הנגב הדרומי – שיטת הרמב''ם

הרמב"ם (הל' תרומות פ"א הל' ז) פוסק: 
אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים, מרקם שהוא במזרח א"י עד הים הגדול, מאשקלון שהיא לדרום א"י עד עכו שהיא בצפון. היה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שעל ימינו שהוא מזרח הדרך הרי היא בחזקת חו"ל וטמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית, עד שיודע לך שאותו המקום מא"י, וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך, הרי היא בחזקת א"י וטהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית, עד שיודע לך שאותו מקום חו"ל, וכל ששופע ויורד מטורי אמנום ולפנים א"י, מטורי אמנום ולחוץ חו"ל, והנסים שבים רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים, מן החוט ולפנים א"י, מן החוט ולחוץ חו"ל, וזו היא צורתה. 

רמב"ם זה מוקשה מאוד, והרבה קולמוסים נשברו בהבנתו. בהיותי בנגב עיינתי בו הרבה כדי להסיק ממנו מסקנות הלכתיות לגבי מעמדו של הנגב המערבי דרומית לאשקלון. לפי הרמב"ם מקום זה לכאורה, הוא חו"ל גמור. לדבריו יוצא שתחום עולי בבל בצפון מזרחית לכזיב, היה רחב יותר מתחום עולי מצרים וזה לא ייתכן גם הצורות המובאות בסוף הספר אינן מובנות ואין ספק שנפלו בהן שגיאות (כגון טורי אמנום מצויינים שם בדרום במקום בצפון). 

כשמעיינים היטב נמצאים דבריו סותרים לכאורה זה את זה. הוא פותח: "אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים?" ומתאר גבול של עולי בבל. הרי גבולות אלו רקם אשקלון ועכו לקוחים מהמשנה בתחילת גיטין (ב ע"א) העוסקת במקום בו בקיאין לשמה או שיירות מצויות. והמדובר הוא בחלק של א"י שבו היו ישיבות ושיירות בזמן המשנה דהיינו לכל המוקדם בסוף בית שני, ומה עניינו לעולי מצרים? 

ועוד, הוא עצמו מציין באותה הלכה את טורי אמנום בצפון ונחל מצרים בדרום כגבולות הארץ, ולא את אשקלון ועכו? וכן במקומות אחרים כשהוא מציין את גבולות הארץ כזיב היא גבול עולי בבל ואמנה היא גבול עולי מצרים, כגון: 
בהל' ביכורים (פ"ה ה"ח): 
שלשה דינין לחלה בשלש ארצות, כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב מפרישין בה חלה אחת כשיעור והיא נאכלת לכהנים, ושאר א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל שהיא מכזיב ועד אמנה מפרישין בה שתי חלות האחת נשרפת והאחת נאכלת. 

בהל' שמיטה ויובל (פ"ד הל' כו): 
כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה, וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה. וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אע"פ שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרים באכילה, ומהנהר ומאמנה והלאה מותר בעבודה בשביעית. 
בהל' מעשר (פי"ג הל' ג): 
כשגזרו על הדמאי לא גזרו אלא על פירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל בלבד שהוא מכזיב ולפנים וכזיב עצמה כלחוץ, וכל הפירות הנמצאות מכזיב ולחוץ פטורין מן הדמאי שחזקתן מפירות מקום שנמצאו בו. 

אילו היה אפשר לגרוס ברמב"ם בהל' תרומות "איזו היא ארץ שהחזיקו בה עולי בבל" היה הדבר נוח יותר, אולם בכל כתבי היד הנוסח הוא עולי מצרים? 
היה מי שהציע שעכו ואשקלון הן רק נקודות הגבול המערביות על שפת הים אך משם מזרחה השתרעה א"י צפונה עד אמנה ודרומה עד הנהר. אך אין זה פתרון, מאחר ואין נהר דרומית מזרחית לאשקלון. נחל מצרים כידוע הוא דרומית מערבית לאשקלון, ולא דרומית מזרחית! 

והרמב"ם עצמו בעקבות הגמ' (גיטין ח ע"ב) כותב:

והנסים שבים רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים, מן החוט ולפנים א"י, מן החוט ולחוץ ח"ל. 
על פי הצעה זו, את הנסין שבים יש למדוד על פי נקודת הגבול שעל שפת הים שהן עכו ואשקלון ולא טורי אמנום ונחל מצרים! ומהיכן לקח הרמב"ם את עכו ואשקלון, אין לנו מקור אחר אלא המשנה בגיטין והרי משנה זו עוסקת בשיירות מצויות ובקיאות לשמה בימי המשנה, דהיינו גבולות עולי בבל ולא גבולות עולי מצרים, ועובדה היא שחוץ מהל' תרומות הרמב"ם לא מזכיר באף מקום אחר את עכו ואשקלון כגבולות עולי מצרים אלא את כזיב ואמנה. 

צ"ל שהרמב"ם פותח בגבול המשותף לעולי מצרים ולעולי בבל ואח"כ מציין את החלקים העודפים של עולי מצרים על עולי בבל. כי הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל. וא"כ פתיחת דבריו "איזוהי ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים" מתיחסת לכל המשך דבריו הכוללים בתוכם גם את תחום עולי בבבל, ולא רק לתחילתם. כזיב היא הגבול הצפוני של עולי בבל במערב. אולם רצועה של ארץ העמים חדרה מכזיב לעכו כפי שצייר הרמב"ם בציור המובא בסוף הספר. וגירסת הרמב"ם בגמ' בגיטין (ח ע"א) היא שהמהלך מעכו לכזיב כל הארץ שלשמאלו היא בחזקת ארץ ישראל, ולימינו היא בחזקת ארץ העמים עד שייודע לך שהיא מא"י. כלומר, כל הגליל מזרחית לאותה רצועה היא א"י. הספק הוא רק על רצועה צרה בגליל המערבי. אך הגליל העליון במזרח הוא בחזקת א"י. וכן היא המסורת הידועה לנו . וזו כוונתו של הרמב"ם בהלכות תרומות (פ"א ה"ח): 
מהיכן החזיקו עולי בבל? מכזיב ולפנים כנגד המזרח, ומכזיב ולחוץ עד אמנה והיא אמנום ועד הנהר והוא נחל מצרים לא החזיקו בו וכזיב עצמה לא החזיקו בה. 
ר"ל כל הגליל העליון מזרחית לכזיב (חוץ מהרצועה האמורה), הוא בחזקת עולי בבל. אך הצד המערבי, צפונית לכזיב עד אמנה אינה בחזקת עולי בבל אלא בחזקת עולי מצרים. 

ובזה מיושבים דברי הרמב"ם העולים בקנה אחד עם המסורת המקובלת בא"י מדורי דורות.