ברכה על הפרשת תרו"מ בגבולות עולי מצרים

א. חיוב תרומות ומעשרות בגבולות עולי מצרים

 נאמר בגמרא (חולין ו ע"ב – ז ע"א):

העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו.

מתקיף לה יהודה בריה דר' שמעון בן פזי: ומי איכא למאן דאמר דבית שאן לאו מארץ ישראל היא? והכתיב: (שופטים א') ולא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה ואת תענך ואת בנותיה! אישתמיטתיה הא דאמר ר' שמעון בן אליקים משום ר' אלעזר בן פדת שאמר משום ר' אלעזר בן שמוע: הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, וקסבר: קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית.

מדברי הגמרא עולה שבית שאן הוגדרה מקום שנכבש בידי עולי מצרים ולא בידי עולי בבל, ומשום כך רבי מאיר אכל בבית שאן עלה של ירק. רבי התיר את כל בית שאן על סמך עדות זו.

השאלה שעלינו לברר היא האם ההיתר היה רק על בית שאן וערים שכמותה או שבית שאן היא דוגמה למקום שנוהגים בו דיני 'עולי מצרים', ויש להשוות את בית שאן לכל המקומות של 'עולי מצרים'.

 

 1.     שיטת רבנו גרשום

רבנו גרשום כתב בפירושו למסכת חולין (שם) שכל המקומות שהניחו, אין בהם כל חובה של מצוות התלויות בארץ הן לעניין שביעית הן לעניין תרומות ומעשרות. משמע שאפילו מעשר ודאי אינו נוהג בהם, וסמכו עליהם עניים כיוון שיוכלו לחרוש ולזרוע במקומות אלו, וממילא תהיה לעניים פרנסה. אם כן, לפי דעתו יוצא שאין כל חיוב תרומות ומעשרות במקומות שלא נכבשו בידי עולי בבל.

 2.     שיטת רש"י

רש"י בהסברו למעשהו של רבי מאיר אמר שהדיון היה על עלה של ירק, ומכיוון שאפילו בארץ ישראל ירק חייב בתרומות ומעשרות רק מדרבנן, בחו"ל לא גזרו על הירק, ומעמדה של בית שאן כחו"ל. נראה שרש"י למד שבית שאן היא ככל המקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, ודינם כחוץ לארץ. את דברי רבי אלעזר בן שמוע (חולין, שם) שהניחו מקומות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, הסביר רש"י כך:

ולא רצו להחזיר קדושתה כדי שיהא מותר לחרוש ולזרוע שם בשביעית שאין נוהגת בחוצה לארץ, ויסמכו עליהם עניים ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, ובית שאן מהן היתה.

לפי דברי רש"י צריך להסביר שהמימרא של ר"א בן שמוע, שהניחו ערים כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, פירושה שהעניים יסמכו על מעשר הדגן, שבארץ הוא מדאורייתא, ולכן גזרו להפרישו גם בחו"ל. אבל לעניין מעשר הירק ופירות האילן, אין לעניים אפשרות לסמוך על הגדל בגבולות עולי מצרים בשביעית כיוון שהם מוגדרים חו"ל ואינם צריכים להפריש מעשר עני[1].

 3.     שיטת רבנו תם

ר"ת[2] הסביר שיש חיוב תרומות ומעשרות בחו"ל, ומה שהתיר ר"מ לאכול בלא מעשרות, היינו בדמאי בלבד, אבל בוודאי טבל, לא התיר ר"מ (וכן רבי אחריו) לאכול בלא הפרשת תרומות ומעשרות. לפי שיטת ר"ת אין חילוק בין דגן וירק, אלא אפילו בירק חייבים להפריש בבית שאן ובכל גבולות עולי מצרים, ומשמע שגם בחו"ל יש חיוב תרומות ומעשרות. נראה, לדעת ר"ת, שהעניים סמכו על שטחי עולי מצרים מכיוון שהם מקבלים מהם מעשרות, אלא שנשאלת השאלה מדוע התירו לעבוד בשדות אלו בשביעית?

ר"ת הסביר שגם בחו"ל יש חיוב מעשרות, ואף על פי כן, המנהג בימינו שלא מפרישים. הטעם לכך הוא שנותנים מס למלך מן השדות, ועל כן אין זו בעלות מוחלטת של ישראל אלא בעיקר בעלות המלך. לאור הנ"ל, גם בחו"ל בעיקרון חייבים, ובוודאי שבגבולות עולי מצרים יש חובה להפריש אפילו מירק ומפירות.

נראה שזאת היא גם שיטת הריטב"א (חולין ו ע"ב), הר"ש (דמאי פ"א מ"ג), תוספות הרא"ש (ברכות לו ע"א) ו'המאירי' (חולין ד"ה מעשר ירק), שבכל המקומות הסמוכים לארץ ישראל יש להפריש תרומות ומעשרות בטבל ודאי, ומה שהתירו בבית שאן היה רק בדמאי.

גם הרשב"א והר"ן (חולין) נוקטים כשיטת ר"ת שעולי מצרים חייבים בתרומות ומעשרות בוודאי, ומה שהקל ר"מ היה במינים מיוחדים שאין כדוגמתם בארץ. לכן בית שאן, דינה מיוחד והירק המדובר היה נבדל משאר המינים, אבל גידולים רגילים שגדלים בכל מקום, גם בגבולות עולי מצרים חייבים בתרומות ומעשרות ואפילו מן הירק, על אף שחיובו בארץ מדרבנן בלבד.

 4.     שיטת ר"י

ר"י (תוס' ד"ה והתיר) כתב שיש חלוקה ל- ג' מינים: א. ירק – בחו"ל אין נוהגים בו לא תרומה ולא מעשרות (מעשה דרבי מאיר). ב. פירות – בחו"ל נוהגים בהם תרומה גדולה ולא מעשר. ג. דגן, תירוש ויצהר – בחו"ל חייבים בכול (על כך סמכו עניים בשביעית). מדברי ר"י בתוספות (עבודה זרה נט ע"א, ד"ה בצר) משמע שחיוב תרומות ומעשרות בחו"ל הוא רק במקומות הקרובים לארץ (מצרים, עמון ומואב), אך בחו"ל, במקומות המרוחקים מאוד מהארץ, לא גזרו כלל ואין שם חיוב תרומות ומעשרות כלל.

מדברי ר"י והסברו שר"מ אכל ירק בבית שאן ומסקנתו שהיא כחו"ל, אנו יכולים ללמוד שבית שאן היא כחו"ל. אלא שנשאלת השאלה האם דעת ר"י שכל שטחי גבולות עולי מצרים דינם כחו"ל, ונוהגים בהם לפי החלוקה שכתב לחלק בין ירק לפירות ולדגן, תירוש ויצהר (כפי שמשמע מדברי רש"י) או שמא רק בית שאן היא כחו"ל אבל שאר גבולות עולי מצרים הם בדרגה גבוהה יותר מחו"ל ובהם חייבים להפריש תרומות ומעשרות אפילו מירק ומפירות. לשאלה זו אין תשובה בדברי ר"י.

 5.     שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (הלכות תרומה פ"א ה"ה) כתב:

כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא, והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות.

והראב"ד משיג על דברי הרמב"ם:

ורבינו הקדוש התיר בית שאן וכו'. א"א לא התיר רבי אלא מעשר ירק ופירות האילן שהן מדרבנן אף בא"י.

מלשון הרמב"ם נראה שכאשר חזרו לארץ וקידשוה בקדושה שנייה בימי עזרא, הניחו את המקומות של עולי מצרים כפי שהיו, דהיינו שיש בהם חובת הפרשת תרומות ומעשרות כפי שהייתה קודם הגלות. ולמרות שיכלו לפטור את המקומות הללו ממעשרות, בכל אופן לא רצו לעשות כן אלא חייבום בתרומות ומעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית. אלא שיש להסביר – על מה יסמכו בשביעית?

המהר"י קורקוס מחדש בדעת הרמב"ם שהחשיבו את המקומות של עולי מצרים כחו"ל, ואינם חייבים במעשרות כלל. 'יסמכו עליהם עניים בשביעית' – הכוונה היא שבכל שש השנים הם פטורים מתרומות ומעשרות, ולכן בוודאי יתנו לעניים בשביעית.

לפי הסבר זה, העניים לא קיבלו דבר המגיע להם אלא ממה שבעלי הקרקע נתנו להם ברצונם; ואם לא היו רוצים, לא היה להם מה לאכול בשביעית?! כמו כן נראה שהמהר"י קורקוס גרס בדעת הרמב"ם 'ולא פטרום מן התרומה והמעשרות אלא כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית'. תוספת המילה 'אלא' משמעותה שפטרו את עולי מצרים מתרומות ומעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, אולם ברמב"ם מדויק (לרב שילת) הנוסח הוא בלא המילה 'אלא', וכן הוא בכל הדפוסים. משמעות הדברים היא שלא פטרו את גבולות עולי מצרים, כדי שימצאו בשביעית מה לאכול באדמות עולי מצרים. עוד יש להקשות על פירוש המהר"י קורקוס מדברי הרמב"ם (הל' מעשר פי"ג ה"ג; פיה"מ דמאי פ"א מ"ג) שבכיבוש עולי מצרים פטורים רק מדמאי, אבל בטבל ודאי חייבים. אם כן מוכח שלא כדעת המהר"י קורקוס, וגם ה'מעדני ארץ'[3] האריך והוסיף עוד קושיות רבות על דברי המהרי"ק.

נראה להסביר שלדעת הרמב"ם הניחו את המקומות שלא כבשו עולי בבל כפי שהיו קודם שירדו לבבל, דהיינו שיש בהם חיוב תרומות ומעשרות בכל הדברים מלבד דמאי. אלא שיש מקומות בתוך גבולות עולי מצרים שפטרו בהם לגמרי מחיוב מעשרות (בית שאן, אשקלון) מפני שהם רחוקים מן היישוב או מסיבות אחרות, והחשיבום חו"ל גמור, אבל בשאר גבולות עולי מצרים יש כאמור חיוב הפרשת תרומות ומעשרות.

את לשון הרמב"ם 'כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית' הסביר 'פאת השלחן' (סי' ד ס"ק כה) שבגבולות עולי מצרים יש קדושת שביעית מדרבנן, והפירות הם הפקר, ולמרות ההפקר חכמים תיקנו שיפרישו שם בשביעית גם מעשר עני. ה'מעדני ארץ'[4] הסביר שהניחו את המקומות של עולי מצרים כשהיו בחיוב תרומות ומעשרות כדי שגם ינהגו בהם שביעית והכל יהיה הפקר, וזה לטובת העניים.

הראב"ד משיג על דברי הרמב"ם וסובר שפטרו את בית שאן רק ממעשר ירק ופירות האילן, אבל לעניין דגן השאירו את החיוב הכולל על גבולות עולי מצרים. אם כן הראב"ד מגביל את דברי הרמב"ם לבית שאן, אבל בעיקרון, בגבולות עולי מצרים, הוא סובר שיש חיוב תרומות ומעשרות.

6. סיכום השיטות

מכל האמור עולה שיש שיטות מספר בחיוב תרומות ומעשרות בגבולות עולי מצרים:

1. המחייבים בתרומות ומעשרות בגבולות עולי מצרים (ר"ת, תוס' רא"ש, ר"ש, ריטב"א, רשב"א, ר"ן, רמב"ם[5], ראב"ד, מאירי).

2. הפוטרים  מתרומות ומעשרות בגבולות עולי מצרים (רש"י, רבינו גרשום, הסמ"ג (עשה קלג) -  דעתו לפטור ודעת רבו לחייב).

3. הערים בית שאן ואשקלון – יש הפוטרים אותן לגמרי (רמב"ם), יש המחייבים בדגן, תירוש ויצהר (ראב"ד, רש"י, ר"י) ויש המחייבים גם בירק ובפירות אילן (ר"ת, תוס' הרא"ש, רשב"א, ר"ן, מאירי).

 

ב. ההלכה והמנהג

 ה'שולחן ערוך' (סי' שלא סעי' א) כתב:

התרומות ומעשרות אינם נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ונביאים התקינו שיהיו נוהגים אפילו בארץ שנער, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם. וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגים אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב, מפני שהם סביבות לארץ ישראל. סוריא, הקונה בה שדה חייבת בתרומות ומעשרות מדברי סופרים. ושאר הארצות, אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן.

השו"ע לא הזכיר את החילוק בין גבולות עולי מצרים לגבולות עולי בבל, משמע שבגבולות עולי מצרים יש חיוב להפריש תרומות ומעשרות מדרבנן. לא יעלה על הדעת שארץ שנער, סיחון, עמון ומואב יחויבו במעשרות, ואילו גבולות עולי מצרים לא יהיו חייבים. ולהיפך, ייתכן שבזמן הזה מכיוון שאין ישראל הולכים לארצות מצרים ועמון לא גזרו עליהם, אבל בגבולות עולי מצרים בוודאי הולכים מכאן לשם, ובזה לכל הדעות יש חיוב של תרומות ומעשרות מדרבנן אפילו בזמן הזה.

דברים אלו אפשר לראות גם במקום אחר בשו"ע (סי' שלא סעי' ב):

בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה, אלא מדבריהם.

משמע מלשונו שבגבולות עולי מצרים יש חיוב מדבריהם, והחידוש הוא שבזמן הזה גם בגבולות עולי בבל החיוב הוא מדבריהם.

העולה משיטת הרמב"ם והשו"ע, שבגבולות עולי מצרים יש להפריש תרומות ומעשרות מדרבנן, והתקנה נותרה כפי שהייתה מעיקרא, ומפרישים בברכה גם על הירק מכיוון שאנו מברכים על מצוות דרבנן גם כן.

 

ה'כפתור ופרח'[6] כתב שחיוב תרומות ומעשרות בדגן, תירוש ויצהר בזמן הזה הם מדאוריתא, ואילו בפירות ובירק חייבים בזמן הזה כגזרה דרבנן. על פי יסוד זה כתב שבגבולות עולי מצרים גזרו רק בדגן, תירוש ויצהר, ואילו ירק ופירות אילן שהם מדרבנן לא גזרו בהם בגבולות עולי מצרים, וזה היתרו של רבי. מסקנת דבריו לדינא הם[7]:

נמצא בזמן הזה שבטבריא דגן, תירוש ויצהר דאורייתא ופירות האילן וירק דרבנן ובברכה הכל, ובית שאן שהיא לדרומו כחצי יום, דגן תירוש ויצהר דרבנן ובברכה, ופירות אילן וירק פטור מכלום, וכן פטור מן הדמאי, ופטור הלוקח וכמו שקדם. ואפילו הכי אנו נוהגים בו היום בחסד עליון כמו שהיו נוהגים שם קודם שרבי התירו, ורבותינו ז"ל הם שקובעים הלכות במה שהם עושים כמו שהוא במעשה דרבי עקיבא לעיל, לא אנו, אבל אין אנו מברכים על הפרשת פירות אילן וירק, וכן הדין בכל מקום שנודע מכבוש שני, או שנודע מכבוש ראשון לחוד כל אחד לפי משפטו.

יש להסיק מדברי ה'כפתור ופרח' שבגבולות עולי מצרים מפרישים בברכה רק על דגן, תירוש ויצהר, ואילו בירקות ובפירות אילן מפרישים אבל לא מברכים.

למרות שראינו לעיל שלדעת רוב הראשונים בעולי מצרים יש להפריש על הכול בברכה, עדיין המנהג שמזכיר ה'כפתור ופרח', להפריש על ירקות ופירות בלי ברכה בגבולות עולי מצרים, הוא כלל גדול בהלכה ובייחוד לעניין ברכות.

 

 ג. הגבול הדרומי

 עד כאן הדיון היה על מקומות מגבולות עולי מצרים שברור שלא נכבשו בידי עולי בבל. בית שאן, בתחילה חשבו שנכבשה בידי עולי בבל ולבסוף התברר שאין זה כך ואין היא כלולה בגבולות עולי בבל, אלא בגבולות עולי מצרים. אולם השאלה היא בגבול הדרומי בימינו – מהו גבול עולי מצרים ומהו גבול עולי בבל?

רבו השיטות והדעות להיכן הגיעו עולי בבל ולהיכן עולי מצרים. הדיון מתעורר בייחוד מפני שבברייתא דתחומין[8] לא נאמר במפורש מהו הגבול הדרומי, אלא נאמר: "רקם גיאה וגינאה דאשקלון"[9].

 

לעומת זאת בגבולות 'מסעי' (במדבר לד, ג-ה) נאמר:

(ג) והיה לכם פאת נגב ממדבר צן על ידי אדום והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה:

(ד) ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים ועבר צנה <והיה> והיו תוצאתיו מנגב לקדש ברנע ויצא חצר אדר ועבר עצמנה:

(ה) ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאתיו הימה:

 

בעניין גבולות עולי מצרים יש כמה שיטות, אבל אפשר להגדיר שיש שלשה קווי גבול מרכזיים בדרום הארץ.

 

 

הקו הצפוני (קו מלא) הוא הגבול לפי 'תבואות הארץ'; הקו הדרומי יותר הוא הגבול לפי 'אדמת קודש' והקו הדרומי ביותר הוא לפי הגרי"מ טיקוצ'ינסקי זצ"ל. עיקר המחלוקת הוא האם מגיעים עד לנילוס, והוא הקצה המערבי של ארץ ישראל או רק עד נחל אל עריש.

על סמך ידיעות אלו כתב ה'כפתור ופרח'[10]:

בכל מקום שהוא מנחל מצרים ועד כזיב ואינו נזכר עליו שהונח בכיבוש שני, כמו שהוזכר בית שאן וזולתו, ראוי הוא שנקחהו במוחזק מעזרא כעניין טבריא, ויהי דינו כדינו, והתוספתא (דמאי פ"א ה"ט) מסייע לנו בזה.

לדעת ה'כפתור ופרח', כל הגבול מנחל מצרים (גבולות מסעי) וצפונה עד כזיב גם הוא בגדר כיבוש עולי בבל, אלא אם כן ברור לנו שהניחוהו כפי שהדין לעניין בית שאן.

יסוד דברי ה'כפתור ופרח' הוא התוספתא (דמאי פ"א ה"ט): 'הלוקח מן הספינה ביפו ומן הספינה בקסרי חייב'. מדברי התוספתא מוכח שיש חזקה של ארץ ישראל עד שייוודע שהדבר מחו"ל בוודאות. יסוד זה הביא גם הרמב"ם בפיה"מ (דמאי פ"א מ"ג): 'והכלל אצלנו חזקת ארץ ישראל חייב עד שיודע שהוא פטור'.

על כן כתב ה'כפתור ופרח' שכל מה שהגיע מגבולות עולי מצרים בדרום הארץ, דינו כטבריה (מגבולות עולי בבל), ומברכים גם על מעשרות של ירק, ואין לפטור מברכה על ירק אלא במקומות שוודאי דינם כחו"ל.

יש לבאר שכנראה, לדעת ה'כפתור ופרח', גבולות עולי מצרים ועולי בבל מקבילים לפחות בצד הדרומי כפי שכתב ב'אדמת קודש' (עמ' צד) והובא בארץ חמדה[11]. לפי האמור, מובן מדוע ה'כפתור ופרח' חילק בין גבולות עולי מצרים לבין גבולות עולי בבל בצד הצפוני של הארץ וכתב שכל המקומות שבצד הצפוני הם ספק כבית שאן. דהיינו בצד הדרומי כל הספקות הם כטבריא, ובצד הצפוני כל הספקות הם כבית שאן.

 

1. הגבול הדרומי מערבי

לדעת הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"ז) נראה שעולי מצרים לא כבשו מערבית לאשקלון, וכן ברש"ס[12] הסביר שעולי מצרים לא כבשו אלא עד אשקלון, ומאשקלון לדרום, וכל המשולש המערבי עד נחל מצרים היו רק מעלי מסים ולא כיבוש מוחלט, ולכן לא נחשבו גבול עולי מצרים, 

העולה שה'כפתור ופרח' מספר על מנהג ארץ ישראל שלא בירכו בבית שאן על תרומת ירק ופירות, אבל ברור לו שבצד הדרומי גבולות עולי מצרים ועולי בבל חפפו (מלבד המשולש אשקלון, קדש עד נחל מצרים שלשיטות מסוימות לא כבשו כלל עולי מצרים או שהיו רק מעלי מסים), ועל כן, לפי הכפתור ופרח, אם אין ידיעה שמקום מסוים לא נכבש בידי עולי בבל, מעמדו כגבולות עולי בבל וחייב, וכל הספקות, חזקתם שהם מארץ ישראל.

 

סיכום

לפי רוב הראשונים, בגבולות עולי מצרים מפרישים הן מדגן, תירוש ויצהר הן מגידולי ירק ופירות, ולפי שיטות אלו יש לברך על ההפרשה.

ה'כפתור ופרח' כתב שהמנהג בבית שאן היה שלא בירכו על הפרשת תרומות ומעשרות מגידולי ירק ופירות רק במקומות שברור שהם כבית שאן, כלומר שבוודאי לא נכבשו בידי עולי בבל. ואילו בגבול הדרומי כל מקום שלא ברור שלא נכבש, הוא במעמד של גבולות עולי בבל, ויש להפריש בברכה על הכול עד שייוודע בבירור שלא נכבש בידי עולי בבל[13].

בגבול הדרומי הגבול המצמצם ביותר של גבולות 'מסעי' הוא של בעל 'תבואות הארץ', ועל כן בכל השטח של גבולות 'תבואת הארץ' בדרום ובמערב עד קו אשקלון קדש, יש להפריש בכל הפירות והירקות תרומות ומעשרות בברכה.