המעמד ההלכתי של יהודה שומרון וחבל עזה

הבעתי את מחאתי הנמרצת על הפקרה לזרים ע"י ממשלות ישראל, אדמת קדשנו ונחלת אבותינו, שהיו והינם לב לבה של ארץ המכורה המקודשת בזה שקבעה את יהודה, שומרון וחבל עזה כשטחים כבושים בידינו. וצבא ישראל, מעמדו בשטחים אלו כצבא זר השולט על ארץ שאינה שלו . 

ממשלות ישראל שקמו מאז מלחמת ששת הימים ועד עתה, השאירו בהם את החוק הירדני הפרוע לשמצה. והמעמד של כובש זר שניתן לצבא הגנה לישראל באדמת קדשנו, נקבע ע"י ממשלת ישראל עצמה והיא אחראית למחדל הנורא הזה, וגרמה להפקעת קדושת ערי יהודה וערי ישראל בשומרון וברצועת עזה, שנתקדשו בקדושת עולי מצרים ובקדושת עולי בבל גם יחד. 

זהו חילול השם שאין לו כפרה, כפי ששנו חכמינו ז"ל בלשון המשנה: "אין מקיפין בחילול השם" (קידושין מ ע"א). כי בזה שלא החלנו את החוק הישראלי על יהודה, שומרון וחבל עזה מיד עם שחרורם ע"י צה"ל, הודינו קבל עם ועולם, כי ויתרנו על זכותנו החוקית, ההיסטורית והדתית, על לב לבה של א"י, והכרנו בזכות הכיבוש של ירדן באזורים מקודשים אלו. 

אמנם אפשר להוכיח מן ההלכה, שאין חובה מן התורה לכבוש ולקדש את כל א"י לפי גבולותיה בתורה, גם כשהדבר ניתן להשגה. כמו ששנינו במס' חולין (ז ע"א): "הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, וקסבר קדושה ראשונה, קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית". ופירש רש"י (שם): "הרבה כרכים כבשו עולי מצרים - וקדשום בקדושת הארץ, ולא כבשום עולי בבל לקדשם בשניה. ולכך לא כבשום דקסברי הואיל והותרו הותרו. דקדושה ראשונה בטלה, דכי קדשה יהושע לשעתה קדשה ולא לעתיד לבא כשיגלו בימי נבוכדנצר, ולא רצו להחזיר קדושתה, כדי שיהא מותר לחרוש ולזרוע שם בשביעית, שאין נוהגת בחוצה לארץ" וכו'. וכן משמע מלשון הגמ', שעולי בבל נמנעו מלכבוש אזורים רבים בא"י הכלולים בגבולות התורה, כדי שלא יתקדשו האזורים האלה בקדושת א"י, ואפשר יהיה לעניים לעבוד בהם עבודת הארץ בשביעית כדי להתפרנס מזה. כי אם היו כובשים את כל א"י היה הכיבוש של הרבים מקדש את האזורים כולם מאליהם, כי קדושת הארץ באה ע"י הכיבוש של הרבים. ולכן כדי למנוע את קדושת האזורים, משום שהיו חכמי ישראל מעוניינים להשאירם לעניים בשביעית, החליטו שלא לכבוש אותם כדי שלא יחזרו ויתקדשו ע"י הכיבוש. משמע שרשאים הם ישראל להימנע מכיבוש שטחי א"י הכלולים בגבולות התורה, ולהימנע ע"י כך מלקדשם ולא לחייבם במצוות התלויות בארץ. 

אלא שביחס לכרכים אלו שנמנעו עולי בבל מלכבשם, לא הסגירו אותם לנכרים, לא החלו עליהם חוק זר, ולא עברו בזה על איסור - "'לא תחנם' (דברים ז, ב) - לא תתן להם חנייה בקרקע", כמו שדרשו במס' ע"ז (כ ע"א), וברמב"ם (הל' עכו"ם פ"י ה"ד), אלא הניחו אותם כשטחי הפקר לפרנסת העניים. 

בנידון דידן הרי כבשנו את יהודה, שומרון וחבל עזה כדין. ולפי ההלכה, כיבוש מלחמה הוא קנין מהתורה לכל דבר, ואפילו גוי מישראל קונה בכיבוש מלחמה, כמו ששנינו במס' גיטין (לח ע"א) שם ששאלו בגמ': "עובד כוכבים ישראל מנלן (שקונה בכיבוש מלחמה). דכתיב 'וישב ממנו שבי' (במדבר כא, א)". ומוכיח שם הרשב"א בחידושיו (לז ע"ב ד"ה "שבאי"), שאם כבשו עכו"ם קרקע מישראל במלחמה קנאו. ולא קאי גביה בדינא ודיינא, שאינה חזקת מלחמה למחזיק בו בגזל. ותדע לך דאלו באת לדמות חזקת מלחמה, לחזקת גזל היאך טהרו עמון ומואב בסיחון? אי לזאת, ברור שהשארת החוק הירדני באדמות בהן החזרנו את נחלת אבותינו ועפ"י דין תורה קנינו והחזקנו שטחים אלו כדין, נחשב כאילו הסגרנו במו ידינו שטחי א"י המקודשים שבידינו לנכרים. באשר העמדנו את עצמנו, קבל עם ועולם, במעמד של כובש זר, ולא כריבון בארץ אבותינו. ההלכה בנידון זה מושפעת מהחלטת ממשלת ישראל שקבעה שאנו נמצאים באזורים אלו ככובש ולא כריבון, למרות שמבחינת ההלכה הטהורה דיננו כריבון. ברגע שממשלת ישראל הכריזה על מעמדנו בשטחים האלו ככובש, כאילו הסגרנו אותם לגויים במו ידינו. זו הדגשתי שבכל הנוגע ליהודה, שומרון וחבל עזה, הכלולים בגבולות התורה של כיבוש עולי מצרים ומהם גם בכיבוש עולי בבל, אין מקום לויתורים על חלקים מאדמת קדשנו וארץ אבותינו.

עלינו למסור את נפשנו בכל כחנו ומאודנו בהגנת שלטון ישראל על יהודה ושומרון וחבל עזה. באשר הן ארץ ישראל המקודשת, נחלת ה' אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש, והן היו תמיד כלולות בגבולות א"י המקודשות. לצערנו ולמגינת לבנו, השאירו אותן ממשלות ישראל, כולל ממשלת מר מנחם בגין, במלחמת ששת הימים, כארץ כבושה בידינו, ואנחנו כביכול כזרים נחשבים בהן. לפי החוק הבינלאומי והישראלי, באשר החוק הירדני הוא עדיין תקף שם. 
התרעמתי פעמים רבות בפני מר מנחם בגין, שהוא גורם בכיה לדורות, בזה שהוא משאיר את יהודה, שומרון וחבל עזה כארץ כבושה בידי העם היהודי, ולא החיל עליהן את החוק הישראלי. זהו חילול השם, שממשלת ישראל הלאומית, אינה מכירה רשמית בזכותו של העם היהודי על ארץ יהודה ושומרון, שהם הלב והמוח של א"י המקודשת. וחבל עזה שהיתה תמיד כלולה בארץ המכורה, למה אין שואלים את עצמנו ממי כבשנו אותן? התשובה היא: לא כבשנו אותם מאף אחד. אלא כאשר ממלכת ירדן התקיפה אותנו במלחמת ששת הימים, שחררנו את יהודה ושומרון מידי הכובש הירדני בצדק וביושר, כי ממשלת ירדן לא היתה מעולם, ובודאי שאין לה כיום, שום זכות היסטורית, חוקית או בינלאומית, על יהודה, שומרון וחבל עזה. אדרבה, ירדן כבשה אותן בכח במלחמת השחרור ללא דין וללא משפט, וללא אישור של האומות המאוחדות. הלגיון הערבי השתלט עליהן בכח מבלי ששום גורם בין-לאומי, העניק לירדן זכות כל שהיא על יהודה ושומרון. 

ממשלות ישראל, כולל ממשלת הליכוד, עתידות ליתן את הדין על שהפקירו מבחינה חוקית את יהודה, שומרון וחבל עזה לפלשתינאים, באשר לא היתה לפלשתינאים ולא לירדן מעולם, שום זכות לאומית באזורים אלו . ולכן דעתי היתה מאז ומעולם מוצקת והחלטית, שחייבים למסור את נפשנו על כל שעל אדמה מיהודה, שומרון וחבל עזה, שהם נחלת האבות ללא ערעור כל שהוא, ולפחות להחיל עליהן מיד את החוק הישראלי, כי מה לחוק הירדני בנחלת א"י זו?