אותיות של חורבן ואותיות של גאולה

א. מנצפ"ך – צופים אמרום

הגמרא במסכת שבת (קד ע"א) ובמסכת מגילה (ב ע"א) מייחסת את כתיבת האותיות הסופיות ל'צופים' – 'מנצפ"ך צופים אמרום', ורש''י על אתר מפרש 'צופים': נביאי הדורות. הגמרא תמהה משום שאין נביא רשאי לחדש דבר, ואינו רשאי לחדש אותיות, ולא ברור גם איזו אות תהיה באמצע מילה ואיזו אות תהיה בסופה. הגמרא מסיקה 'שכחום וחזרו וייסדום' - לאמור שתי הצורות של אותיות מנצפ"ך נמסרו בסיני, אך במשך הזמן נשכחו ולא ידעו היכן לכתוב אותן. באו הנביאים ותקנו לכתבן לפי המסורת שהייתה בידם – כפופה באמצע המילה ופשוטה בסוף המילה. להלן נראה שהביטוי 'מנצפ"ך צופים אמרום' איננו רק תיאור טכני המדבר על זהות מחדשי האותיות (הנביאים), אלא מביע קשר פנימי בין האותיות הללו לענייני גאולה וצפיית הישועה העתידית.

1. מנצפ"ך - חמש גאולות

מדרש 'פרקי דרבי אליעזר' פרק מז מביא:^[1]

ר' אליעזר אומר חמשה אותיות שנכפלו בכל האותיות שבתורה כולם לסוד [בסוד] גאולות כ"ף כ"ף נגאל אברהם אבינו מאור כשדים – שנא' לך לך מארצך, מ"ם מ"ם נגאל בו יצחק אבינו מפלשתים – שנא' לך מעמנו, נו"ן נו"ן נגאל בו יעקב אבינו שנאמר "הצילני נא מיד אחי, פ"א פ"א בו נגאלו אבותינו ממצרים - שנ' פקוד פקדתי. צד"י צד"י בו עתיד הב"ה לגאול את ישראל משעבוד ארבע המלכויות ולאמור להם צמח צמחתי לכם שנ' ואמרת אליו כה אמר ה' צבאות הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח.

המהר''ל (גבורות השם פרק כו) רואה בכינוי האות הסופית 'פשוטה' את הקשר שבין האות הפשוטה לגאולה:

כי הפשוט עומד בעצמו ואין לו צירוף לדבר מה, רק עומד בעצמו. וכן עניין הנגאל עומד בעצמו מבלי שיש לו חיבור וצירוף אל האדון שלו, ולא כן המשועבד שאיננו פשוט.

הצורה הפשוטה של האותיות הסופיות מרמזת על משמעות החירות – הערך העצמי שמתבטא בעמידה העצמאית ובאי שעבוד לאחר. הרב קוק מסביר באופן אחר את משמעות הגאולה באותיות מנצפ"ך. הוא רואה את הקשר שבין האותיות הסופיות לצפיית הגאולה במיקומן של האותיות בסוף המילה, שמראה על ראייה של העתיד (ריש מלין מנצפ"ך עמ' יז):

הצופים אחרית דבר מראשיתו, הם אשר חזרו ויסדו אותיות מנצפ"ך הכפולות בסוף תיבה, אחרי שנשתכחו, בחתימתו של כל חזיון גדול מתגלה כוחו היסודי עומק טעמו ומהותו הנצחי.

 סדר האותיות וכן סדר הגאולות שנזכר לעיל הם סדר האל"ף-בי"ת – כמנפ"ץ ולא מנצפ"ך. ואמרו תוספות (שבת קד ע"א ד''ה גרועי):

ולא נקט כסדר אלפא ביתא, משום דמנצפ"ך משמע מן צופים (לשון נופל על לשון לרמוז שצופים ייסדום).

2. מ"ם סתומה באמצע המילה

לכלל הזה, שאות סתומה תמיד תבוא בסוף מילה, יש שני חריגים: בישעיהו (ט, ו) נכתב 'למרבה המשרה ולשלום אין קץ', ובמסורה – 'לםרבה המשרה' – מ"ם סתומה, ובנחמיה (ב, יג) נכתב 'חומות ירושלים אשר הם פרוצים', ובמסורה – המ פרוצים – מ"ם פתוחה.

הצופים – הנביאים – מבשרי הגאולה, רמזו באותיות מנצפ"ך את הגאולות כולן, אך בשני המקומות החריגים שהזכרנו לעיל לימדו אותנו הנביאים או בעלי המסורה יסודות ולקחים נוספים בגאולה; הם תיארו את התקווה שנכזבה בימי חזקיהו בהפיכת מ"ם פתוחה למ"ם סתומה, ובימי שיבת ציון רצו ללמדנו את המהפך, בכיוון הרצוי, שעשה נחמיה בעלייתו לארץ ובחיזוק ירושלים, ורמזו זאת בהפיכת מ"ם סתומה לפתוחה. כך ידעו הם לא רק להעמיק בהבנת משמעות הגאולות שנרמזו באותיות הפשוטות, אלא ללמד אותנו לנצל הזדמנויות היסטוריות שיכולות להיות נקודות מפנה. הם רצו לעורר אותנו לא להחמיץ את השעה שיש בה הזדמנות לישועה גדולה, ולרמוז לנו כיצד לפתוח שערי גאולה שהחלו להיפתח – בפעולה של בניין ציון וירושלים.

מה ראתה המסורה לשנות את הכלל של האותיות הסופיות ולהשתמש בהן באמצע מילה? בגמרא במסכת סנהדרין (צד ע"א), על הפסוק 'לםרבה המשרה' שנאמר על חזקיהו, מובא:

מפני מה כל מם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום? ביקש הקב''ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מידת הדין ומה דוד מלך ישראל שאמר לפניך כמה שירות ותשבחות לא עשיתו משיח, חזקיהו שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח?! לכך נסתתם.

דרשה זו אינה דרשה בעלמא, אלא הבנה עמוקה של התנהגותו של חזקיהו בתגובה לנסים שקרו לו.

סנחריב מלך אשור הגיע לארץ יהודה, הרס את כל שפלת החוף ועמד לעלות על ירושלים. וכך מתאר ישעיהו (ישעיהו א ח) את המציאות הזו: 'ונותרה בת ציון כסוכה בכרם כמלונה במקשה כעיר נצורה' – כל ערי ישראל שרופות, ורק ירושלים נשארה על תִלה. זו גם הסיבה שהוא מדמה את ירושלים לסדום – כל ערי הכיכר נשרפו ורק עיר אחת, צוער, נשארה לפלֵטה.

ישעיהו הנביא מעודד את חזקיהו שאל לו לפחד, כי ירושלים לא תיחרב (שם לז, לג, לה):

כה אמר ה' אל מלך אשור לא יבוא אל העיר הזאת ולא יורה שם חץ ולא יקדמנה מגן ולא ישפוך עליה סוללה... וגנותי על העיר הזאת להושיעה...

ואכן קרה נס (שם לו-לז):

ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים. ויסע וילך וישוב סנחריב מלך אשור וישב בנינוה.

אירוע נסי זה, שלא היה כמותו מאז יציאת מצרים, עורר את תקוות העם לגאולה שלמה. חזקיהו המלך נמצא ראוי להיות המשיח, כמו שניבא עליו ישעיהו (שם ט, ה) 'כי ילד יולד לנו בן ניתן לנו ותהי המשרה על שכמו', כלומר הוא יוכל לשאת על שכמו את משרת המשיח ולהרים את קרנו של כל העם. אלא שחזקיהו לא תפס את גודל השעה והמשיך במדיניות גלותית. הוא ביקש את קרבת מלך בבל מראדך בלאדן בן בלאדן, ואף הראה לו את כל אוצרותיו. מעשה זה היה לצנינים בעיני ה', וישעיהו אף מוכיח אותו על כך, שכן מעשה זה נתפס כהתרפסות בפני הממלכה הגדולה, ואולי חזקיהו אף חשב לסמוך עליה בעת צרה ולכרות עמה ברית, שגם לה הנביא התנגד.

חזקיהו, שכונה בפי ישעיהו (שם) 'פלא יועץ אל גיבור אבי עד שר שלום', לא קלט את גודל השעה, את גודל הישועה ואת נקודת המפנה ההיסטורית שאמור היה לחולל, ונסתמה 'משרת הגאולה' שיכלה להיות בימיו. ולא זכה חזקיהו המלך להיות בעל השררה והמשרה המשיחית.

3. 'מכנף הארץ זמירות שמענו'

הגמרא^[2] מסבירה שהפסוק בישעיה (כד, טז) 'מכנף הארץ זמירות שמענו' מדבר על הארץ שאמרה שירה (על הצלתה מסנחריב), לעומת חזקיהו שלא אמר שירה. הרב שמשון מאוסטרופולי^[3] מדייק שהדבר נרמז באותיות מכנ"ף שהן ארבע מאותיות מנצפ"ך. ואומר הנביא ששמענו את הגאולות של מכנ"ף שרומזות לאברהם, ליצחק, ליעקב ולמשה, אולם חסרה הגאולה הנרמזת באות צד"י, שהייתה אמורה להיות בימי חזקיהו. הארץ שניצלה אומרת שירה, וחזקיהו לא מתעורר כדי להיות צמח דוד, ובשלו תתאחר הגאולה השלמה. ומוסיף ה'אור גדליהו'^[4] שהרי על פי ה'פרקי דרבי אליעזר' (לעיל) האותיות מנצפ"ך מורות על גאולה, והאות צד"י, שבה היה עתיד הקב''ה לגאול את ישראל, חסרה במילה 'מכנף', בגלל חזקיהו שלא אמר שירה. ולכן ממשיך הפסוק (שם כד, טז) ואומר: 'צבי לצדיק', שעיקר הרצון והחשק (צבי - מלשון רצון וחשק) לאות צד"י, היינו לגאולה העתידה שתהיה באות צד"י, ואז יבוא צמח צדק.

חזקיהו אכן נמצא המלך היחיד שהיה ראוי בסייעתא דשמיא להביא את הגאולה. מתקופת מלכותו ועד החורבן, תקופה של למעלה ממאה שנה, לא היה אף מלך שהיה מסוגל לעצור את ההידרדרות הדתית והלאומית. כל המלכים שאחריו היו רשעים וחטאו בעבודה זרה. יאשיהו, שדווקא היה צדיק ושעליו נכתב (מלכים ב כג, כה): 'כמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו', נקט במדיניות חוץ לא ראויה. הוא החליט על דעת עצמו לא לתת לפרעה נכה מלך מצרים אפילו לעבור בארצו כדי להילחם בבבלים, בניגוד לדברי הנביא, והוא נפל במגידו. נפילתו סייעה למלך מצרים להשתלט על יהודה ולהמליך את אליקים בנו, וכך החלה ריבונות זרה בארץ.

4. מ"ם פתוחה באמצע המילה

נחמיה היה שר המשקים של המלך ארתחשסתא וחי אחרי ימי מרדכי ואסתר. הוא חולל שינוי היסטורי בתהליך שיבת ציון.

עם הצהרת כורש, עלו לארץ כארבעים ושניים אלף איש. הם התחילו לבנות את בית המקדש, אך בבניין חלו עיכובים. אחרי כורש עלה למלוך בפרס המלך אחשוורוש, והוא כתב שטנה על היהודים.^[5] בנקודת זמן זו משתבצת מגילת אסתר. לפי חז''ל, כל מה שהתרחש בפרס נוצר על רקע המתחים בבניית בית המקדש: 'מרדכי ירד בשביל שייבנה בית המקדש והמן ירד בשביל שייבטל בניין בית המקדש'.^[6] הודות לנס פורים ניצלו היהודים והתבטלו הגזרות. כאן מסתיימת מגילת אסתר. אחשוורוש שולט על הארץ ואיי הים, וכולם מעלים לו מס, אולם איננו שומעים על תנועת עלייה לציון. הכתוב ממשיך בתיאור חגיגות פורים בשושן.

ל'גאולה' זו יש טעם מר. לכן לדברי הגמרא אין אומרים הלל על נס זה, כי 'אכתי עבדי אחשוורוש אנן'.^[7] ואולם לא רק ארץ ישראל מצויה תחת שלטון פרס; יהודים רבים נשארו בפרס וחגגו שם את ימי הפורים מדי שנה בשנה.

אחרי אחשוורוש מולך דריווש ואחריו ארתחשסתא. נחמיה הוא שר המשקים של המלך ארתחשסתא (נחמיה א, א): 'ואני הייתי בשושן הבירה'. בימיו בא פליט מירושלים ומתאר לו את שנעשה בארץ (שם שם ג): 'הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעה גדולה ובחרפה וחומת ירושלים מפורצת ושעריה ניצתו באש'. נחמיה, שנמצא בשושן, אוזר עוז ומבקש מהמלך ארתחשסתא ללכת ל'עיר קברות אבותי', לבנות אותה ולתקן את חומת ירושלים. בחסדי ה' המלך נענה לו ושולח אתו שרי חיל ופרשים ואגרות מעבר. נחמיה מגיע לירושלים, רואה את השפלות והביזיון של תושביה ומתקן את כל הדרוש תיקון.

המקרא בנחמיה (ב, יג) מתאר את סיורו הלילי של נחמיה בארץ מיד עם הגיעו לשם: 'ואהי שובר בחומות ירושלים אשר המ פרוצים ושעריה אוכלו באש'. האות מ"ם במילה הם, שאמורה להיות מ"ם סתומה, נכתבת פתוחה. אות זו מתארת בדיוק את מצב החומה: זו, במקום להיות סגורה כמ"ם סופית, פתוחה ופרוצה. נחמיה מתקן את התיקונים הראויים בחומה, ודואג גם לתיקונים דתיים בכריתת אמנה שכוללת שמירה מליאה על קדושת יום השבת והפסקת המסחר, איסור חיתון עם עמי הארץ הגויים, גירוש הנשים הנכריות שנשאו גדולי השרים, מתן סכום קצוב לצדקה וקיום מלא של המצוות התלויות בארץ. רק פעילות זו, אחרי נס פורים בשושן, מאפשרת לראות את אור הישועה עם הרמת קרנה של ציון והעצמתה של ארץ ישראל בימי שיבת ציון אחרי הגלות (הרב בני לאו^[8] רואה בספר נחמיה פרק נוסף המסיים את מגילת אסתר ונותן בכך חלופה אופטימית למצב המתאר השתקעות במלכות פרס אחרי נס פורים).

5. חזקיה ונחמיה – הסותם והפותח

המסורה שקיבלה מן הנביאים, שייסדו מחדש את מיקומן של האותיות האמצעיות והסופיות, יצרה חריגה מן הכלל בשני מקומות – בישעיהו ובספר נחמיה: אצל ישעיהו, שמנבא לחזקיהו שהיה התקווה לאחרית הימים, נסתמה המ"ם, נסתם הקץ והמשרה הנכבדה נשמטה ממנו - 'לםרבה המשרה'. אצל נחמיה, שבא אחרי ההצלה בפרס, הגיע משושן לירושלים, תיקן את החומות הפרוצות ונתן תקווה ואחרית לגאולה בימי בית שני, נפתחה המ"ם – 'חומות ירושלים אשר המ פרוצים'. ולא זו בלבד שהחומות נסתמו, אלא השערים לגאולת העם והארץ, שהחלו להיפתח בימי עזרא והיו בשפל ובעליבות, נפתחו במלואם.

6. מ"ם סתומה ופתוחה שלא כמשפט

רבינו בחיי (בראשית מז, כח) קושר בין שני המ"מים, בישעיהו ובנחמיה:

ואמרו במדרש שבא הרמז כאשר יסתמו חומות ירושלים שהם עתה פתוחים ופרוצים בזמן הגלות אז תפתח המשרה שהיא סתומה.

כך כותב גם הרד''ק (ישעיהו ט, ו ד"ה למרבה המשרה):

כאשר יסתמו חומות ירושלים שהם פרוצים כל זמן הגלות, ולעת הישועה יסתמו הפרוצים, ואז תיפתח המשרה שהיא סתומה עד מלך המשיח.

ב. א"ב של מגילת איכה

מגילת איכה, הנקראת בתשעה באב, מכילה חמישה פרקים. פרקים א', ב' וד' בנויים מעשרים ושניים פסוקים לפי סדר הא''ב. פרק ג' מונה שישים ושישה פסוקים, גם הוא בסדר הא"ב, וכל אות חוזרת שלוש פעמים. פרק ה' מכיל עשרים ושניים פסוקים כמניין האותיות, אך ללא סידור אלפביתי.

בפרק א' מופיעות כל אותיות הא"ב כסדרן, אולם בפרקים ב'-ד' יש שינוי בסדר האותיות, והאות פ"א קודמת לאות עי"ן. מדוע יש שינוי, ומדוע דווקא באותיות אלו?

על כך עונה הגמרא (סנהדרין קד ע"ב): 'בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם'.

1. קלקול חשבונות

חורבן בית המקדש הראשון אירע בשלבים; המצור – בטבת, הבקעת העיר – בתמוז, והחורבן – באב. בספר מלכים^[9] נכתב שהבקעת העיר התרחשה בט' בחודש, ולא כתוב באיזה חודש. ואולם בירמיהו (נב, ו ולט ב) כתוב מפורש: 'בחדש הרביעי [תמוז] בתשעה לחדש'. לעומת זאת, במשנה בתענית^[10] כתוב שבי''ז בתמוז הובקעה העיר. על סתירה זו עונה הבבלי (תענית כח ע"ב): 'כאן בראשונה כאן בשניה'. היינו, בבית המקדש הראשון הייתה הבקעת העיר בט' בתמוז, ואילו בבית שני ההבקעה הייתה בי"ז בתמוז. הירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) עונה על הסתירה: 'קלקול חשבונות יש כאן', ו'קרבן העדה' מפרש:

 קלקול חשבונות מרוב הצרות טעו בחשבונות, ולא רצה המקרא לשנות ממה שסמכו הם, כלומר כביכול אנוכי עמו בצרה.

וכוונתו שאף שהתברר למפרע שהייתה טעות, השאירו זאת כדי להרגיש את הצער שנגרם בגלל הצרות ובא לידי ביטוי בבלבול התאריך. בצורה זו אפשר להסביר גם את השינוי באותיות במגילת איכה (פ' וע' בפרקים ב'-ד'). מגילה זו באה לתאר את החורבן, והשיבוש בסדר האותיות מבטא את הבלבול בימים ההם. וכך כותב מפרש 'דעת מקרא':^[11]

שיבוש מכוון של סדר האותיות בא לרמוז לסדר העולם שהשתבש מחמת חורבן המקדש וגלות השכינה...

וכותב הרצ"י קוק:^[12]

הלימוד גדול של הירושלמי, שיש כאן קלקול חשבונות, שיש קלקול בבית המלך וזהו הסדר האמיתי זהו המצב המכאיב...

 ובניסוחו של הרב זולדן:^[13]

הסדר האמיתי הוא אי הסדר. מאז החורבן יש אי סדר בעולמות העליונים, וזה הסדר הנכון במצב של חורבן. החורבן הוא בלבול וקלקול כל הסדרים בעולם, שהיו מסודרים כל עוד הבית היה קיים. קלקול החשבונות שבנביא איננו טעות טכנית, אלא בא לבטא ולשקף מציאות שמיימית של חורבן ושל קלקול הסדרים בעולם. ומכאן, ששינוי סדר האותיות הוא שינוי סדרי עולם למעלה ולמטה.

2. הפה והעין

מדוע קדמה דווקא האות פ"א לאות עי"ן? עונה הגמרא: 'שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם'. אפשר להסביר את הקדמת הפ' לע' בצורה אחרת: כשיש אסון נורא, הראשון הרואה אותו, קולט בעיניו ואז פורץ בזעקות שבר. השומעים, שטרם ראו אותו, שומעים קודם את הזעקות היוצאות מן הפה, ואח''כ באים לראות בעיניהם את החורבן ועיניהם דומעות.

פרק א' מתאר את המקונן, שרואה את האסון והחורבן בעיניו ומרים קול בבכי ובזעקה, ולכן בפרק א' קודמת הע' לפ'. בפרקים הבאים מתוארים המנוצחים, האבלים והנשארים שעומדים לגלות, ואלו שומעים את מה שקרה ואחר כך רואים בעיניהם, ולכן קודמת הפ' לע'. הפרק האחרון מתאר בלבול מוחלט. אכן יש בו עשרים ושניים פסוקים, כמניין אותיות הא''ב, אבל הכול כבר הרוס ומבולבל. ואולי נרמז גם שחמשת הפרקים הם כנגד חמישה חומשי תורה, והיציאה לגלות גורמת גם להרס התורה, כפי שאומרת הגמרא (חגיגה ה ע"ב): 'כיוון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה'.

סיכום

האותיות הן צינורות של חיים.^[14] כל שינוי קטן באותיות מתאר את השינוי במציאות הממשית, שהאותיות הן הביטוי החיצוני שלה. במגילת איכה ראינו את השינוי בסדר האותיות, שמראה על אי הסדר שנוצר בעולם ועל החורבן עצמו שמתבטא בפה זועק ובעין דומעת. אותיות מנצפ"ך מבטאות את סדר גאולת הדורות מאברהם אבינו עד למלך המשיח. שני המקומות, שחורגים מהסדר, מבטאים מחד גיסא את התקווה הגדולה שנכזבה בימי חזקיה, שם נסתמה המ"ם הפתוחה שבמשרת הגואל, ומאידך גיסא את פתיחת השערים לגאולה בימי נחמיה, אותם שערים שנסתמו עם ההתעוררות הדלה לשיבת ציון כשירושלים עלובה וחומותיה פרוצות. עם סגירת הפרצות על ידי נחמיה נפתחה הדרך להתבססות העם בארץ ולחיזוק ירושלים.

 

[1].   בשינויי נוסחאות, גם בילקוט שמעוני פרשת לך לך רמז סד ובמדרש שכל טוב (בובר), בראשית ויחי פרק נ.

[2].   סנהדרין צד ע"א.

[3].   ר' שלמה זלמן ארנרייך, 'אבני המקום', פסקה סח; ר' גדליהו שארר, בס' אור גדליהו, הביא זאת בשם האר"י.

[4].   'אור גדליהו', שם, פרשת וארא.

[5].   עזרא ד, ו.

[6].   ספרי דאגדתא על מגילת אסתר, מדרש פנים אחדים (בובר), נוסח א פרשה א. ובילקוט שמעוני, נ"ך רמז תתרמה.

[7].   מגילה ד ע"א.

[8].   הרב בני לאו, 'אסתר – קריאה במגילה', עמ' 71–75.

[9].   מלכים ב, כה ג.

[10].  תענית פ"ד מ"ו.

[11].  דעת מקרא, איכה, מבוא הערה 11.

[12].  שיחות י"ז בתמוז (25) עמ' 2.

[13].  הרב יהודה זולדן, מועדי יהודה וישראל, עמ' 562.

[14].  הרב קוק, אורות, ארץ ישראל פסקה ז; ר' אברהם צבי קלוגר, נזר ישראל א, עמ' תקלד.