להשיב לפירות הארץ את כבודם

פעם, בעת ששירתתי במילואים במוצב קטן בגבול סוריה, יצאתי לחצר המוצב כדי לדבר בפלאפון. והנה, נכנס אחד החיילים לחצר והחל לסובב במהירות חבלים ארוכים שבקצותם תלויות משקולות. כיוון שהחצר הייתה קטנה, נדחקתי לפינת החצר והבטתי בפליאה על מעשיו. אותו חייל היה כנראה מומחה בתחומו, והחל לסובב במהירות את המשקולות במגוון תנועות שונות ומרשימות.

בשלב מסוים נכנס הבחור לאקסטאזה של ממש. כשהרגיש שאני מתבונן בו בפליאה, פנה אלי החבר ואמר – "התרגילים האלו בשבילי הם כמו תפילה בשבילך".

אמרה זו הכתה בי כברק. אמרתי לעצמי – הבחור הזה מבין באמת ובעומק - מהי תפילה. הוא יודע את הסוד הגדול, שתפילה היא הזמן בו האדם עוצר את שטף החיים, ומתחבר לעצמו ומתוך כך – לאלוקיו.

כידוע, אמר ר' שלמה קרליבך – הנוער של היום לא בא לתפילה, לא מפני שהוא לא רוצה להתפלל, אלא מפני שהוא משתוקק ועורג לתפילה עמוקה וגבוהה מאד. אם נעניק לו תפילה כזו הוא ירוץ לתפילה. כיוצא בדבר בנוגע לאמונה, אמר מרן הרב קוק - כל הכפירה היא כפירה ב'אלוקים קטן', אך בעומקה היא תשוקה לאמונה ברמות גבוהות וחדשות.

וכך בדורנו בנוגע לארץ ישראל. עם ישראל משתוקק לפגוש את ארץ ישראל במקומות חדשים. ניתן להרגיש, שבעומקה של התביעה ל"שלום עכשיו" גנוזה הכמיהה ל"גאולה עכשיו" - תשוקה עזה וכנה למצב בו יצליח העולם לאחר אלפי שנות נפילות, משברים, מאבקים ותיקונים להגיע אל המנוחה והנחלה. בקשר אל הארץ מתבטאת תשוקה זו בתחושת האכזבה המתלווה להשקעה הרבה בארץ, בעוד היא לא העניקה לנו עדיין בתמורה את השלווה והמנוחה לה ייחלנו, ועוד איננו יושבים בה "איש תחת גפנו ותחת תאנתו".

זוהי תשוקת בוסר הקופצת למדרגה גבוהה בטרם הוכשר הזמן לכך, אך בשורשה היא תשוקה אמיתית, שהרי אנו שואפים ומקווים לגאולה. לפיכך, לשם מימוש החלק האמיתי שברצון זה, עלינו לפתח בקשר עם ארצנו את מימד קבלת השפע והטוב שהיא נותנת לנו, ונסביר את כוונתנו:

שנים רבות כבשנו את הארץ, לחמנו למענה, נטענו אותה, וכיסינוה במרבד של בתים. אולם דומה, שהחמצנו משהו - לימדנו אותה אך לא למדנו אותה, דיברנו אליה אך לא הקשבנו לה, לחמנו עליה אך לא נהנינו ממנה. כיום, עם ישראל משתוקק גם ליהנות מן הארץ, וכשנעניק לו הנאה זו בקדושה הרי העם יתחבר לארץ. הנאה זו קיימת בטיולים בארץ, ובהקשר לט"ו בשבט - הנאה זו קיימת באכילת פירות הארץ, שהרי בשעה שהאדם אוכל מפירות הארץ העסיסיים, הוא מצוי במצב נפשי של קבלה והקשבה לארץ, טעמיה המתוקים, חלבה וטובה, והיא נמסכת בדמו עד אשר גופו הופך ל'חתיכת ארץ ישראל'.

סוד גדול זה ידעו רבותינו הקדושים, שהיללו לא רק את קדושתם של פירות הארץ אלא גם את טעמם, עסיסיותם ויופיים. מכאן התיאורים המופלאים בחז"ל (ברכות מ) על רבי יוחנן ותלמידיו שהיו אוכלים כמויות עצומות מפירות גינוסר המתוקים, וכך פסק הבן איש חי (תורה לשמה תיח) הלכה למעשה, שממידת חסידות ללכת למטע פירות טובים ומתוקים, לאכול וליהנות שם מספר ימים מפירותיה הטעימים של ארצנו הקדושה.

ובברכה מעין שלוש, בטרם אנו מתפללים ש"נברכך עליה בקדושה וטהרה", אנו מקדימים ומשתוקקים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה". וכדברי ר' נחמן מברסלב – "עיקר שבח ארץ ישראל, שהתורה משבחת אותה שהיא ארץ זבת חלב ודבש... ששם שופע שפע נעם העליון שהוא שורש כל הנעימות והמתיקות שמלובש בכל הטעמים בעולם".

ב"ה, זכינו בט"וב הארץ להשיב לפירות הארץ את כבודם, ולהפיץ מארזי פירות על טהרת החקלאות היהודית בארצנו הקדושה, ועימם חוברות המאפשרות לכולם להתחבר למשמעותם של הפירות. מומלץ לכולם, בט"ו בשבט הקרוב לאכול רק מפירות ארצנו הקדושה. לשבת בצוותא כל בני המשפחה או החבורה, להתענג על טעמה המתוק של ארצנו המדהימה, ולחוש את הגאולה הבוקעת מהפירות. תיהנו!

* הרב נתנאל יוסיפון, ראש הגרעין החינוכי נתניה, יזם ט"וב הארץ

** מתוך אתר 'עין פקוחה'