שיטת הרמב"ם בגבולות עולי מצרים

א. שיטת הרמב"ם

פסק הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"ז)[1]:

"אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים, מרקם שהיא במזרח ארץ ישראל עד הים הגדול, מאשקלון שהיא לדרום ארץ ישראל עד עכו שהיא בצפון, היה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שעל ימינו שהוא מזרח הדרך הרי היא בחזקת ח"ל וטמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית, עד שיוָּדע לך שאותו מקום מארץ ישראל, וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך, הרי היא בחזקת ארץ ישראל וטהורה היא משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית, עד שיוָּדע לך שאותו מקום ח"ל, וכל ששופע ויורד מטורי סמנום ולפנים ארץ ישראל, מטורי אמנום ולחוץ ח"ל, והננסים שבים רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי סמנום ועד נחל מצרים, מן החוט ולפנים ארץ ישראל, ומן החוט ולחוץ ח"ל, וזו היא צורתה".

הרמב"ם עוסק בהלכה זו בכמה נושאי משנה: ראשית גבולות א"י שהחזיקו בה עו"מ (רקם, הים הגדול, אשקלון, עכו). הרצועה מעכו לכזיב, הגבול הצפוני – טורי סמנום, ננסים שבים.

בהלכה הבאה כותב הרמב"ם: "מהיכן החזיקו עולי בבל, מכזיב ולפנים כנגד המזרח, ומכזיב ולחוץ עד אמנה והיא סמנום ועד הנהר והוא נחל מצרים לא החזיקו בו וכזיב עצמה לא החזיקו בה". ושוב מזכיר בהכה ט: "...אבל עכו חוצה לארץ כאשקלון והם תחומי ארץ ישראל".

ב. הקשיים בשיטת הרמב"ם

א) דברי הרמב"ם כפשוטם קשים ביותר. שהרי הרמב"ם משווה בין גבול עולי מצרים לגבול עולי בבל. בגבול הדרומי היבשתי של עו"מ מזכיר הרמב"ם את אשקלון, בגבול הצפוני את עכו וכזיב וטורי אמנום ובגבול המזרחי את רקם. 

לעומת זאת לגבי הגבול הימי (נסים = איים. ננסים בהוצ' פרנקל)  הרמב"ם מציין את אמנום ונחל מצרים כגבול הצפוני והדרומי של ארץ ישראל, וא"כ מדוע בגבול היבשתי סימן את עכו (כזיב) ואשקלון  כגבולות הצפוני והדרומי, ולא הזכיר כלל את נחל מצרים בהלכה ז שהוא הגבול הדרומי היבשתי?

בגמרא (גיטין ח ע"א) הנוסח המגדיר את גבול עולי מצרים קצר מאד, וז"ל: "איזהו ארץ ואיזהו חוצה לארץ? כל ששופע ויורד מטורי אמנון ולפנים - ארץ ישראל, מטורי אמנון ולחוץ - חוצה לארץ, הנסין שבים, רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנון עד נחל מצרים, מן החוט ולפנים - ארץ ישראל, מן החוט ולחוץ - חוצה לארץ". וא"כ מדוע הרמב"ם שינה מנוסח זה.

ב) יתר על כן, בתשובות הרמב"ם (סי' קכח) בהסבר המשנה בשביעית (פ"ו מ"א) כתב הרמב"ם: "וכל מה שהחזיקו עולי מצרים בקדושה ראשונה ממה שלא החזיקו עולי בבל, והוא מן אמנה עד נחל מצרים באורך וברוחב עד הגבול שקידש עזרא והוא עד כזיב"... היינו הרמב"ם עצמו מקבל את שגבול עולי מצרים הוא מנחל מצרים עד אמנה (אמנום, סמנום), וא"כ מדוע בהלכותיו תלה את גבול עולי מצרים באשקלון ועכו. כמו"כ מדוע בגבול היבשתי לא נזכר כלל נחל מצרים. 

ג) עוד שאלה על הרמב"ם היא שהגבולות: אשקלון, רקם, עכו וכזיב הם גבולות שנזכרו לענין גיטין לגבי אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' והם שייכים לעולי בבל ותלויים במקום ישיבת ישראל בבית שני. כאמור בריש גיטין במשנה: "ר' יהודה אומר: מרקם למזרח, ורקם - כמזרח, מאשקלון לדרום, ואשקלון - כדרום, מעכו לצפון, ועכו - כצפון; ר"מ אומר: עכו - כארץ ישראל לגיטין". וכן הרצועה מעכו לכזיב שיש בה טומאת ארץ העמים אף היא מימי בית שני שבו גזרו את הטומאה כאמור במס' שבת (יד ע"ב): "יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים".  וא"כ מדוע הרמב"ם הכניס זאת לגבולות עולי מצרים.

ג. שאלות האחרונים על הרמב"ם

החזו"א (שביעית ג, יח) התקשה אף הוא בלשון הרמב"ם וז"ל: "ר"מ פ"ח מה"ת ה"ז איזו היא ארץ כו', דברי רבנו ז"ל קשים לפרשם, וכנראה מדבריו ז"ל דמעכו לכזיב היה הארץ שמימין הדרך חוצה לארץ גם בכיבוש עולי מצרים, ומשמע דלא היה עוד כלל ארץ ישראל למזרח הדרך וביהושע משמע דנפתלי היה במזרח אשר ובחלקו של אשר היו עכו וכזיב, ורבנו בעצמו כתב בה"ח דמכזיב ולפנים כנגד המזרח החזיקו עולי בבל"...    

ואף הגרשז"א במעדני ארץ (תרומות פ"א, ב) תמה: "גבולות עולי מצרים שחשבם כאן רבנו שנויות הן במשנה קמא בגיטין לענין אמירת בפני נכתב, ומבואר שם בכל הראשונים דמשנתנו לא אשמעינן כלל גבולות עולי מצרים אלא רובם ס"ל דמשנתנו מיירי דדוקא בגבולות כבוש עולי בבל... אבל מהרמב"ם כאן רואים ברור שהוא סובר שהתנא קחשיב התם כבוש עולי מצרים. אולם עיקר דברי רבנו כאן תמוהים מאד שבתחלה כתב שעכו הוא הגבול הצפוני מהחלק שהחזיקו בה עולי מצרים, וא"כ איך כתב אח"כ שטורי אמנום הוא הגבול הצפוני שהוא הרבה יותר מעכו לצד צפון וגם איך כתב אח"כ שנחל מצרים שהוא הרבה יותר רחוק מאשקלון לצד דרום הוא הגבול הדרומי של ארץ ישראל".

הגרשז"א מביא את דברי תבואות הארץ שתמה מאד על הרמב"ם וסבר שהיתה כאן טעות המעתיק ותיקנם. ולפי דבריו הרמב"ם סבר ככל הראשונים. הגרשז"א שאל על תיקון תבוה"א ונשאר אף לאחר התיקון בצ"ע.        

ד. הסבר שיטת הרמב"ם

התמיהות שהעלו החזו"א והמעדני ארץ ואף אותן שהעלנו לא הועלו ע"י נושאי כלי הרמב"ם[2] הגדולים: הרדב"ז, מהר"י קורקוס, הכס"מ ועוד. לכאורה בשתיקתם התמיהה גדלה כפליים, אבל דוקא משתיקתם יש אולי למצוא פתח להבין את הרמב"ם. ברור משתיקתם ומלשון הרמב"ם בתשובתו לעיל שאמנם הוא סבר ככל הראשונים, שגבול עולי בבל מנחל מצרים עד אמנה.

מקור הרמב"ם הוא בגמרא בגיטין  ובתוספתא (תרומות פ"ב הי"ב) בה נאמר: "אי זה הוא ארץ ואי זה הוא חוצה לארץ כל ששופע מטורי סמניס ואילך ארץ ישראל מטורי סמניס ולפנים חוצה לארץ, נסין שבים רואין אותן כאלו חוט מתוח מטורי סמנין עד נחל מצרים, מחוט ולפנים ארץ ישראל מחוט ולחוץ חוצה לארץ". וכן בתוספתא חלה (פ"ב הי"א): "אי זו היא ארץ ואי זו היא חוצה לארץ, כל השופע מטורי אמניס ואילך ארץ ישראל, מטורי אמניס ולהלן חוצה לארץ, הנסין שבים רואין אותן כאילו חוט מתוח מטורי אמניס ועד נחל מצרים מחוט ולפנים ארץ ישראל מחוט ולחוץ חוצה לארץ".

נראה שהברייתות ובעקבותם הרמב"ם באים לתאר לנו את גבולות עולי מצרים ביחס לגבולות עולי בבל והמשמעות ההלכתית לכך. בבית שני ההתיישבות היתה מאשקלון וצפונה. אין צורך לבאר לגבי אזור ריק מיהודים שהוא היה בגבולות עולי מצרים ולכן לא צויין נחל מצרים בברייתות. 

הרמב"ם בא בהלכה ז לברר תחומי עולי מצרים העודפים על עולי בבל בהם חוייבו עולי בבל בתרומות ומעשרות אע"פ שהם חוץ לגבולות עולי בבל כדי שיסמכו עליהם עניים (לשון הרמב"ם בהלכה ה), ולא בא לפרט בצורה היסטורית את גבולות עולי מצרים. אם היה כותב את גבולות עולי מצרים המקוריים בלבד היתה המשמעות שכל האזורים שבין עולי מצרים לעולי בבל דינם כעולי מצרים ואין הדברים כן, לא לגבי אשקלון ועכו, ולא לגבי הרצועה של טומאת ארץ העמים, לא לגבי נסין שבים ולא לגבי דרום הארץ שמאשקלון ודרומה.  

על-כן הרמב"ם פרט דוקא את גבולות עולי בבל מהם נמשך תחום עולי מצרים עד הגבולות החיצוניים של עולי מצרים ופרט אלו יוצאים מן הכלל הזה. וכיון שתפס לשון הבריתות לא חש לפרש שנחל מצרים הוא הגבול הדרומי של עולי מצרים אותו הזכיר לגבי הגבולות בים.

מה שפתח הרמב"ם ברצועה מעכו לכזיב, אין פירושו כמו שכתב החזו"א בתחילת דבריו שאף עולי מצרים לא החזיקו ברצועה, אלא משום שרצועה זו לא נתקדשה בבית שני, ורצועה זו  'אוכלת' מתוך תחום עולי מצרים העודף על עולי בבל, אף שיכלו לקדשה, ודינה כבית שאן שהפקיעוה לגמרי ממעשרות ויש בה טומאת ארץ העמים. ולכן הוצרך להזכירה כי היא כחוצה לארץ לעניין תרו"מ ו'אוכלת' אף בתחום עולי בבל. 

ודין עכו ואשקלון אינו כעולי מצרים אע"פ שהיו בתוך גבול עו"מ, אלא הוציאום לגמרי מחיובם גם של עו"מ ונתנו להם דין חוצה לארץ. כדברי הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"ה): "ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות".

וכן דין דרומית לאשקלון עד נחל מצרים לא השאירו בו חיוב תרו"מ כדי שיסמכו עליו עניים בשביעית אע"פ שהוא בתוך גבול עולי מצרים.

חידוש נוסף ברמב"ם לגבי הגבולות הימיים של ארץ ישראל. הרמב"ם מלמדנו שעולי בבל לא החזיקו ולא קבעו גבולות באיים שבים של עולי בבל, אלא השאירו את גבולות עולי מצרים הקודמים, ולכן החיוב בהם כעו"מ ולא כעו"ב.

ונראה שלכך כיוֵן החזו"א בהמשך דבריו: "וע"כ אנו צריכים ללמוד סתום מן המפורש וכמש"כ התויו"ט בשם הכו"פ שמצא כת"י של רבנו שמפרש דרצועת חוצה לארץ היה בארץ ממזרח הדרך של עכו כזיב, ואפשר דכונת רבנו ג"כ משום שרצועה זו לא כבשה עזרא, וכייל לי' בריש דבריו דעיקר דבריו איזה ארץ שהחזיקו עולי מצרים היינו לענין אם החזיקו בו גם עולי עזרא, וכייל דעד עכו היה כיבוש שניהם ומעכו לכזיב כבר היתה רצועה שלא נתקדשה, ומשום דבעי לאסוקי לק' דעד כזיב הוא ודאי הקדים לפרש ענין כזיב וצ"ע".

העולה מן הדברים, הסבר זה מתאים עם דבריו בתשובה, ומפרש את שתיקת הראשונים מהקושי בדברי הרמב"ם.

ה. ראיות להבנה זו ברמב"ם

ומצאתי ראיה מדברי הכפתור ופרח (פ"י): "וכן הדבר בפי' בתוספתא מסכת אהלות פרק (י"ז) [י"ח] (ה"א), עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון סוסיתא וחברותיה אשקלון וחברותיה אף על פי שפטורות מן המעשרות ומן השביעית אין בהם משום ארץ העמים. והר"ם וה"ב התוספות ז"ל שמו בזה הענין בית שאן ואשקלון בשוה. אם כן כל מה שהוא מכבוש עולי מצרים הוא היום כענין כלל הארץ, אלא לענין תרומות ומעשרות כדאמרנא. ואם נסתלקה מכבוש עולי מצרים כל קדושתה לכל מילי, היאך יבא עזרא שהרשות בידו ומפני שיסמכו בה עניים בשביעית ימעט גבולים ויעשה ארץ ישראל כעורו של נמר (=מנומר) לא כצבי: פה ארץ ישראל ופה חוצה לארץ, ופה ארץ ישראל ופה חוצה לארץ. תלך מטבריא לשכם דרך יום ארוך, ובאמצע הדרך תמצא חוצה לארץ והוא בית שאן, ולעולם הירדן לא עברת.

"זאת ועוד שהרי בביאה שניה החזיקו בקצת מקומות, אבל מכזיב ועד סוף גבול הצפון לא החזיקו כלל. וגם מכזיב ולדרום הניחו הרבה כרכים. ועל קצת אמרו הסבה למה הניחום כעניין בית שאן, ובקצתם לא הזכירו כאמרם בסוסיתא ואשקלון שפטורה ולא אמרו למה, אלא שמן הסתם יש לומר שלא נתקדשו בשניה, ולזה סיים בה ואין בהם משום ארץ העמים. אם כן מקומות שהניח עזרא הם פטורין וטהורין. ואם שמא נמצא בתוך גבולי הארץ מקומות טמאים כמו שיש דרך רצועת עכו לכזיב, יש לומר שהוא משום מדורת הגוים. וכן מסכת חגיגה פרק בתרא (כה, א) חומר בתרומה ביהודה. ביהודה אין בגליל לא, מאי טעמא, אמר ריש לקיש מפני שרצועה של כותיים מפסקת".

וכן בהמשך כתב הכפתור ופרח (פ"י): "העולה בידנו מכל זה שכל מקום שנמצא לרבותינו ז"ל אומרים וקוראים חוצה לארץ לאי זה חלק שיהיה מן הארץ בתוך גבולי אלה מסעי, שרצונם לומר חוצה לארץ של כבוש שני, לא שיהיה דעתם בחוצה לארץ גמור חלילה כעמון ומואב וסוריא בבל ומצרים וכיוצא בהם. וכן כשגזרו טומאה על ארץ העמים לא גזרו אלא אלו ודומיהם לא על ארץ ישראל, אם לא שיהיה מדורם ששהו ארבעים יום...

"וכבר עשו כן שהרי כבשו מנחל מצרים עד טורי סמנוס. ראה גם ראה כמה דקדק הרב ז"ל במאמרו ואינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצות, והוא המכוון ממבוקשנו".

נראה לפי הרמב"ם בסוף פ"ד מהלכות שמיטה ויובל שאף בחלק הדרומי שבין אשקלון ונחל מצרים אין נוהג דין שביעית כעולי מצרים אלא דוקא כסוריא ועבר הירדן.

מסקנות בהבנת שיטת הרמב"ם

א. מעכו לטורי אמנום (פרט לרצועה מעכו לכזיב) דינם כעולי מצרים לתרו"מ ושביעית.

ב. מאשקלון ודרומה עד נחל מצרים דינם בתרו"מ כחו"ל או כסוריא ובשביעית כסוריא.

ג. אשקלון, עכו, בית שאן הפקיעו בהם חכמים חובת תרו"מ אע"פ שהם מעו"ב.

ד. איים שבים שבחוט המתוח מאמנום לנחל מצרים דינם כעולי בבל.