הזמירה - עניינה חיתוך המחובר, אך תכליתה זריעה והצמחה. כן גם כל הנפילות ואובדן החיים, תכליתם צימוח והפרחה וקול התור ישמע בארצנו בב"א) 



הוספת המערכת 

הנצי"ב בפירושו לשירת הים על הפסוק : "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה" מפרש זמרת מלשון זמיר - זמיר עריצים. עוזי - שמבינים ומשכילים כי הוא הנותן להם עוז לסבול כל הצרות שהיה להם במצרים. 

ב"ה ע"י העוז של אנשי כפר דרום ושאר המתיישבים באזורי הספר, בזכות מסירות הנפש של אזרחים רבים הפזורים בארץ, בהתמודדות עם הצרות והסבל מתעצם צבאנו ומתעצמת ממשלתנו ללחום ברשעה ולמגרה. 

-------------------------------------------------------------------------------- 

* נכתב ע"י המערכת (ד.ו), תקציר וסקירה מתוך הקונטרס.