גבורה ואמונה ארץ ישראלית

 

בינו שנות דור ודור

"בכל דור ובכל תקופה באה מן השמים הבנה חדשה בתורה, שהיא מתאימה לדור. וצדיקי כל דור מבינים בתורה כפי מה שדרוש ללמד את בני הדור." (חידושי הרי"מ,דברים לב ז)

הראי"ה קוק מלמדנו, שבדורנו זה ניתן לכוון לאמיתה של תורה רק מתוך מבט אל תחיית גאולתנו "הקץ המגולה ואור הישועה הזרוחה" (אגרות הראי"ה שעח). תלמידו הרי"מ חרל"פ מוסיף עוד כי " בכל תקופה ותקופה ישנה נקודה מיוחדת... ובעקבתא דמשיחא הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל ... אין פלא אם כל העמים רוצים לעכב ביאתם של ישראל בארץ הקודש והתקשרותם בה..." (מי מרום ו, מ"ה).

חבלי המשיח והייסורים שבתקופה זו, כבר ניצפו ע"י התנאים והאמוראים, ומתוך כך היו בין חכמינו שאמרו "ייתי ולא אחמיניה" (סנהדרין צח ע"ב). שיבוא המשיח ואני לא אראנו. אך לעומתם אמר רב יוסף: "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה". רש"י (שם) מפרש:"בצל הרעי של חמורו, כלומר אפילו בכך אני רוצה, ובלבד שאראנו". רב יוסף נכון היה להיכנס לכל הסיבוכים הכרוכים בביאת המשיח, כולל הצללים של פסולת החומריות שבאותו הדור.

ובלבד לזכות להיות באותו הדור. אנו, שזוכים לחיות בדורות אלו, לא נשאלנו אם רוצים אנו או לא. הקב"ה ששלח את נשמותינו להופיע בדור זה ידע כי בכוחנו הדבר. לאחר כל מה שפעלו גדולי הדורות הקודמים, ראויים אנו לעמוד באתגרי התקופה על כל נוראותיה.

 

המקום- הגיבורים שבספר

בחול המועד נוהגים בקהילתנו שלא להניח תפילין אך יש קהילות בישראל הנוהגות להניח תפילין בחולו של מועד. וכי אנו - הנמנעים מלהניח תפילין - יוצאים חסרים במצוה?!

משיב הראי"ה קוק (חבש פאר דרוש ב) שמסבב כל הסיבות מסבב כל נשמה לפי צרכה במקומה הראוי לה, ורק מי שנשמתו זקוקה לתיקון המושפע ע"י הנחת תפילין בחוה"מ, מביאו הקב"ה לגור בקהילה הנוהגת להניח תפילין. מגוריו של אדם מושגחים מאת ה' ע"פ כוחותיו, יכולתו ותפקידיו. (למרות שבנגלה יופיעו שיקולים אחרים בהחלטתו על מקום מגוריו).

מכאן נלמד לקהילת-קודש גוש קטיף שכיוון שיד ה' הביאתנו לגור באזור זה בתקופה זו - בחזית המלחמה - ודאי יש בנו את הכוחות והיכולת לביצוע שליחות לאומית זו.

משה רבנו המברך את שבטי גד ודן, ממשילם כאריות: גד - "כלביא שכן", דן- "גור אריה" (דברים לג, כ; כב) ומפרש רש"י : לפי שהיו סמוכים לַסְפַר (=לגבול ארצנו) לפיכך נמשלו כאריות, "שכל הסמוכים לַסְפַר צריכים להיות גיבורים".

מי שיד ההשגחה הביאתו להתיישב בסמוך לַסְפַר, כנראה שהוא גיבור ויש בו את תעצומות הנפש והגבורה הנדרשות למשימה כלל ישראלית זו - לקבוע ולשמור על גבולות ארצנו הקדושה. גבורת האריה המאפיינת את המתיישבים עולה גם מדברי הרב שלמה גורן זצ"ל:

"שתי פרשיות בלתי מובנות לכאורה, בתורה. האחת בברכת יעקב לבניו בסדר "ויחי" (בראשית מ"ט,ט') למה תיאר יעקב את גבורת יהודה ב"כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו", ולא בכוח המחץ שלו שהיא גבורתו האמיתית של האריה? והשניה בפרשת בלעם (במדבר כ"ד,ט) הרואה גם הוא את גבורת ישראל ב-"כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו"?

אלא ללמדנו שתכלית הגבורה אינו הכיבוש, אלא אם כובשים מקום בא"י נחלת אבותינו יש להאחז בו מבלי לזוז משם, כמו תכונת הארי "כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו". זוהי הגבורה האמיתית שיש ללמוד ממלך החיות... . (ממכתבו לעצמונה שבסיני, תשמ"א) "

אשרי הזוכים לגור בתקופה גדולה זו בגוש קטיף - וגבורה ניתנה בכם.

 

הכל בדברו - בשליטתו

אנו מאמינים כי הבורא ית' הוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים. העולם אינו הפקר, יש בעל בית לעולם ו"מנהיג לבירה". תוכן ברכת "שהכל נהיה בדברו" היא שהכל, כולל הפריטים הקטנים נהיו בדברו. על אחת כמה וכמה שהתפתחויות ואירועים הנוגעים לכלל ישראל בדור חזרת שכינתו לציון, נעשים כולם בדברו.

כותב על כך רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק פרק נב):

"אל יתמה האדם אם יראה רשעים מתרבים בעולם והולכים ומתגדלים בכל יום, כי ידע שה' ית' הוא בעל הכרם ... ומתקן צרכיו בכל עת ורגע."הפסוק "כי יודע ה' דרך צדיקים, ודרך רשעים תאבד" (תהילים א, ו) הוסבר ע"י הרב מנחם זעמבא הי"ד, כמציג שתי דרכים: "דרך הרשעים : "תאבד" . הכל אבוד, אין תקוה ואין סיכוי. אך דרך צדיקים: "יודע ה' ". הקב"ה יודע מה הוא עושה אף אם אין אנו מבינים הנהגתו."

 

הכל נהיה בדברו, לא רק היעד והתוצאה, אלא התהליך כולו על כל שלביו ותחנות הביניים שלו, ואף אלו שאינם נראים משמעותיים בעינינו. אופן ירידת עם ישראל למצרים הינו דוגמא לתהליך בו יש משמעות לכל השלבים המרכיבים אותו. בתחילה מורד רק יוסף למצרים. אף הוא אינו נמכר ישירות למצרים אלא עובר גלגולי קנייה רבים. יוסף נמכר תחילה לישמעאלים, מישמעאלים לסוחרים, מהם למדיינים ומהם למצרים. המהר"ל (גבורות ה', י"א) מלמדנו כי הריחוק מבית יעקב נעשה בהדרגה מכוונת ושקולה.

אף האמצעים ושלבי הביניים מכוונים מאת ה'.

הנהגת הקב"ה כוללת כל מה שקורה לברואיו בעולמו, כדברי חז"ל (חולין ז ע"ב) "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה".

 

המהרי"ל דיסקין מסביר את הנאמר בוידוי "על חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב". לדבריו הכוונה לאלה החושבים כי הינם יודעים איך נכון וראוי שינהיג הקב"ה את עולמו ויגאל את עמו. כאשר מתרחשים אירועים שאינם מתיישבים עם תוכניתם, הם תמהים על ה'.

 

ויתבוננו חסדי ה'

באים אנו, אם כן, לנסות להתבונן בחסדי ה' עלינו, בשנים אלו כאן בנחלת קודשנו. "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה' " (תהילים קז,מג). בתפילת העמידה מופיעות שתי ברכות בנושא שיבת ה' לציון ולירושלים:

א. "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת...בונה ירושלים".

ב. "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים ... המחזיר שכינתו לציון".

בתחילה מבקשים אנו שישוב ה' לירושלים ברחמים ושיהיה זה בקרוב בימינו, אך בשלב זה עדיין אין מבקשים שנזכה לראות בשוב ה' ציון . רק בהמשך התפילה מבקשים אנו "ותחזינה עינינו בשובך לציון", שנזכה לחזות בעינינו בשוב ה', שכל אחד יהיה בבחינת "זוכה ורואה בשמחתה". נראה לומר שהדרך לכך כתובה בברכה שביניהם "כי לישועתך קיוינו כל היום, ומצפים לישועה". מתוך הצִיפיה לישועה זוכים אף לצְפיה, וכדברי הפסוק "קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיהו נב, ח).

 

הגאולה קימעא קימעא, נגלית ונכסת

גאולתנו מופיעה קימעא קימעא, כדרשת חז"ל (ירושלמי, ברכות פ"א הל' א): "כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת... בתחילה ומרדכי יושב בשער המלך, ואח"כ ויקח המן את הלבוש ואת הסוס, ואח"כ וישב מרדכי אל שער המלך, ואח"כ ומרדכי יוצא מלפני המלך בלבוש מלכות, ואח"כ וליהודים היתה אורה ושמחה" אין הכוונה בביטוי "קימעא קימעא" שהגאולה מתקדמת לאט לאט. הגאולה מתקדמת במהירות, "קימעא קימעא" היא בשלבים. לא מגיעים מיד אל הגאולה השלמה, כדברי המהר"ל (הקדמה לאור חדש):

"שתמצא בכל המגילה שהיה הנס במהירות ובקפיצה, דכתיב ויאמר המלך מהרו את המן...ויאמר המלך מהר קח את הלבוש ואת הסוס, ועודם מדברים ויבהילו את המן, הרי כי הכל נעשה במהירות."

ע"כ דמתה גאולתנו לאילה ולא לנשר. הנשר עובר ממקום למקום בגמיעה אחת, והאילה - אמנם מתקדמת מהר - אך מדלגת בקפיצות רבות. וכך גאולתן של ישראל מהר אך בשלבים, קימעא קימעא (ע"פ המהר"ל שם).

בתיאור שלבי הגאולה המופיעים בגמרא, ישנו שלב בו מרדכי חוזר לשבת בשער המלך, אחרי שהורכב בבגדי המלך על הסוס. ומפרש רש"י מגילה ו,יב על פי הגמ' מגילה טז ע"א): "לשקו ולתעניתו". חלק ממהלך הגאולה הוא שיבה אל צער השק והתענית, כהדרכת מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שההדרגה קימעא קימעא "כוללת בתוכה גם את כל ההפסקים והעיכובים, גם את כל הנסיגות והכשלונות, גם את כל העיכובים והסיבוכים..." (לנתיבות ישראל א', עמ' קצח).

הפסוק "דומה דודי לצבי..." (שה"ש ב, ט) נדרש כמאפיין את הגאולה, כדברי המדרש (שהש"ר פרשה ב, א, ט):

"מה צבי זה נראה וחוזר ונכסה, נראה וחוזר ונכסה - כך גואל הראשון נראה ונכסה וחוזר ונראה...כך גואל האחרון נגלה להם וחוזר ונכסה מהן".

הצופה בגאולה, רואה אותה לעיתים נגלית ולעיתים נכסית. במהלך התקדמותו של הצבי קורה ולפתע נעלם הוא מעינינו מעבר להרים. רגע נחשוש שמא נעלם ואבד, ובמשנהו יתגלה שוב לעינינו הרחק לפנים בהמשך הדרך. כאשר חששנו כי אבד הצבי - משל לתקופות של סיבוכים, נסיגות ועיכובים בגאולה - המשיך הצבי לרוץ ולהתקדם. גם כאשר נדמה שהגאולה נכסית ונסתרת - לא נעצרת ההתקדמות. הגואל ממשיך במהלכו וכאשר יתגלה שוב לעינינו נשכיל לראות את ההתקדמות.

דרך הנהגה זו מתגלה כבר בגאולתנו הראשונה. לאחר שמשה בישר לישראל על גאולתם והעם האמין לדבריו: "וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את עוניים ויקדו וישתחוו" (שמות ד, לא) - הכביד פרעה את גזרותיו על ישראל. לכאורה - מהלך הפוך ומנוגד לגאולה המובטחת. דבריו הראשונים של משה לאחר קיום שליחותו הם פניה אל ה' "למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני?!... ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך - הרע לעם הזה , והצל לא הצלת את עמך (שמות ה, כג) "

בצעדנו הראשון כעם נגאל זוכים אנו להדרכה אלוקית הנראית לכאורה כהיפך המגמה. בני ישראל בורחים מפני המצרים, מצווים לשוב לעומתם, מה שנראה כנסיגה במהלך הגאולה "וישובו ויחנו... לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים. ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר" (שמות יד, ב-ג). וברש"י (שם): "וישובו - לאחוריהם לצד מצרים... כדי להטעות את פרעה". לאחר ימים בודדים מתברר שנסיגה זו היא שעודדה את פרעה לרדוף אחרי בני ישראל ולהיכנס לים.

לאחר כל הניסים הגיעו למרה. מדבר ציה וצלמות בלי לחם ומים, ליבם נפל בקרבם "וילונו העם". ה' מלמדנו שבמצבים כאלו יש להתבונן בעץ, שנאמר: "ויורהו ה' עץ" (שמות טו, כד-כה).

כאשר מביטים בתקופת החורף בעצי הפרי, רואים גזע וענפים בלבד. נראים הם כאילו מתו ואין בהם לחלוחית חיים, והנה באביב מתחילים לצוץ ניצנים. בתקופת החורף התמלאו העצים בכוחות חיים, אשר פורצים ומתגלים בפריחה ובפירות רק באביב ובקיץ. בתקופת החורף לא חלה נסיגה ואף לא עמידה במקום, אלא בניית כוחות והכנה לעתיד, למרות שהעץ נראה באופן חיצוני כרדום ומת.

גם בתקופות בהם אין רואים גילויי התפתחות בעמנו, לבטח ניבנה הוא ואוגר בתוכו כוחות שיתגלו בעתיד, כך מפרש ה"ישמח ישראל" מצ'ארטקוב: "כמו העץ יתחיל להחניט ולקבל חיות בעת אשר לחותו נתיבש לגמרי - כן אתם בעת שלא תראו שום תקוה - אז אושיע אתכם".

במשלי העץ והצבי, ראינו שבזמן שהגאולה נכסית - בכל זאת נבנים כוחות ברבדים פנימיים אשר רק לימים יתגלו.

 

גם זו לטובה

כאשר מתבוננים בדרכי ה' הגואלנו, יודעים אנו כי כל המהלכים, אף אלו הנראים לעינינו כנסיגה, יובילו בסוף לטובה ולברכה. רבי עקיבא ונחום איש גם-זו לימדונו שניהם, דרכים בראיית הטוב, גם במצב בו הוא אינו נגלה. רבי עקיבא (ברכות ס ע"ב) נשאר מחוץ לעיר, החמור והתרנגול נטרפו והנר כבה - המצב כרגע לא טוב, אך רבי עקיבא מאמין שמעשי ה' כולם לטובה, ובוודאי תצא ברכה גם ממציאות חסרה זו. וע"כ אומר רבי עקיבא בשעה זו "כל דעביד רחמנא- לטב עביד" (=כל שעושה ה' - לטוב עושה).
לעומתו, "נחום איש גם-זו" רבו, הולך להביא מתנה לקיסר והוחלפו אוצרותיו בעפר. "נחום איש גם-זו" מבין שהמצב העכשווי החדש הוא ברכה, ואומר "גם זו לטובה" (סנהדרין קט ע"א; תענית כא ע"א). אין הוא רואה כאן שלבי מעבר קשים אשר יביאו טובה בעתיד, אלא מתבונן לברר כיצד כל שלב עכשווי הינו טוב אף מצד עצמו ("תולדות יעקב יוסף" לפרשת ויחי).

ומכאן החובה הגדולה להתבונן, ולנסות לראות את ברכת ה' עלינו אף בשעות ההסתר. לזכות לומר: גם זו לטובה!

(באייר תשס"ד ראינו מציאות של חולשה. ההצעה לעקור ח"ו שלטון והתיישבות ישראל בחבל עזה, היא זו שעוררה אותנו לעבור מבית לבית וממשפחה למשפחה, ולברר ביחד את ערכה וחיבתה של ארצנו. כדברי הרב יששכר טייכטל, בספרו אם הבנים שמחה (פרק ג סעי סב-סג), הכותב שהמרגלים במדבר עברו מאהל לאהל בפרסום רב להוציא דיבת הארץ, וחטא זה יתוקן כשיעברו יהודים מבית לבית לעסוק בשבח וחיבת ארצנו הקדושה.)

 

וממנה יוושע

ידועים דברי חז"ל שהקב"ה "מקדים רפואה למכה" (מגילה יג ע"ב). המכה לחוד והרפואה לחוד והקב"ה מקדים רפואה למכה. בלשון חכמינו ב"סליחות" לומדים אנו מדרגה נוספת:

הלובש צדקה ולו כמעיל עטויה

וממכה עצמה מתקן רטיה

קומם עדתך מנפילתה המטויה

בכחך הגדול ובזרעך הנטויה...

ומתוך צרה - המציאם פדות ורווחה.

המכה עצמה - אשר ודאי יש בה כאב נורא - ממנה הקב"ה פועל ישועות, ובעתיד יתברר כיצד המכה עצמה שימשה לברכה.

 

הגאון מוילנא (קול התור א, יג) הדריך אותנו:

"לדעת מראש כי בעקבות משיחא מכל צרה יוצאת ישועה. והישועה באה מתוך צרה, ע"פ הכתוב 'ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע...' . לדעת מראש כי ארץ ישראל נקנית ביסורים, אבל בזה היא נקנית ממש. עקבות משיחא באות בהפרעות ומכשולים... ולכן חלילה לנו לסגת אחור במשהו אם יהיה ח"ו איזה קושי, איזה מכשלה בדרך עבודתנו, - ולהיות בטוחים כי דווקא ממנה יעקב יוושע ומן המיצר נגיע למרחביה."

 

נותנים נפשם

מעבר לסיכון הנדרש במלחמות כיבוש הארץ, עצם הישיבה בארץ הייתה כרוכה במשך דורות רבים במסירות נפש. כדברי המדרש (ילקוט שמעוני, יתרו רצב):

"ר' נתן אומר: לאוהבי ולשומרי מצוותי - אלו שהם יושבים בארץ ישראל ונותנים נפשם על כל המצוות .

מה לך יוצא ליהרג - על שמלתי את בני.

מה לך יוצא לישרף - על שקריתי בתורה.

מה לך יוצא ליצלב - על שאכלתי מצה.

מה לך לוקה מאה פרגול - על שנטלתי את הלולב... ."

ופירש בזית רענן (שם), שבארץ ישראל היו הגזרות קשות והיו יכולים לברוח לחו"ל, ואפילו הכי מסרו עצמם על ישיבת ארץ ישראל, משא"כ היושב בחו"ל במקום הגזרות הקשות - מתחייב בנפשו דלא אזיל למדינה אחרת (ועיין שער החצר רפ"ח).

בדור התחיה, כידוע, מתגלה מסירות זו בכיבושה ובבניינה של ארצנו, ובעמידתנו האיתנה למרות הקשיים.

וכתב רבי יהונתן אייבשיץ (אהבת-יונתן הפטרת בלק):

"כי קודם ביאת המשיח יהיו בארץ ישראל צרות גדולות ומ"מ יבטחו ישראל בצור ישראל ולא יברחו משם, - וזה יהיה לכפר על מה שחטאו כשברחו מארץ-ישראל בשעת החורבן, ואז יבוא משיח צדקנו. "

בשנים גדולות אלו כל יהודי בארץ יודע כי חייו בסכנה, ויכול הוא לעזוב ולרדת לזמן מה לאזור רחוק ובטוח תוך תקווה לחזור כשתשקוט הארץ. ובכל זאת, אין עוזבים ויורדים, אלא נשארים בארץ למרות הסיכון, ולא זו בלבד אלא אף עולים, מצטרפים, נאחזים ובונים.

למרות כל ניסיונות הפיגוע-אין פחד ומורא, כדברי בעל מי השלוח, על הפסוק:

"ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות"(במדבר לג, כה): "בעת שה' ית' יחפוץ לקבץ אותנו - אז יתן תקיפות בליבם שלא יחרדו, הלואי שתהיה בקרוב בימינו." יהיה ממה לפחד, ובכל זאת יסורו הפחד והחרדה מבני ישראל.

מסירות הנפש של המתיישבים היא הסיבה לניסי ה' שבכל יום עימנו לעיני כל. כדברי חז"ל (ברכות כ ע"א), ששאל רב פפא את אביי, למה לדורות הראשונים התרחשו ניסים ואילו לנו לא מתרחשים ניסים? והשיבו כי הדורות הראשונים היו מוסרים נפשם על קדושת שמו, ואנו לא מוסרים נפשנו על קדושת שמו. ומובן הדבר, שכיוון שהאדם מתעלה מעל הטבע ומוכן למסור נפשו אזי הקב"ה נוהג איתו בהנהגה על טבעית.

ונראה שאף בדרך ההנהגה יש מידה כנגד מידה, כשמוסרים - תושבי גוש קטיף - את נפשם, כדבר פשוט וברור ללא כל התגברות אל מדרגה מיוחדת, אזי אף ניסי ה' איתנו הופכים להיות דבר פשוט ורגיל "שגרת ניסים".

 

מלחמות - אתחלתא דגאולה

המלחמה עצמה - עם כל הכאב הכרוך בה, הינה חלק מגאולתנו. בשו"ת מנחת אלעזר (שו"ת מנחת אלעזר, ח"ד סימן ה) נשאל, אם ראוי לקבוע תענית-ציבור בגלל צרות המלחמה. לאחר בירור מבחינה הלכתית, תמה, מה רוצים לבקש ביום תענית זה? על גאולת ישראל יש אכן להתפלל אך לא על הפסקת המלחמה, כי המלחמה היא הדרך לגאולה, ובאם מבקשים שתיפסק הרינו מבקשים ח"ו לעכב גאולתנו. הקב"ה מעורר מלחמות לגואלנו, ואנו מבקשים חס וחלילה שיעצור?!

"... כי צריכין ליזהר, לאשר אנו רואים כי אלו המלחמות הם חבלי משיח, כפי שנראה מהכתובים ומהגמ' ובדברי הזוה"ק... וכן בשאר ספרי קדש. על כן צריכין העיקר להתפלל על הגאולה שלימה במהרה בימינו, לא כן ההמון שהטעו אותם שצריכים להתפלל עתה בעיקר על שלום העמים... ומאריכין הגלות ומעכבים הגאולה ע"י זה, ואיך נעיז פנינו ונקשה ערפנו לבקש כזאת ממלך הכבוד אבינו ית' שמו לחלל כבוד מלכותו ית' שמו ח"ו. וכמו שכתב בספר הזיכרון להגאון חת"ס זצ"ל, כי אם נתפלל על השלום הרי זה עיכוב הגאולה. כשאחז"ל במגילה מלחמה נמי אתחלתא דגאולה הוא... נתפלל רק על הגאולה ולא נחוש על המלחמה כלל, עד כאן לשון החת"ס. "

דברים אלו נכתבו במלחמת העולם הראשונה בהם סבלו יהודים צרות פיזור ורעב, ונשפך דמנו בשתי החזיתות. ק"ו למלחמתנו בארצנו לשם כיבוש ארצנו הקדושה, כחלק מגאולת ישראל הנראית לעינינו.

 

כי עליך הורגנו

לאחר כל ההכנות וההטהרות במעמד הר סיני, זוכים משה והזקנים לראות מראות אלוקים (שמות כד, ט-י): "ויעל משה ואהרון נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל. ויראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטֹהר". ותחת רגליו - כהדום רגליו יש לבֵנה יקרה כספיר ויהלום. ומהי לבֵנה זו? מלמדנו רש"י: "היא היתה לפניו בשעת השיעבוד. לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים". מלמדנו התרגום-יונתן, שהקב"ה רמז לגבריאל שיעלה ויקבע אבן זו לדורות כהדום רגליו. באבן זו מוטבעים צרותיהם וסבלם של ישראל מרודפיהם עד העוּבַּר שהפילה האם היהודיה מתוך הצרות, ל"ע. וכך ודאי לדורות, מציב גבריאל לפני הקב"ה את דם החללים ורסיסי הכדורים והפצצות, אשר סבלו ישראל בגלל היותם בנַיו- ובכך מכריע את ישראל לכף זכות. מתפללים אנו ב"תחנון" : "הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה ובכל זאת שמך לא שכחנו. נא אל תשכחנו". ויסודו בתהילים (מה, כג): "כי עליך הֹרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה". זעקה זו מתחדדת ע"פ הסבר האדמו"ר מצאנז זצ"ל (שפע חיים, סליחות תשל"ב): "נחשבנו" - מלשון חשיבות. לחשיבות הייתה לנו, להיות כצאן טבחה על קדושת שם אלוקי ישראל. וכותב האדמו"ר מצאנז זצ"ל, שֶמַה שישראל אינם מתרעמים על השי"ת - למרות כל התלאה אשר מצאתם - היא הגורמת זכות להיות ראויים לישועה. כי הננו נתונים להרוג ולאבד למכה ולחרפה ובכל זאת לא שכחנו שם אלוקינו. ומה שגם בשעה שמידת הדין מתוחה עליהם אינם בועטים על אף כל הצרות - גורם שגם מצד הדין ראויים הם לישועה ונחמה (שפע חיים, לר"ה עמ' ס ) . כששומעים בשנים אלו את נאקת הכאב הנורא של הנפגעים מאויבנו, נדמה שבזעקת ה"אוֹי" על כאבם מעוררים הם את ה"אוֹי" הכתוב בתורה, "אוי מי יחיה משֹֻמו אל" (במדבר כד, כג).ואמר רבי יוחנן:"אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו" (סנהדרין קו ע"א), כהסבר רש"י: "אוי לה לאומה שתהיה באותן הימים (של גאולת ישראל) שיעלה על דעתה לעכב ישראל". מובטחים אנו שאוי לאומה שמנסה לעכב בשנים אלו את שיבת ישראל לציון והמשך בניין ארצנו, כל העומדים בדרכנו ומפגעים בנו - הקב"ה יפרע מהם ולא ינקו.

 

שמחת עולם

יתרו חותן משה, מגיע למדבר ונותן למשה עצות בנוגע לסדרי המשפט. מיד לאחר מכן, אך לפני מעמד הר סיני וקבלת התורה, נאמר (שמות יח, כז): "וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו", מדוע לא זוכה יתרו להשתתף במעמד הר סיני ? נאמר במדרש (ילקוט שמעוני רעא) כי היתה זו הדרכה אלוקית ע"פ הפסוק במשלי "לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר" - "אמר הקב"ה: בנַי היו משועבדין בטיט ולבנים, ויתרו היה יושב בתוך ביתו בבטח והשקט, ובא לראות בשמחת התורה עם בנַי?! לפיכך וישלח משה את חותנו ואחר כך בחדש השלישי...". רק מי שהיה שותף בשעת הקשיים והסבל, יזכה להשתתף בשמחה. אשריכם תושבי גוש קטיף עם כל יושבי ארצנו הקדושה, שבעקבות שנים אלו מובטחים להשתתף בשמחה הגדולה בשוב ה' שבות עמו.

 

לך אתננה ולזרעך עד עולם

בדרכים רבות מנסים אויבינו לעקור אותנו מנחלתנו. על אף ניסיונות אלו, אנו בונים, עולים ונאחזים מתוך אמונה, "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב". אמונה זו עצמה - ככל שתגדל - בכוחה לבטל גזרות, כמובא במדרש (קה"ר ג, ד) שהתאספו לקיים מצוות ברית המילה ואמר אב-התינוק לאורחים: שתו מיין עתיק זה שאני בוטח בה' שעוד אכבדכם לשתות ממנו בחתונת הבן. ברכוהו האורחים: כשם שהכנסתו לברית כך תכניסהו לתורה ולחופה. ביציאתו פגש רבי שמעון בן חלפתא את מלאך המוות ופניו עצובים. כששאלו על כך השיבו מלאך המוות: זה התינוק שמלתם היום, היה בידי אישור לקחת נשמתו בתוך שלושים יום. אך אמירתו של האבא שבטוח הוא בה' שעוד ישמח בחתונתו ביטלה את האישור לקחת נשמת הבן.

גזרה קשה זו, ל"ע, לא היתה הצעה או רעיון של שר בארץ או בחו"ל, לא היתה החלטה בכנסת או בממשלה - אלא כך גזרה חכמתו ית', ובכל זאת ע"י אמונת האב - שעוד יזכה לחתן בנו - התבטלה הגזירה משמים.

בכוחה של האמונה לבטל גזרות!

כן בימינו, כולנו בוטחים בצור ישראל הגואלנו. מי שראה את בנין גוש קטיף, יזכה לראות שעם ישראל דבק בנחלתו לעד ולעולם. "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' אלוהיך" (עמוס ט, טו).

 

דברים מהחוברת "עטרת שמחה" שנכתבה ע"י מחבר המאמר, לנשואי בנו אלישיב נ"י, עב"ג מרים כהן תחי', שניהם מבני גוש קטיף.