למען ציון לא אחשה

לדרכה של הציונות הדתית בעת הזאת

א. "כי באו בנים עד משבר..."

הציונות הדתית במשבר. המשבר הוא כפול ומשולש ואף מרובע:

1. הגוונים השונים, שהיו מאז ומעולם בציונות הדתית, מתעמתים ומתקטבים ביניהם. רבים מתרפקים על הימים שבהם הכיפה הסרוגה הייתה סמל מאחד. דומה שכיום נפרמה הכיפה לכיפות מכיפות שונות: גדולות וקטנטנות, שטחיות וקעורות, צבעוניות וחד-גוניות, סטנדרטיות ומקוריות. גישות שונות ומקוטבות באשר לארץ ישראל, לתרבות, למדע, למודרנה, למעמד האשה ולעוד נושאים, גורמות להתרוצצות. האמת היא שמעולם לא הייתה הציונות הדתית עשויה מעור אחד, אולם לפחות הייתה תחושה של בית אחד. היום נראה שהבית עומד להתפורר ואין מסגרת אחת לכל הקשת הרחבה. האם התרחבותה של הקשת וריבוי גווניה מחייבים פיצוץ? האומנם נפרמה הכיפה הסרוגה?

2. ההצלחה אינה מאירה כרגע פנים לציונות הדתית. מפעל ההתיישבות הגדול ביותר בתולדות הציונות מאז קיומה, שנישא בעיקר על כתפי הציונות הדתית נמצא בסכנת עצירה, אם לא יותר מזה. הוא כבר אינו בלב הקונצנזוס כפי שהיה בעבר. על "ההסדר" מוטלות מגבלות קשות, מערכת החינוך הדתית נמצאת במצוקה, שרותי הדת הממלכתיים קרסו, ועוד.

3. מקומה של הציונות הדתית בחברה הישראלית הוסט ממרכזיותו ונדחק לשוליים, ומעמדה כגשר וכמרכז - התערער.

4. המשבר הכללי העובר על הרעיון הציוני והלאומי בחברה הישראלית כולה נותן את אותותיו גם בקרב מי שמלכתחילה לא בנו את רעיונם על היסוד הרעוע של הציונות הכללית והלאומיות החיצונית. אולם שנים רבות של נשיאה משותפת בעול גורמות היום לכך שהמשבר הכללי אינו פוסח גם על השותפים.

ב. "וכוח אין ללידה"?!

מכיוון שלרעיון הציונות הדתית פרשנויות רבות ויישומים רבים, ההתרוצצות סביב המטרות השונות רק מראה את חיוניותו של הרעיון והאכפתיות שנושאיו מייחסים לעמדותיהם. עצם קיומו של המשבר מעיד לענ"ד על חיוניותו של הרעיון. הרעיון הוא חי ולכן רבים האוחזין בטליתו ומושכים לכאן ולכאן. אילו היו כולם אדישים, הייתה זו שקיעה ולא משבר. משבר אינו בהכרח אסון. כשאשה יושבת על המשבר, היא עומדת ללדת יצור חדש. אחרי הלידה נראה המשבר למפרע כסימן טוב ומזל טוב. כולנו אפוא "באותה סירה" - גם המיילדות גם היולדות וגם הילד שייוולד בשעה טובה.

זו אחריותנו בשעה קשה זו - ליילד את הילד בשלום. הציונות הדתית זקוקה לריענון רעיוני וארגוני יסודיים.

ג.  תורת ארץ ישראל

הרעיון המרכזי של הציונות הדתית משותף לכל אגפיה ושלוחותיה. הציונות הדתית כשמה כן היא – 'ציונות דתית'. היא מורכבת משניים שהם אחד. הציונות – היא הזיקה לארץ ישראל, והדתיות - היא לימוד התורה וקיומה בחיי המעשה. העם מחבר ביניהן. העם הוא הלומד תורה, ובמיוחד את תורת הארץ, הוא הבונה את הארץ ברוח התורה. ארץ ישראל בלי תורה היא כגוף בלי נשמה, ובמקביל, אם כי לא באותה עוצמה, תורת ה' התמימה יכולה להתקיים בשלמותה רק בארץ. הארץ היא תורנית והתורה היא ארץ-ישראלית. ועל העם להיות בעל זיקה הדוקה לשתיהן.

אמנם, בראייה שטחית היסוד התורני והיסוד הלאומי נראים כמעומתים לכאורה זה עם זה. התפיסה הלאומית החילונית והתפיסה התורנית החרדית שללו זו את קיומה של זו. כשנוסדה הציונות הדתית, לפני למעלה ממאה שנה, ההתרוצצות בין שני היסודות הייתה בשיאה. הם הפכו לשני קטבים, הטוענים כל אחד: "כולה שלי". ואכן היו ציונים דתיים שהבינו את הציונות הדתית כפשרה בין שני הקטבים. מצד אחד הם ציונים ככל הציונים, ומצד שני הם חובשים כיפה לראשם. ומכיוון שלא תמיד ניתן היה לשאת את שני הדגלים בשלמותם, היו שהרכיבו טלאי על טלאי, "אחוז מזה וגם מזה אל תנח ידך". ולשם שיתוף פעולה עם הציבור הכללי ליישוב הארץ סברו שיש מקום להתפשר באשר לקיומן המלא של מצוות התורה. כך גם נוצרה תדמית לא מחמיאה של הציונות הדתית בעיני חלק מהציבור הרחב וגם בעיני חלקים מעצמה. תופעה זו היא אחד הגורמים למשברים שפקדו ופוקדים את הציונות הדתית.

הוגי הדעות של הציונות הדתית ראו את הדברים בראייה עמקה יותר. אין כאן שני מרכיבים אלא מושג אחד ומאוחד. לאום תורני ותורה לאומית. הציונות של הציונות הדתית שונה במהותה מזו הכללית. זו האחרונה ראתה בארץ ישראל בעיקר צורך קיומי. ההתעוררות לציון החלה בגלל אנטישמיות ופוגרומים והונעה בין היתר מאווירה כללית שהחלה לנשוב בעולם, שבה כל עם נאבק להשגת אוטונומיה משלו. הצורך הקיומי היווה אמנם בסיס משותף גם לציונות הדתית. היא לא התכחשה לנחיצותו. אלא שעצם הזיקה לציון לא החלה אצלה באביב העמים באירופה. שורשיה נעוצים עמוק עמוק בשחר ההיסטוריה. מקורה בתנ"ך, בתלמוד, בפסיקה ההלכתית בהגות הישראלית לדורותיה, בתפילה ובפיוט. הציונות האמיתית היא דתית במהותה[1].

גם הדת - כמרכיב שני של השם 'ציונות דתית' - נושאת משמעות עמוקה יותר מהדתיות הרגילה. עם תחיית העם בארצו קמו לתחייה כל המצוות והערכים התורניים שתנאי הגלות לא אפשרו את קיומם. ארץ ישראל אינה סתם פיסת קרקע. אדמת הארץ, אדמת קודש היא. ריבונות ישראלית בארץ היא כיסא למלכות ישראל על ייחודה. כלכלה ישראלית צריכה להיות שונה במידת הצדק שבה. סוציאליסטים דתיים לא ראו את עצמם מרקסיסטים מטריאליסטים חובשי כיפה, אלא כמי ששבים לערכי הצדק התורניים. יסודותיהם נעוצים ברעיונות השמיטה והיובל, התרומות והמעשרות, המתנות לעניים וחסרי הנחלה. כל אלו יונקים את חיובם מאדמת הארץ.

תורת ארץ ישראל היא התורה בשלמותה. היא חייבת להתיישם בכל התחומים. תנאי הגלות צימקו בהכרח את אפשרות קיומה של התורה. רוב מצוותיה ניתנו לקיום רק בארץ. אולם ההבדל אינו רק כמותי; הוא גם איכותי. בחו"ל התורה נאלצה להתקיים רק במסגרת פרטית, או לכל היותר קהילתית. בארץ ישראל יש מעמד לכלל ישראל. תורת הכלל כוללת בתוכה לא רק את ערך הממלכתיות והקוממיות, אלא גם עבודה וגם מלאכה וכל דבר בעל ערך, ומכאן גם היחס לתרבות, למדע ולאומנות. בגלות היינו מנותקים מכל אלו. רק בארץ ניתן לקיים את התורה במלוא הקפה ועומקה, ולכלול בתוכה גם ערכים שבגולה נחשבו כנוכריים וכחילוניים. כל אלו יכולים להתקדש בקדושתה של ארץ ישראל.

ציוני דתי הוא אפוא ציוני שונה במהותו ודתי במשמעות עמוקה יותר.

ד. מבשרת ציון

וביתר פירוט:

ציון כוללת בתוכה את כל מסכת הערכים. יישוב הארץ אינו מצטמצם ביש"ע. גם הגליל והנגב משוועים להתיישבות (מי שמודע למאבק הקרקעות בנגב אינו יכול להיות אדיש לדחיפותה של מצוות ישוב הארץ באזור זה). גם מי שיושב בכל מקום בארץ ואינו כובש את השממה יכול להפוך את ישיבתו הפסיבית לישיבה ערכית שיש בה אקטיביות רוחנית.

ציון מחייבת רגישות חברתית. אין רשות לאכול שום פרי הגדל בארץ מבלי להפריש ממנו מתנות לשכבות חסרות רכוש – הכהן, הלוי והעני[2]. אמנם אין אנו מקיימים כיום מצוות אלו במילואן, אך ציוני אמיתי רואה בהן מקור השראה להתייחסות ערכית, מוסרית וחברתית הנובעת מאדמת הארץ.

ציון מחייבת ערבות הדדית. לא נעשו ישראל ערבין זה בזה אלא משעברו את הירדן[3]. מכאן האחריות לכלל ישראל.

המלאכה בארץ אינה חולין אלא נושאת ערכים, ומכאן גישה ערכית לכל הפעילות הכלכלית בארץ. פיתוח הארץ הוא ערך. לכן אין להתייחס אל הכלכלה בארץ רק במישור המטריאליסטי, אלא גם במישור הערכי. על המדינה לעודד מלאכות המפתחות את הארץ ומיישבות אותה, גם אם אינן נושאות רווחים מיידיים, ובראשם החקלאות. זו ראויה לסבסוד מיוחד כדי שהארץ תיושב למלוא אורכה ורוחבה.

ומכאן המדע והטכנולוגיה. ציוני דתי צריך להפוך את המדע והטכנולוגיה שבהם הוא עוסק לשליחות. לא רק תועלת הפרנסה צריכה לעמוד נגד עיניו אלא ההתקדמות והפיתוח שכל אלו מביאים לציון.

ציון מטפחת את האמנות והטעם האסטטי. בגלות לא יכולנו לפתח את האמנות. "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?". האמנות הפלסטית - על אחת כמה וכמה! הציור, הרי מושפע מהנוף שמסביב. ובגולה היה הנוף זר ונוכרי. בארץ עלינו לשוב ולפתח את כל הכישרונות האמנותיים שנרדמו. תורת ארץ ישראל מעודדת התפרסות על פני כל המישורים התרבותיים והאומנותיים. ציון, לבשי בגדי תפארתך!

ה. "הרחיבי מקום אוהלך"

תפיסה רחבה זו של הציונות הדתית מאפשרת לכל מי שרואים את עצמם שייכים למחנה הגדול הזה - על כל גוניהם - למצוא את מקומם במסגרת אחת, איש על מחנהו ואיש על דגלו. האחריות ההדדית לכלל ישראל המתחייבת מהרעיון הציוני-דתי תובעת אחריות זו ראשית כול כלפי המחנה פנימה. אין צורך שכולם יסכימו עם כולם. ילך כל אחד בדרכו; אולם נצעד כולנו בדרך המלך המשותפת. רשות רבים זו רחבה מאוד. יש בה מקום לשישים ריבוא פרצופים שונים ולדעות שונות. ברוך חכם הרזים.

בעיקר יש לראות בדאגה את הנוער הנפלא שלנו. התפוררות רעיונית עלולה לגרום לו לנטוש לגמרי את המחנה. אם "זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה" – התוצאה היא ש"לית דין ולית דיין". הנוער, העומד מתחילת דרכו ומתלבט בהמשכה, עלול לפסול גם את אלו וגם את אלו. יש צורך ביתר פתיחות וביתר סובלנות. הרי מידות אלו למדנו מתורתה של ארץ ישראל הגדולה והורחבה. צמצום וצרות אופק אינה מסימני הציונות הדתית.

רק בדרך משותפת תוכל הציונות הדתית להתגבר על הקשיים הנערמים על דרכה, ורבים ומסוכנים הם. רק באחדות המחנה תוכל התנועה לשרוד ולהמשיך. רק בציבור גדול ומגובש יוכל כל אחד לקבל תמיכה מחברו מול הבעיות והאכזבות ומול היעדר אמפתיה מסביב. אם המחנה לא יתלכד, יש חשש לנשירת מאוכזבים ממנו הן לחילוניות, הן לחרדיות, הן לכהניות. יש לנטוע תקווה ואמונה בצדקת הדרך.

האמת היא שהציונות הדתית מעולם לא ינקה דבש. היא לא הייתה בלב הקונצנזוס כמעט מעולם. השמאל החילוני דחה אותה בגלל דתיותה והימין החרדי בגלל ציוניותה. "הברית ההיסטורית" המפורסמת לא הייתה מעולם ברית אמיתית. קופחנו בהתיישבות, בתעסוקה ובחינוך. היינו נסבלים כל עוד לא היינו עצמאיים מדי, כל עוד נגררנו אחרי אחרים בתפיסתנו המדינית, הכלכלית והחברתית.

רק בתקופה קצרה – מאז מלחמת ששת הימים ועד תום ימי גוש אמונים הראשונים - היינו אולי בקונצנזוס, וגם אז רק בחלקו. אין אנו חפצי קרבות ומלחמות, לא כלפי חוץ וק"ו שלא כלפי פנים. רודפי שלום הננו. מגמתנו איחוד עם ישראל. אולם היא הנותנת. עם ישראל ומדינת ישראל זקוקים לציונות דתית עצמאית גדולה וחזקה, שאינה מתפשרת עם רעיונות זרים המכרסמים בחוסנה של החברה הישראלית. בה תלוי כל עתידם של העם והמדינה, לכן עליה להכין עצמה לתפקיד גדול ואחראי זה.

ו.  בניין האומה

אין נו רוצים לקטרג חלילה על החברה הישראלית, אך אין גם צורך לטייח ולהתעלם מהעובדות הידועות לכול. החברה הישראלית נמצאת בסכנה של הידרדרות ערכית, העלולה להביאה להתפוררות. היא זקוקה כאוויר לנשימה לאוונגרד חלוצי אידיאליסטי. יתכן שילעגו לו כשם שתמיד לעגו לחולמי רעיונות גדולים; אך בסופו של דבר יעריכו אותו כמציל החברה. כשהחברה הישראלית תתפכח, והיא מוכרחת לעשות זאת באחד הימים, היא תהיה זקוקה למשענת יציבה. הציונות הדתית תהיה משענת זו שתציל ותאציל מרוחה על החברה כולה.

המשבר הערכי הנוכחי לא מתבטא רק ביחס להתיישבות, אם כי היא בעין הסערה. כאמור, הציונות הדתית כוללת בתוכה שאיפות אידיאליסטיות בכל תחומי החיים: התורניים, החברתיים והתרבותיים. בכל התחומים המוזכרים ניכר שבר עמוק בחברה הישראלית. ניתן לראות התנתקות גורפת מערכים: השבת, הצניעות, התרבות, ערכי המוסר והחברה (לדוגמא, התוכנית הכלכלית שאין בה אחריות לחלשים), הביטחון (20% משתמטים!) הזהות הלאומית (רוב ה"עולים" - גויים גמורים!) וערכי המשפחה. ה"התנתקות" היא תוצאה של התנתקות רעיונית וערכית כללית בתחומים רבים.

כדי שעם ישראל יוכל לשרוד הוא יהיה חייב לחזור לעצמו, לשוב מהיסחפותו החוצה אל חוף המבטחים של ציון. הציונות הדתית היא המגדלור, היא המזח. עלינו לבנות את שובר הגלים שאליו יוכלו לשוב כל הסירות שנסחפו ברוח המערבית. עליו להיות חזק שיעמוד מול כל גלי הצונאמי המאיימים עליו. הוא חייב להיות גדול דיו כדי שישמש מעגן רחב לכל סוגי הספינות שנעקרו ממקומן, לגדולות ולקטנות, לחזקות ולרעועות.

לשם כך, על הציונות הדתית להתלכד ולהתחזק בתוכה. המשבר העובר עליה הוא משבר כללי, והיא הנותנת. עליה להיחלץ ראשונה מהמשבר כדי שתוכל גם להוציא את כל החברה מהבוץ שבו היא שוקעת. יש לה כל הכוחות לכך, שהרי מקורותיה הרעיוניים אינם בני חלוף. היא שואבת אותם ממקורות הנצח של האומה. עליה להתאושש תחילה, ויש לה היכולת והחובה לעשות זאת.

ז. שבע יפול צדיק – וקם!

כאן שעת מבחנה הגדול של הציונות הדתית להתמודד עם הבעיות ולהתגבר על האכזבות. הרעיון הוא אמיתי. גם אם יש כשלונות, אין הם שלנו. הוא של החברה. המדינה נמצאת כרגע במצב של חולשה, זמנית לדעתנו, ויש סיכוי שתתגבר ותיחלץ. אין טעם לחטט בטעויות העבר. יש להפנות את המבט קדימה. איני מקבל את ההלקאה העצמית שטעינו על שהיינו חלוצים ואידיאליסטים. ייתכן שהגזמנו בהיקף יכולתנו, אך אין להצטער ולו לרגע אחד על עצם ההתלהבות שבה הלכו צעירינו ליישב את הארץ. לא נפסיק לחנך ברוח זו - למרות הבעיות, ואולי דווקא בגללן. לא נכונה גם הביקורת שכאילו התלהבות זו באה על חשבון משימות אחרות. אדרבה, ההתיישבות הביאה לפריחה תורנית עצומה ולעשייה חברתית גדולה[4].

ח. ארץ ישראל נקנית בייסורים

אני מקווה ומאמין שתוכנית ה"היתנקות" האומללה לא תתממש. אולם יש לשער שהחברה ישראלית לא תחזור למה שהייתה. השסע לא יאוחה בקלות. תחושת הנבגדות מכאן והשנאה מכאן לא יחלפו מהר. הצלקות יישארו זמן רב. עלינו לרכז את כל האנרגיות בשיקום החברה ישראלית ובחיזוק המדינה כמדינת ישראל. לא בשלילת הזולת ולא בארס השנאה. אלא בהעלאת הרוח האידיאליסטית בכל תחומי העשייה של הציוה"ד, למרות האכזבה.

ארץ ישראל נקנית בייסורים; ולא רק משום שבלי ייסורים לא ניתן לקנות עליה חזקה, אלא משום שעצם המאמץ הוא הוא הקניין האמיתי של העם על ארצו, מבלי להיות תלוי בתוצאות. איננו מצטערים על שום מתיחת שריר ועל אף אגל זיעה ועל כל האנרגיות שהושקעו ושיושקעו עוד במפעל אדיר זה. הוא בנה ועוד יבנה את החברה ישראלית. אלמלא הוא, הייתה החברה שקועה יותר בנהנתנות וחמדנות. התקציבים לא היו מופנים לצדק חברתי ולחינוך, כפי שיש נוהגים לטעון ולרטון, אלא להתעשרות קלה ולהעמקת הפער החברתי. הערכים ציונים-דתיים צרורים בצרור החיים של האומה וימשיכו להיות עמוד האש לאורם היא תלך. עלינו להמשיך ולשאת את הלפיד למרות הניסיונות לכבותו. לא רק ארץ ישראל נקנית בייסורים. גם תורה וכל הערכים הכלולים בה מחייבים מאמץ ועמידה בקשיים. אין הם אמצעי בלבד. הם גם חלק מהמטרה.

הציונות הדתית היא היחידה הנושאת בעול אהבת הארץ ברגעיה הקשים. עלינו לזכור כי המשך קיומנו בארץ ימשיך להיות רצוף בעיות וקשיים. זו ארץ ענייה באוצרות טבע, מעמדה הגיאו-פוליטי היה ויהיה תמיד קשה. הבעיות ימשיכו להסעיר את החברה הישראלית. הציבור היחיד שימשיך לשמור על שפיותו, שימשיך להאמין בעתידה של המדינה, בסיכוייה להתגבר על הבעיות ולהגיע לחוף מבטחים - זהו רק הציבור המאמין כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב; אותו ציבור, שגם כשחרב חדה מונחת על צווארו ממשיך להאמין שהחרב תחזור לנדנה.

וכן ליתר אתגריה של הציוה"ד בתורה, בחינוך, בחברה ובכל תחומי החיים. למורת האכזבות והמצוקות, הבעיות והמכשולים, יש ללמוד מהמתיישבים דבקות במשימה, אמונה בצדקת הדרך ותעצומות נפש ולהתלכד יחד להרים את המשא הגדול שההשגחה הטילה לעינו.

דווקא המשבר הקשה שהציונות הדתית עוברת, אכזבותיה ותסכוליה מההתייחסות של חלקים בחברה הישראלית לערכיה המקודשים של האומה וההתמודדות אתם – היא שתהווה דוגמא לחברה כולה איך לא ליפול ברוח, איך לקום ולהתאושש. הציונות הדתית היא חוט השדרה של החברה הישראלית, בין אם החברה מכירה בכך ובין אם היא מתכחשת. העמידה מול ההתנכרות היא חלק מהתמודדות.

תחושת המצוקה יכולה להפוך למנוף של עלייה והתרוממות רק כאשר יש תחושת יחד. כישלון אישי גורם לתסכול עמוק. כישלון ציבורי יכול להיות מנוצל לתנופה חדשה.

בשעות קשות, כשהאווירה אינה סובלנית דיה, רק התעצמות פנימית תוכל לחזק את הנרפים שבנו. בדיעבד, ניתן לנצל דווקא את ההתנגדות לערך מוסף. קורה שדווקא התנגדות מחשלת ומעצבת אישיות ומגבשת ציבור. משל לזרם חשמל הנתקל בהתנגדות של תיל מתכתי ויוצר חום ואור. אולם כדי ששליחי הציונות הדתית די בכל אתר ואתר יוכלו להתמודד עם ההתנגדויות הם זקוקים לתמיכה חזקה מבית, לרוח גבית מבפנים, למחנה מלוכד ומגובש.

ט. ארץ קטנה ומגוונת

ארץ ישראל קטנה יחסית לארצות אחרות; אולם אין דומה לה בעושר הרב-גוני שבה - הרים גבוהים וגאיות עמוקים (המקום העמוק ביותר בעולם!), מזרע וישימון, ים ויבשה, הרי שלגים וחום מדברי. והכול - בשטח מצומצם יחסית. השפת-אמת כותב שבמקביל לנחלה הארצית שאותה ירש כל אדם מישראל, כך יש לכל אדם נחלה בתורה. לדבריו, כשם שהארץ מגוונת, כך חלקי התורה מגוונים. ציונות דתית חייבת אפוא, אם אכן היא מפנימה נכון את ערכי תורת ארץ ישראל, להכיר במגוון הדעות שבה. המטרייה של הארץ גדולה ורחבה ויש תחתיה מקום לכולם.

ארץ ישראל מאחדת מעצם מהותה. לא יתכן אפוא שאנשים דתיים לא יוכלו להתלכד יחד למסגרת רעיונית משותפת. במסגרת זו יש מקום למתיישבים ועירוניים, קיבוצניקים ומושבניקים, יודעי ספר ואנשי מעשה, תלמידי חכמים ואנשי מדע, חקלאים וסוחרים, מהדרין במצווות ו"מסתפקים במועט". לכולם יש מקום. ללא מסגרת רחבה זו – אזי הציבור, ובעיקר זה הצעיר, ייזרה חלילה לכל רוח.

נתעלה כולנו מעל הכיתתיות והפלגנות בכוחה של תורת הארץ. נתלכד לקראת המשך הדרך הקשה העולה למקום עליו נאמר: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".