האיסור להתנתק מחלקי ארץ ישראל

מדינת ישראל ויתרה בעבר על חלקי ארץ ישראל, במסגרת הסכם מדיני. במקרים אלו התעוררה שאלה בדבר מסירת שטחי ארץ ישראל בתמורה להסכם שלום עם הגויים, והדיונים התמקדו בשאלה המרכזית האם מותר למסור שטחים במקום שיש פקוח נפש. 

תוכנית ההתנקות והעקירה, שאנו מאמינים ומקווים שלא תצא אל הפועל, מעוררת את שאלת מסירת חלקי ארץ ישראל מחדש, אולם כעת הטיעון איננו פקוח נפש, שהרי אין כאן הסכם בין מדינות או גופים שונים, אלא הסתלקות ישראל משטחי עזה ושומרון, ללא כל הבטחה על הפחתת הטרור (ויש הסוברים שיגביר את הטרור). הטיעון המועלה עכשיו הוא, שעל מנת שנוכל להמשיך ולהגביר את אחיזתנו בחלקים אחרים של ארץ ישראל, עדיף לוותר בשטחים מסוימים תמורתם. 

האם מבחינה הלכתית מותר לוותר על חלק אחד של ארץ ישראל כדי להגביר את אחיזתנו בחלקים אחרים? ובישום מעשי: האם מותר להתנתק ולסגת מחבל עזה ומאזורים מסוימים ביהודה ושומרון, על מנת לחזק את גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון - השלמת הגדר סביבם, עיבוי ההתיישבות, והכרה בינלאומית בהיות גופי התישבות אלה חלק בלתי נפרד מארץ ישראל ומדינת ישראל? 

1. יישוב הארץ 

איסור מסירת שטחי ארץ ישראל לנכרים הוא מהתורה, וכפי שכתב הרמב"ן (השגות מ"ע ד): 
מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ. ונכפל כזה העניין במצוה זו במקומות אחרים כאמרו יתב' (דברי' א) באו ורשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם ופרט אותה להם במצוה זו כולה בגבוליה ומצריה כמו שאמר ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים וגו'. שלא יניחו ממנה מקום. ….הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם (דב"ר שופטי') הגרגשי פנה והלך לו, ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם זו אפריקי, נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו את העממים הנזכרים אם רצו אחר כן שבטינו לעזוב את הארץ ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות אינם רשאין. שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה. 
מדברי הרמב"ן עולה שמצוות ירושת והושבת הארץ היא מצוה אחת, שהרי הרמב"ן לא מנאן כשתי מצוות. על עם ישראל להיות הריבון בארץ ואסור לעזוב אותה ולהפיקרה לריבונות מי מאומות העולם. "ולא נעזבנה ליד זולתנו מן האומות" - עלינו לדאוג לכך שלא הגוים ישבו כאן כאומה אלא אנחנו עם ישראל, נהיה הם אלה שיושבים כאן כאומה. וכל עקירת יישוב מארץ ישראל הרי זה עובר באיסור תורה . יש גם לפתח ולישב את הארץ, לבנות בתים יישובים להשקיע בחקלאות ועוד. זהו המרכיב השני - "לא נעזבנה לשממה". 

הרמב"ם לא מנה את מצוות ישיבת הארץ כמצוה. יש הסוברים שאדרבא למעלתה של המצוה אין היא מנוייה כמצות עשה, שהרי היא מהמצוות הכוללת ובסיס המצוות כולן, ויש האומרים שהיא כלולה במצות החרם תחרימם, ולכן לא מנעה הרמב"ם. ויש מי שאומר שכיוון ויש תנאים מסוימים המונעים את קיומה, כגון; איסור עליה בחומה או איסור עליה מבבל, על כן אין חלות למצוה זו. נראה שגם לדעה זו אם יבשילו התנאים ולא יחולו המניעות של מצוות ישוב הארץ הרי שגם לדעת הרמב"ם זו מצוות עשה. במציאות של ימינו שהאומות הכירו במדינת ישראל וסר פחד השבועות , ומדובר על מי שגר כבר בארץ ישראל בודאי נוהגת מצוות ישוב הארץ גם לדעת הרמב"ם מדאורייתא . דעת הרשב"ש ופאת השלחן שלדעת הרמב"ם חיוב מצוות ישוב הארץ היא מדרבן כל הזמן . 

ונראה שאפילו לדעות שאין מצוות כבוש הארץ בזמן הזה מהתורה, כל הדיון הוא לעניין חובת העליה בזמן הזה, אולם כאשר אנו כבר יושבים על אדמתנו הרי שיש איסור יציאה מהארץ, כמבואר ברמב"ם (הלכות מלכים פ"ה ה"ט), וכן עבד שברח לארץ ישראל אין מחזירים אותו (רמב"ם הל' עבדים פ"ח ה"י). א"כ לעזוב מקום מיושב הוא בארץ ישראל הוא איסור תורה. וכבר האריך בשאלה זו מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (חוות בנימין ח"א סי' יג) להוכיח שלאחר שאדם גר בארץ הרי הוא מחוייב לכו"ע במצוות יישוב הארץ ואין לעזבה. 

2. לא תחנם 
איסור נוסף שיש במסירת שטחי ארץ ישראל הוא משום "לא תחנם", וכפי שכתב הרמב"ם (הל' עבודה זרה פ"י ה"ג) וז"ל: 
אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל ובסוריא מוכרין להם בתים אבל לא שדות, ומשכירין להם בתים בארץ ישראל ובלבד שלא יעשו שכונה ואין שכונה פחות משלשה, ואין משכירין להם שדות, ובסוריא משכירין להם שדות, ומפני מה החמירו בשדה מפני שיש בה שתים, מפקיעה מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע, ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ מפני שאינה ארצנו. 
אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס לתוכה עבודת כוכבים ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך, אבל משכיר להן בתים לעשותן אוצר, ואין מוכרין להן פירות ותבואה וכיוצא בהן במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקוץ או מוכר לו על מנת לקוץ וקוצץ, ומפני מה אין מוכרין להן שנאמר ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא, איסור לא תחנם הובא גם בשו"ע (יו"ד סי' קנא סעי' ח), ואיסור זה הוא שייך בכל מי שעובד ע"ז. אמנם היו דיונים לגבי היתר מכירה בשנה השביעית למכור לגוי להצלת היישוב היהודי, אבל כבר כתב הראי"ה קוק (שו"ת משפט כהן סי' נח, ס, סא) שההיתר מבוסס על שעת הדחק של הישוב ובמקרה כזה צריך לעשות הכל על מנת לשמור את הארץ בידינו ולא תעזב ותשאר שוממה. אולם אין בהיתר זה מסירת שטחי ארץ ישראל לנכרים לצמיתות ולא לקיום ארץ ישראל. גם הגרצ"פ פרנק זצ"ל הביא בכרם ציון (שביעית) את הסברות להיתר מכירה של הקרקע לנכרי להצלת היישוב, אולם מאידך במכתבו כתב שאם ארץ ישראל בידנו הרי שאסור לוותר אפילו על שעל אדמה אחד למוסרו לידי זרים, ומביא על כך את האיסור של "לא תחנם" . העולה לנו שבנידון דידן יש איסור לא תחנם . אמנם הגר"ע יוסף שליט"א כתב שפקו"נ דוחה את האיסור של "לא תחנם" , אך רבים לא מסכימים לכך . בכל אופן במקום שלא קיים כלל שיקול של פיקוח נפש, יסכימו הכל שאיסור לא תחנם חל. בתוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה, אין דיון כלל עם הצד השני, ולא נחתמים כל הסכמים למניעת שפיכות דמים , ולכן חל איסור לא תחנם. 

במשנה (תרומות פ"ח מי"ב) נאמר: 
נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו אחת מכם ונטמא, ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכם - יטמאו את כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. 
בירושלמי (תרומות פ"ח הי"ב) מובאת תוספתא שבה מובא דין זה לגבי גויים שבקשו להרוג אחד מישראל: 
תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך ופגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם, אפילו כולן נהרגין לא ימסרו נפש אחת מישראל. ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ולא ייהרגו. אמר רבי שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי. ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי. 

מדברי הירושלמי עולה שבפנינו מחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן, לדעת ר"ל מותר למסור רק כאשר הוא חייב מיתה כשבע בן בכרי, ולדעת ר"י אפילו שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי, אם הגויים יחדוהו הרי שמותר למוסרו - שהרי אם הוא לא ימסר כולם ימותו. 

הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ה) פסק כריש לקיש שאין למסור להריגה יהודי, אא"כ הוא חייב מיתה כשבע בן בכרי שהיה מורד במלכות, אבל סתם אין למסור יהודי על מנת להציל יהודים אחרים. הרמ"ך הקשה הרי בכל אופן יהרגו כולם וא"כ אין כאן את הסברא שאין דמך סמוק יותר מדמו של חברך, שהרי שניהם עומדים למיתה, וא"כ מדוע פסק ריש לקיש שלא ימסרו את הנרדף למיתה אפילו שאיננו חייב מיתה כשבע בן בכרי. משמע מהרמ"ך שהוא סובר שאם יחדו הגויים אדם מסויים מותר למוסרו להריגה אפילו שלא חייב מיתה. 

הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' קנז סעי' א) הביא את שתי הדעות: 
עובדי כוכבים שאמרו לישראל: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, לא יתנו להם אחד מהם אלא א"כ יחדוהו ואמרו: תנו לנו פלוני. (משנה פ' ח' דתרומות והרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה). ויש אומרים דאפילו בכה"ג אין למסרו, טו אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי. (ב"י בשם רש"י ור"ן). וכן נשים שאמרו להן עובדי כוכבים: תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה, יטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל. 
הט"ז (ס"ק ז) הביא שיש לפסוק כדעת ריש לקיש שאין למסור את חברו אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי, וכן הכריע הב"ח. 

נראה להסביר שחיוב המיתה כשבע בן בכרי הוא באדם שלא היה חייב מיתה בב"ד של ישראל, אלא חייב מיתה בדיני המלכות (עיין ט"ז ס"ק ח), שהרי שבע בן בכרי היה חייב מיתה לדוד כמורד במלכות ולא מעיקר דין תורה. ונשאלת השאלה מדוע חיוב מיתה על ידי הגויים מתיר את מסירת הנרדף לגויים, שהרי אם בדיני תורה לא חייב הישראלי מיתה מה הועיל חיוב הגויים? 
אלא שכאשר הגויים רודפים אחר אחד מישראל ואומרים תנוהו לנו הרי זה בא לעורר שנאה ומחלוקת בתוך בני ישראל עצמם, וכל כוונתם להראות שיהודי הורג ומוסר יהודי אחר, ואין לך קללה גדולה מזאת. אולם כאשר יש להם דין על יהודי ואפילו שמחוייב מיתה על פי דיניהם, בכו"א אפשר למסור להם את היהודי, שהרי בנידון זה אין את הכלל של מאי חזית שדמך אדום יותר, ואין חילול השם בכך שמוסרים יהודי שהרי הוא נרדף על פי דיניהם ולא מתוך רצון להטיל מחלוקת ומריבה פנימית בעם ישראל. בכך מיושבת קושיית הרמ"ך על ריש לקיש, שהאיסור למסור יהודי אחד ולהציל את חבריו הוא מדיני קדוש השם, שאין לישראל למסור את חברו לידי הגויים אפילו אם ימותו שניהם, שהרי כל מטרת הגויים היא לחלל את שמו של הקב"ה שהאחדות היהודית תתפרד . 

העולה מדברינו שאין למסור יהודי אחד על מנת להציל יהודים רבים אא"כ ישנה סיבה מיוחדת שהיהודי יוחד ונידון למיתה. מכאן אנו באים לדון גם בענין ארץ ישראל שהיא חטיבה אחת ואין להטיל בה פרודים, וכל מסירת חלק מארץ ישראל יש בה משום חלול השם שיהודי מוסר חלקי מולדת, ואפילו אם לדבריו הוא עושה זאת על מנת להציל חלקי מולדת אחרים, אין בכך כל היתר לתת אחד תחת האחרים. 

שלמה המלך נתן לחירם מלך צור עשרים עיר בארץ הגליל: "אז יתן המלך שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל" (מלכים א, ט יא). כנגד ערים אלו נתן חירם לשלמה ג"כ עשרים ערים: "והערים אשר נתן חורם לשלמה בנה שלמה אתם ויושב שם את בני ישראל" (דברי הימים ב, ח ב). הרלב"ג (מלכים א,ט) כתב שחלופה זאת היתה כדי לא למעט ארץ ישראל: 
אז יתן המלך שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל - כבר נזכר בספר ד"ה כי חירם נתן גם כן לשלמה עיירות הושיב בהם את בני ישראל וראוי היה להיות כן כי לא יתכן למלך למעט ארץ ישראל. 

מדבריו עולה שמלך ישראל איננו יכול למעט מארץ ישראל, ולכן אין כאן נסיגה אלה החלפת שטחים בארץ ישראל. אולם יתר על כן המעיין בפסוקי המקרא יראה שהערים שנתן שלמה לחירם היו ערים גרועות, וכפי שנאמר: "ויצא חירם מצר לראות את הערים אשר נתן לו שלמה ולא ישרו בעיניו: ויאמר מה הערים האלה אשר נתתה לי אחי ויקרא להם ארץ כבול עד היום הזה" (מלכים א,ט יב-יג). 
הערים שנתן שלמה אינם ערים הראויות כלל לישיבה, וכפי שרש"י הסביר שארץ כבול היא ארץ כבולה שהרגל שוקעת בטיט, ובמצודות דוד הוסיף שלא היו בה פירות, ואלו הערים שקיבל שלמה היו ערים מיושבות כפי שהמקרא בדברי הימים טורח לכתוב "ויושב שם את בני ישראל", א"כ לא היה כאן רק החלפת ערים אלא אדרבא תוספת בישובה של ארץ ישראל. 

ברור שאין ללמוד ממעשהו של שלמה למעשה ימינו, שבהם נתינת הערים לשלטון גוי אין בו תוספת ארץ ישראל אלא גריעותא בארץ ישראל, ויישוב גויים בנחלתנו . 

ישנם מדינאים האומרים שללא נטישת חבלי ארץ מסוימים לא נוכל להמשיך להחזיק בחבלי ארץ אחרים. שמא ניתן לפרש את טענתם, כדין רופא האומר שהחולה צריך לאכול ביוה"כ, ועלינו להאכילו. 

תחילה יש לברר את אמיתיות טענה זו, דהיינו האם העובדות הן נכונות, שאין בידינו להמשיך ולהחזיק בכל ארץ ישראל, ועלינו לוותר על חלק אחד לטובת חלק אחר. שאלה זו היא פוליטית ולא צבאית, שהרי מבחינה צבאית ברור שאפשר להחזיק. אולם הטענה המושמעת היא שלחצים ותוכניות בין לאומיות, הם המחייבים אותנו לתת חלק מארץ ישראל בעבור חלק אחר. 

עלינו להתבונן ביחס לשאלות פוליטיות כיצד אנו דנים בהם, האם עלינו לשמוע בקול המומחים לנושא (פוליטיקאים) או שאין לדעתם משמעות. 

ידועה היא ההלכה שעלינו לשאול את המומחה באותו המקצוע. את הרופאים אנו שואלים בנושאים רבים (יו"ד סי' קפז, ז), אולם הנדון הוא ברופא שעליו להביע הערכה מקצועית על מחלת האדם (כגון: ביוה"כ או בשאלות טומאה וטהרה), שבהם ההלכה קובעת שעלינו ללכת לרופא ולשמוע את דעתו. אולם שאלות אלו הם שאלות מציאותיות, כפי שהגמ' (שבת פה ע"ב) אומרת לעניין החוי שהיו מריחים בארץ וטועמים את עפרה ומזה ידעו את המציאות, א"כ מוכח שנאמנות המומחים היא בדבר שיש להם ידיעה מציאותית. אולם בודאי אין לסמוך על מומחים חיצוניים בדברים שאינם שייכים לידיעת המציאות, אלא להערכות והשערות. כפי שכתב הראי"ה קוק: "דהיינו שכיון שסומכין עליהם בעניני הלכה צריך שהם יעידו מהחוש ולא מאומד חכמה" . 

על כן ברור שכל ידיעה בעניני פוליטיקה ולחצים אין זו ידיעה מהחוש ומציאות, אלא למירב יש בה אומדות הנתנות להשערות, ועל כן אין כאן הגדרה של מומחים לדבר, ואין משמעות לפולטיקאים ודבריהם. שהרי כל דברי הם השערות של חלום יעוף, המשתנים לפי המצב, תחילה יגידו בכה ולאחר מכן יחזרו מכל דבריהם, ויהפכום. 

עוד יש להוסיף, שאמנם יש בהלכה התייחסות לדעות המומחים בדבר, אולם כל זה בתנאי שהמומחה אומר את דעתו האמיתית, ואדרבא חושש שיגלו שאמר שקר, כדין קפילא שעתיד להגלות אם אמר שקר, אבל הפוליטיקאים רובם הם אנשים המונהגים מסברות ויחסי תן וקח בתפקידיהם, ועל כן אין דעתם אמיתית לגופו של עניין אלא הם אומרים לפי סקרים ושקרים ואין להאמין לדבריהם, ובודאי אין להתחשב בדעותיהם מבחינה הלכתית. 

לגבי מומחה שאיננו מבין בערך יוה"כ ישנה שאלה האם אפשר לסמוך עליו , וא"כ גם כאשר אנו דנים על ארץ ישראל עלינו לדון על פי מומחים המבינים במעלתה וחשיבותה של ארץ ישראל, ולא מאנשים שלא שנו ולמדו, אלא מתבוננים על ארץ ישראל כמקלט בטוח לעם היהודי ולא כארץ אשר עיני ד' אלוקיך בה. 

הכל מסכימים שכאשר אין עומדת שאלת פקו"נ בפנינו, אלא בטענה שנסיגה מחלק אחד של ארץ ישראל לצורך החזקת חלקים אחרים, הרי הדבר אסור באיסור מוחלט, ועוברים בו לפחות בשני לאוים של תורה, ואסור ליהודי להצטרף למהלך זה. וכפי שכתב הגרי"מ חרל"פ זצ"ל אודות הסכם החלוקה: 
כשם שהאומר כל התורה מן השמים חוץ מאות אחת הרי הוא כופר בעיקר, כן האומר כל ארץ ישראל לישראל חוץ משעל אחד, הרי הוא מנוטל מקדושת הארץ, ואת נפש ישראל הוא קובע. 

ואף אם יצילו איזה נפשות מישראל מכובד לחצם ... אין בזה משום היתר לבתר בתרים לבם ועינם של ישראל, להציל עצמם בממונו של חבירו... . ואיך יכולים להציל לאלו בויתור חלק אחד השייך לכל ישראל ולכל הדורות עד עולם. באיזה היתר יסכימו לקרוע א"י לגזרים, לשלוח יד במקדש ד', ולזלזל בחלק ממתנת אלוקים אשר נתן לנו לנחלה נחלת עולמים. 
נוח להם לחותמים לקצץ בהונות ידיהם ולא יקצצו בנטיעות גן רוה, ציון מכלל יופי אלקים הופיע .