'גשר חי, חזק ואמיץ בין התורה והארץ'

הרב צבי פסח פראנק כיהן כרבה של ירושלים משנת תרצ"ו עד לפטירתו בתאריך כ"א בכסלו תשכ"א. שנים אלו היו משמעותיות ביותר ליישוב היהודי בארץ ישראל, תחילתן בשלטון המנדט הבריטי וסופן בשלטון יהודי בכינון מדינת ישראל. בשנים אלו, בהן עוצבה דמותה הדתית-רוחנית של מדינת ישראל, היה הרב פראנק לעמוד התווך המרכזי בהבעת עמדה ברורה ביחס לסוגיות שעמדו על הפרק בימים ההם.

במסגרת זו לא נוכל להתייחס למסע חייו של הרב פראנק וגישתו בצמתים מרכזיים בסוגיות שעלו על הפרק באותם הימים, וברצוני להתמקד ביחסו לישוב החדש.

כבר מגיל צעיר נצרבה בו התודעה ליישוב הארץ. אביו הרב יהודה לייב היה מראשי אגודת 'חיבת ציון' שנוסדה בקובנה. אגודה זו שמה לה למטרה לקדם את רעיון יישוב ארץ ישראל באמצעות רכישת קרקעות. בשנת תרנ"ב, שלח האב את שני בניו, צבי פסח ותנחום, עם עוד קרוב משפחה להתיישב באדמות ה'חאן' בחדרה, מקום אותו רכשה האגודה. תנאי המקום הקשים נתנו אותותיהם והמשפחה עברה לירושלים.

השתלבותו של הרב צבי פסח בישיבות הישוב הישן הייתה קשה ומורכבת מבחינת שוני הסגנון הלימודי בין ישבות ליטא בהן למד לישיבות ירושלים. אולם קושי מהותי יותר העיב על הרב פראנק, הקושי החברתי-קהילתי. ישיבות הישוב הישן הגבילו את תלמידיהם לתחומי הקהילה בלבד, כלומדים המקבלים קצבת 'חלוקה' ונתמכים בקהילה או שהם בעלי פרנסה זעירה. לא כן בני ישיבות ליטא, שלא עלה על דעתם להישאר סמוכים על שולחן 'חלוקה' כלשהיא, ועם יציאתם מהישיבה ביקשו למצוא לעצמם 'תכלית'. ההנהגה החינוכית של ישיבות ליטא ראתה בעין חיובית התמזגות זו של הבוגר בסביבה - בעיסוק ברבנות, במסחר ובפעילות ציבורית.

הרב פראנק החליט לצאת ממקום מגוריו ולימודו בעיר העתיקה, מקום משכנם של בני הישוב הישן, ולהתגורר ב'חצר שטרויס' בשכונת מוסררה. אולם, עד מהרה שב לכהן כ'מגיד שיעור' בישיבת 'עץ חיים' בעיר העתיקה. ניכר שאלו לא היו רק תנודות גיאוגרפיות אלא הן מבטאות את הלך רוחו של הרב. הדבר אירע בשנים תרס"ב-תרס"ד, אז ברח הרב ליפו להתבודד בלימודו, והתוודע לרב העיר הראי"ה קוק. לאחר שובו לירושלים, הצטרף הרב פראנק לאגודת 'בני תורה' המורכבת מאברכים צעירים שרצו להשתלב בעשייה החינוכית-רבנית ועמדו בפני קשיים שונים.

ממכתבו של הרב קוק לאגודה עולה, שקשיים אלו לא היו רק קשיים כלכליים שהכריחו אותם לבקש חלופה למוסדות היישוב הישן כמקור למציאת פרנסה, אלא הסיבה העיקרית היא קושי תרבותי-אידיאולוגי המבטא את הפער שהחל להיווצר בין היישוב הישן לחדש הקורם עור וגידים בשנים אלו. בדבריו, מדרבן הרב קוק את חברי האגודה לעסוק בתורת ארץ ישראל ועומד על ההבדלים בינה לבין תורת חו"ל. נראה שתלמידי חכמים צעירים אלו ביקשו לשלב בין חיי התורה בהם היו מורגלים לבין חיי העמל בעבודת יישוב הארץ אליה זכו להגיע. ניתן ללמוד זאת מפנקס האגודה שהתפרסם כשישים שנים לאחר יסודה, שם מתוארת המגמה:

דרך זה נפלא וישר בעינינו לקשור תורה, המצווה ודרך ארץ שילכו יחד שלובי זרוע בעבותות אהבה על אדמת הקודש... והיה זה האופן נאות אצלנו לעשות ישוב קאלוניה בארץ קודשנו מקיבוץ אשר בטוחים כי הארץ בעצמה תשמח בהם... שיעבדו אדמת קדשינו, בתשוקה לחיים פשוטים, בתשוקה לאכול מיגיע כפינו, בתשוקה לתחיית אדמת קדשינו להפרחת הישוב ולגאול שממות ארצינו היקרה לנו מכל יקר, בתשוקה לצפות להמצוות התלויות בארץ לקיימם לכשיעזרנו ה' שיבואו לידינו בחשק נמרץ בשמחת לבב חומרי ורוחני. בקצרה, ישוב אשר יהיה למופת לרבים, המראה קישור התורה והיראה והדרך ארץ לתועלת להם ולתועלת לאחרים.

אמנם הרעיון להקים התיישבות חקלאית לא יצא לפועל אך הרצון שהיה טבוע בקרב חברי האגודה לא מש ובא לידי ביטוי בקשרים שיצרו תלמידי חכמים אלו עם המושבות החקלאיות, הן במגורים במושבות החקלאיות והן בשימוש הוראה והלכה במקומות אלו. הצטרפותו של הרב פראנק לאגודה זו והיותו פעיל מרכזי בה, מלמדים שהיה מעוניין ליצור דרך חדשה שתמלא תפקיד מרכזי ומשמעותי בהנהגה הדתית והרבנית בארץ ישראל, 'גשר חי, חזק ואמיץ בין התורה והארץ, בין אהלי התורה לשדמות העמל'. ואכן, בהשארת ותמיכת האגודה שב הרב ליפו לכהן 'מגיד שיעור' בתלמוד תורה 'שערי תורה'. מרכז לימודי זה תוכנן ע"י הרב קוק להיות ישיבה מרכזית לעילויים שיבואו בעיקר מהיישוב החדש עם תכנית לימוד חדשנית הכוללת גם לימוד אמונה ומוסר, מחקר תורני, קבלה, דקדוק עברי וספרות, פיוט, שירה ושפות זרות. בדרך זו הביע הרב פראנק את יישומה של דרך האגודה ביצירת כוחות חדשים של הנהגה תורנית-רבנית הפונה אל מגמות היישוב החדש.

לאחר שובו לירושלים, התקרב לרב העיר הרב שמואל סלנט שמינה אותו כדיין בבית הדין בבית כנסת 'החורבה'. גם ממקום מושבו זה, המעוז הרוחני של הישוב הישן, היה הרב ער לבעיות המתחדשות בישוב החדש כחלק מרצונו העז ליצירת 'גשר חי, חזק ואמיץ בין התורה והארץ, בין אהלי התורה לשדמות העמל'. כחלק ממגמה זו הוא הקים בית מדרש ללימוד והוראת המצוות התלויות בארץ, במטרה להכשיר דור של תלמידי חכמים המעורים בהתיישבות במתן מענה הלכתי והכוונה רוחנית. מגמה זו נשאה פרי והרב היה כתובת לשאלות הלכתיות המתחדשות ביישוב החדש. הוא לא הסתפק רק במתן מענה ממקומו, אלא נסע וביקר במושבים ובקיבוצים כדי לעמוד מקרוב על הבעיות והפתרונות ההלכתיים שעליו היה לספק להתיישבות. בכך יצר הרב ממשק חי בין עולם ההלכה, בנושאי המצוות התלויות בארץ, לבין המשקים החקלאיים. בדרך זו בא לידי ביטוי חזונו התמידי של הרב לשלב בין חיי התורה לחיי היישוב המתחדשים בארץ, שילוב שהוטבע בו עוד בבית הוריו בקובנה, כפי שפתחנו.

אין ספק שלהיכרות של הרב פראנק עם הרב קוק ואישיותו הייתה השפעה ניכרת. לאחר פטירת הרב סלנט ובהעדר הנהגה רוחנית לירושלים, הכשיר הרב פראנק את הקרקע למינויו של הרב קוק כשהתנגד לבחירת הרב יצחק ירוחם דיסקין, המייצג את העמדה הרוחנית של הישוב הישן, לרב העיר ודחף למינויו של הרב קוק באופן אישי.

שיתוף הפעולה בין הרב קוק לרב פראנק המשיך ביסוד הרבנות הראשית, הקמת המועצות הדתיות וניהול עניינה הרוחניים של העיר, עד לפטירת הרב קוק בשנת תרצ"ה, אז החליפו הרב פראנק כרב עיר.

לאור דברים אלו מובנת תמיכתו ההלכתית של הרב פראנק ב'היתר המכירה' בשנת השמיטה. מבחינה כרונולוגית, לא הגיב הרב קוק לטענותיו של ה'חזון איש' בכל הקשור לביסוס ההיתר בשמיטה. הרב פראנק הוא זה אשר עונה לטענות אלו. בתחילת עיסוקו ההלכתי הוא מדגיש: 'בהיות שהדבר יצא בהיתר מגדולי הדור, מצווה עלינו ליישב דבריהם ולתקן שיהיו דברי חכמים קיימים'. הרב פראנק מקבל את ההיתר מאותם הנימוקים ההלכתיים של הרב קוק, מחזק ומסנגר על נימוקיו ההלכתיים ורואה לנגד עיניו את צורך היישוב, 'בתור הוראת שעה וצורך ודוחק ישוב הארץ'.

נראה שמעבר לשיקולים ההלכתיים, שאין כאן המקום לפורטם, עומדת גישה עקרונית, בה פתחנו. מנחם פרידמן הראה כי פסיקותיו של ה'חזון איש' סייעו לעיצוב מיתוס הגבורה החרדי האלטרנטיבי, המציב את מסירות נפשם של 'גיבורי כוח עושי דברו' כאידיאל המתחרה למסירות נפשם של החלוצים הציוניים. לדבריו, יותר משהיה בכך חיזוק לחקלאים החרדים עצמם, היה בכך חיזוק להתבצרותה של 'חברת הלומדים' החרדית המתהווה באותם הימים. מגמה זו, המקפידה על שמירת המצוות קלה כבחמורה גם לנוכח הקשיים המעשיים שבמציאות, ניכרת בדברי ה'חזון איש' ביחס לפולמוס השמיטה: 'וכל פטפוטי דברים כי יש בזה פקוח נפש וסכנה אינה בא רק מקרירות הלב וחוסר יראה הראויה לתורה ולמצוה'. לדבריו, אתגר שמירת השמיטה מעלה את מידת קידוש השם בקיומה כהלכתה ולכן יש להתאמץ ולשמור על קיומה ללא חיפוש היתרים להפקעתה, כדבריו הפונים לתומכי ההיתר: 'ועתה בקשתי שטוחה לפני המתירים שיסלחו לי על שמריתי פיהם ויואילו נא בטובם לעיין עוד הפעם בדבר אולי המוח בקדקד ישוב ויבין שהתורה לא תהא מוחלפת ושמירת השביעית רק ברצון תליא'. אין ספק ש'החזון איש' התאמץ להרחיב את יריעת ההיתרים בפעולות החקלאיות בשמיטה כדי להימנע מהצורך בהיתר המכירה, אך היתרים אלו מיועדים היו לקבוצת חקלאים עילית המעוניינים למסור את נפשם עבור קיום המצווה, התלויה בעיקר ברצון, כדבריו.

לעומת זאת, דרך פסיקתו ההלכתית של הרב פראנק בעניין זה הייתה מתוך המגמה אותה מימש, ביצירת קשר וגשר בין החקלאים בישוב החדש לאנשי ההלכה. לדבריו, יש למצוא פתרונות הלכתיים שיתאימו לכלל החקלאים וישקלו את מצב היישוב, כדבריו: 'מן הנמנעות הוא לחשוב שיש אפשרות שכל תושבי הארץ ישראל יקיימו מצות השמיטה כמאמרה, מפני הטעמים הידועים להם ושאינם ידועים למי שאינו בקי בטיב הארץ לפי מקומה ושעתה'. בדבריו במקום אחר הוא עומד על ההבדל בין גישתו המצדדת בהיתר המכירה לגישה השונה: 'ומתוך כך כמו נעלמה מכמה וכמה גדולים שבדורנו, ואע"פ שיש מהם שכוונתם לשם שמים, אבל מתוך שתחילת גישתם לעיין בהלכה זו הייתה תחת השפעת רצונם להיות מהמחמירים דווקא, קורא אני עליהם מאמרם ז"ל... כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ואמר בגמרא ההוא בדברי תורה כתיב ופירש רש"י לפי פנים ולב שאתה נותן לתורה לבך עומד'. הרב עודד את שומרי השמיטה, אך בד-בבד ראה את הצורך להמשיך בדרכו של הרב קוק בביסוס ההיתר ההלכתי וכחלק ממגמת חייו.

ביטוי לשתי גישות אלו מצוי בדברי הרב אברהם שפירא, הרב הראשי לישראל וראש ישיבת 'מרכז הרב' לשעבר, בהקדמתו למדריך השמיטה תשמ"ז בהוצאת מכון 'התורה והארץ':

הרבנים הנושאים בעול ההוראה לישוב היהודי, חזרו למעשה להיתרים הנ"ל. ולאחר פטירת הגרא"י קוק זצ"ל המשיכו לנהוג כהוראותיו הרה"ר שבאו במקומו יחד עם חברי מועצת הרה"ר, הגרצ"פ פראנק והגר"ר כץ וכו' וכן כל הרבנים הספרדים במועצה... לאחר פטירת הגרא"י קוק התעורר שוב בתוקף רב הפולמוס בענין השמיטה, ועמד בראשו הגאון בעל חזון איש, שהחל אז לפרסם ספריו הגדולים בהלכות זרעים. הוא התנגד למתן ההיתר, וכדי להקל על האפשרות של שמירת שביעית, חידש הרבה חידושים בהלכה זו שלא ידעו מזה קודם. ע"י כך נפתח פתח למבקשי עצתו בין החקלאים, ביחוד בקיבוצים של פא"י, להקל עליהם את שמירת השמיטה כדי חייהם... ועל ידו נתרומם באמת קרן לימוד תורה של זרעים בבלי וירושלמי בסדר זרעים בכלל ובשביעית בפרט. אולם אין להכחיד, שרק מיעוט קטן בין חקלאי הארץ נהגו, למעשה, כפי הוראותיו, ורוב הישוב החדש נהג כפי שנהג קודם. כאמור, קו בולט בנידון הוא, שאם כי רבו חכמי התורה שנטו לחומרא, הרבנים מארי דארעא שנשאו בעול ההוראה של הציבור, הורו למעשה כפי הוראות הגאונים הנ"ל, שסמכו על היתר המכירה. וכפי שכתב הגרא"ד תאומים עוד בשמיטות הקודמות, שבזמן שהיה בחו"ל היה נוטה לאיסור, אבל כשעלה לארץ, נתמנה כרבה של ירושלים וראה את המצב כפי שהוא, שינה באמת דעתו להיתרא.

פסיקותיו של הרב נבעו מתוך האחריות לכלל הציבור במדינת ישראל, נשיאה בעול הציבור, הקשר בין ההתיישבות החדשה ליישוב הישן והדאגה לצביונה הדתי של מדינת ישראל.

זכה הרב ופסיקותיו ההלכתיות, הן במצוות התלויות בארץ והן בכל נושא הלכתי עליו חיווה דעתו, משמשות כיום את פוסקי ההלכה העוסקים בתורת ארץ ישראל.