ערלה בתמרים הנטועים לנוי

הצגת הבעיה

בערים רבות ישנם עצי תמר הנטועים לנוי בשדרות מרכזיות ובגנים ציבוריים. על עצים רבים יש בסתיו אשכולות של תמרים. העיריות נוהגות לטעת עצי תמר מבוגרים. בהעתקה שלהם, עוקרים אותם עם גוש אדמה קטן שאינו מספיק לקיומם, ולכן צריך למנות להם שנות ערלה מחדש. אך מכיון שהעצים מבוגרים מבחינה ביולוגית - הם מניבים פרי כבר שנה אחרי הנטיעה. בדרך כלל, העיריות מעדיפות דקלים זכרים, שאין להם פירות, מפני שהפירות הנושרים מלכלכים את הרחובות, והגננים נוטעים דקלים נקבות רק אם אינם משיגים דקלים זכרים. אך ישנם מקרים שבהם מעדיפים דקלים נקבות, כדי ליהנות מן המראה היפה של אשכולות התמרים התלויים עליהם.

יש לשאול א"כ: אדם ההולך בגן ציבורי חדש ורואה תמרים שנשרו מן העצים, האם מותר לו לאכול אותם[1]?

א. נטיעה שלא לצורך הפרי

נאמר במשנה (ערלה פ"א מ"א):

הנוטע לסייג ולקורות - פטור מן הערלה.

ומפרש הרע"ב (שם) עפ"י הירושלמי:

הנוטע לסייג - שיהיה האילן גדר לכרם.

ולקורות - לגדל עצים לעשות מהן קורות לבנין, ואין עיקר נטיעתו לאכול הפירות.

פטור מן הערלה - דכתיב: "ונטעתם כל עץ מאכל". את שהוא למאכל - חייב. לסייג, לקורות ולעצים - פטור.

וכך פסקו הרמב"ם (מע"ש ונט"ר פ"י ה"ב) והשו"ע (יו"ד סי' רצד סעי' כג). וא"כ בנד"ד, שהדקלים נטועים לנוי ולא לאכילת הפירות, התמרים מותרים באכילה גם בשנים הראשונות[2].

ב. היכר למטרת הנטיעה

בירושלמי (פ"א ה"א) יש תנאי נוסף להיתר הזה של "נוטע לסייג":

אמר ר' זעירא, במשנה סדר נטיעתן: לעצים - ברוצף (נטיעה צפופה), לקורות - במשפה (גיזום לקבלת ענפים ישרים), לסייג - מקום הסייג מוכיח עליו.

כלומר, צריך שיהיה ניכר שמטרת הנטיעה היא לשימוש בעץ. לדעת החזו"א (דיני ערלה סעי' יג), תנאי זה נדרש מן התורה, שכן אין בכוחה של מחשבת הלב להפקיע איסור ללא היכר ע"י מעשה (וכך ניתן להבין מדברי הריבמ"ץ, ד"ה ולקורות). ואילו לדעת המנ"ח (מצוה רמו ס"ק ב) תנאי זה נדרש רק מדרבנן (וצ"ע אם נצרך משום חשד או כדי לברר את גמירות דעתו של הנוטע). הרמב"ם לא מביא את התנאי הזה להלכה. אבל שאר הראשונים[3] פסקו כדברי הירושלמי, וכן נפסק בשו"ע (שם).

אלא שיש לעיין בגדרו של היכר זה: האם ההיכר הנדרש הוא חיובי, להוכיח שמטרת הנטיעה היא לסייג וכדו', או שלילי, להוכיח שהנוטע אינו מעוניין בפירות. שתי הדוגמאות הראשונות יכולות להתפרש גם כהיכר שלילי. שכן גם בנטיעת אילנות כשהם רצופים וגם בגיזום חזק שלהם, היבול נפגע, והדבר מוכיח שהנוטע אינו זקוק לו. אבל הדוגמא השלישית, נטיעה במקום הדרוש לגדר, היא היכר חיובי בלבד. שכן זה שהמקום זקוק לגדר אינו גורם בהכרח לכך שהפרי ייפגע. וכך מסתבר, שגם אם ההיכר נצרך מדאורייתא, הוא נדרש רק כדי שהכוונה תבוא לידי ביטוי במעשה, ולכן די בהיכר חיובי[4].

עצי התמר הנטועים בשדרות ובגנים בעיר - לא נוטעים אותם לצורך אכילת הפרי. ידוע שהעיריה אינה דואגת לגדוד את התמרים הללו, והם נשארים על הדקלים עד שהם נושרים. לכן יש לומר שאין בהם איסור ערלה. גם עצם העובדה שנוטעים את התמרים הללו בגנים ובשדרות שבעיר ולא במטע - מוכיחה שנוטעים אותם לנוי ולא למאכל, כמו בנוטע לסייג ש"מקום הסייג מוכיח עליו"; ולכן גם לפי פסק השו"ע אין בהם איסור ערלה.

ג. נטיעה לצורך הנוי של הפרי

כפי שכתבנו, נוטעי הדקלים בשדרות שבעיר אינם מעוניינים בפירות. אך ישנם גנים ציבוריים מיוחדים, שבהם מעדיפים דווקא דקלים נקבות. הדקל הוא מאד יפה בסתיו, כשהוא עמוס בתמרים בצבע אדום או צהוב. אך הגננים אינם מעוניינים בפירות לאכילה אלא כדי ליהנות מן המראה היפה שלהם.

וכאן יש מקום לחקירה עקרונית: מדוע הנוטע לסייג פטור מערלה? האם הוא פטור בגלל שלא נטע את העץ לצורך מאכל או בגלל שהוא לא נטע אותו לצורך הפרי? אם זה בגלל "מאכל" - הרי פירות שמגדלים לנוי הם לא למאכל. אבל אם דין זה הוא בגלל "פרי" - הרי מגדלים את העץ גם בשביל היופי של הפירות.

הירושלמי (ערלה פ"א ה"א) לומד את ההיתר של "סייג" מהמילים "עץ מאכל" ולא מהמילים "וערלתם... את פריו", ומכאן יש ללמוד שהעץ פטור מערלה בגלל שהוא לא למאכל. וכן משמע מדברי הרדב"ז (ח"א סי' מד), וכן פסקו הגרעק"א (לשו"ע שם, ד"ה או) וערוה"ש (סעי' לח).

החזו"א (דיני ערלה סעי' יד) חולק על כך וכותב:

הנוטע עץ מאכל להריח - חייב בערלה, שאין כאן שינוי מורה עליו שאינו למאכל; ועוד, שאין דרך לבטל עץ מאכל. ואף שמריח בו בשעה שמריח - מ"מ סתמו עומד לאכלו בסופו... וקשה להקל בזה.

ונראה שהחזו"א לא חולק עליהם בעיקרון אלא למעשה, בגלל בעיית ההיכר ובגלל שבטלה דעתו של הנוטע. אך הוא מודה שאילו מנהג בני אדם היה לטעת מין מסויים לצורך ריחו ולא לאכילה - לא היה בו איסור ערלה, אלא שבדרך כלל בטלה דעתם של היחידים העושים כן. ולפיכך לדידן - שניכר לנו שכוונת נוטעי הדקלים הללו היא רק לנוי של הפרי ולא לאכילתו, ואכן מנהג הגננים הוא לבטל עצי תמר לשם נוי בלבד - יש להקל[5].

אבל הנצי"ב (משיב דבר ח"ב סי' פד) והגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' ה ד"ה ובשו"ע) כתבו שאם האילן ניטע בשביל להריח את פירותיו - הוא בהחלט נקרא "עץ פרי", ויש בו איסור ערלה. הם חולקים על מה שכתבנו בשם הגרעק"א וסיעתו גם בעיקרון, ואומרים שכל הפטור של "סייג" הוא רק בגלל שלא נוטעים את העץ לצורך הפרי[6]. וכן דעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מנחת שלמה סי' עא אות ד).

אפשר להביא ראיה לדעה הזאת מדברי הרמב"ם (פ"י ה"ב):

הנוטע אילן מאכל ודעתו עליו שיהיה סייג... לא לפירותיו - הרי זה פטור מן הערלה.

ומשמע שהדין תלוי בשאלה אם הנטיעה היא לצורך השימוש בפירות או בעץ עצמו, ולא אם הנטיעה היא למאכל או לשימוש אחר. ומשמע שכל מטרה המונחת בפירות מחייבת בערלה, אף אם הם לנוי, לריח וכדו'. וכן יש להוכיח מדברי הרא"ש (הל' ערלה סי' ב) - שכתב "ואין עיקר נטיעתו בשביל אכילת פירותיהן", ומכאן שאם נטע לנוי של הפירות, פטור מערלה. (וצ"ע בדעת הרמב"ם,  שכתב בפיה"מ "כל שנתכוון בו למאכל חייב בערלה", וייתכן שעפ"י זה יש לבאר את דבריו גם בהלכה).

ד. אתרוג שניטע למצוה

מקורה של הדעה המחמירה הוא דברי הירושלמי (ערלה פ"א ה"א):

אתרוג שנטעו למצוותו - חייב בערלה.

וכך נפסק להלכה ברמב"ם (פ"י ה"ז) ובשו"ע (סעי' כד). הגרצ"פ פראנק (הר צבי שם) מדייק מדברי הירושלמי: "ומה בינו למשמר פירותיו לעצים (כמו שאמרנו שהנוטע לסייג ולעצים פטור מערלה)? הכא - רוצה הוא בפריו ואינו רוצה בעצו", שהפטור של "נוטע לסייג" אמור רק בנוטע לצורך העץ ולא בנוטע לצורך הפרי. אך מהתשובה השניה שם בירושלמי משמע אחרת:

ועוד, מן הדא דאמר ר' חנינא: "פרי (עץ הדר)" אומר הכתוב, אם אתה אומר "עצו", אין אדם יוצא ידי חובתו בחג!

ומפרש הרש"ס (ד"ה ועוד):

דאי פטרת ליה מערלה, א"כ חשיב ליה "עץ", ופסול למצוה, דהתורה אמרה "פרי ולא "עץ". הלכך, כיון דחזי למצוה, "פרי" קרית ליה, וחייב בערלה.

ומכאן שאתרוג הוא דין מיוחד, שהמצוה היא המגדירה אותו כעין אכילה, שהרי אינו כשר למצוה אם אינו פרי הראוי למאכל; ואין ללמוד נטיעה למטרות אחרות מנטיעה לצורך מצוה. עפ"י יסוד זה מסביר ערוה"ש (סי' רצד סעי' מא) את ההלכה הזאת באתרוג עפ"י שיטתו, וכתב שנטיעה לצורך מצוה הנעשית בפרי נחשבת כמו נטיעה לצורך אכילתו. וכך כתב גם האור שמח (הל' לולב פ"ח ה"ב)[7]. אך מכלל מחלוקת לא יצאנו, ויש להחמיר בספק איסור תורה.

כל הדיון באתרוג הנטוע למצוה הוא במי שנטע את העץ לצורך הפרי. אך בנד"ד עיקר הנטיעה בוודאי לא היה לצורך הפרי, והנוי של הפרי הוא דבר נלווה וטפל למטרה העיקרית, שהיא הנוי של העץ עצמו. ולכן יתכן שאף המחמירים בנוטע לשם הנוי של הפירות, יקלו במקרה שעיקר הנטיעה היא לשם הנוי של העץ (עי' חזו"א, דיני ערלה סעי' יא, שהסתפק בהגדרת הדין, וכתב שהוא תלוי במחלוקת ראשונים).

ה. כוונה - של מי

ויש להסתפק בשאלה נוספת: אמנם העיריה נוטעת לנוי, אבל כל מי שרוצה רשאי להשתמש בפירות הנושרים מן העצים. ומכאן יוצא שאם מישהו חושב עליהם לאכילה, יש לשאול אם אינו מחשיב את האילן כנטוע למאכל. ובייחוד יש לחשוש לכך כאשר העיריה נוטעת סתם, דהיינו, שאם מישהו ירצה, יוכל לאכול. וא"כ יש לראות את נד"ד כמי שנוטע גם לסייג וגם למאכל (עי' חזו"א דיני ערלה אות יא). ואכן נראה שיש לחשוש לסברא זו במקום שבו נוטעים את הדקלים גם בשביל הנוי של הפירות, שיש מקום לומר שהגננים נוטעים גם על דעת זה שיהיו אנשים שירצו ליהנות מן הפירות. אך נראה לענ"ד שבשדרות תמרים רגילות המצב אינו כזה, והעיריה אינה נוטעת "סתם" אלא בכוונה שלא לאכילה, שהרי ידוע שהגננים היו מעדיפים, לו רק יכלו, לטעת דקלים זכרים.

 אך גם אם נאמר שהעיריה נוטעת בכוונה שלא לאכילה, יש בנד"ד בעיה מצד מחשבתם של האוכלים. שהרי אם האוכלים הם תושבי העיר, הרי יתכן שהם שותפים בבעלות על העצים. ולגבי בעלי העצים נפסק להלכה (שו"ע סעי' כג) שאף אם העץ ניטע לסייג, אם חשב עליו למאכל - נתחייב בערלה. וא"כ הוא הדין כאן. אך מסתבר לומר שאין לתושבי העיר דין של בעלים על העצים, מפני שמצאנו שבעלות ציבורית איננה שותפות רגילה. (נושא זה נידון במאמרו של אמו"ר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א בשו"ת "באהלי תורה", סי' ג אות ה-י, ואכמ"ל). ועוד, מכיון שאין לתושבי העיר שום זכות ישירה לקבוע מה ייעשה ברכוש העיר, והסמכות נתונה כולה בידי מועצת העיר ובידי מי שהוסמך על ידה, מסתבר לומר שלא יהיה בכוחו של התושב הבודד לשנות את דינו של העץ עפ"י החלטתו הפרטית, ואינו יכול להחיל איסור ערלה על הפירות.

כסניף נוסף להקל בשאלה זו, יש לומר שגם אם ישנה כוונה מצד מאן דהו להשתמש בפירות, אין זו הכוונה העיקרית, ועיקר כוונת הנטיעה היא אך ורק לנוי, אלא שהפרי הוא תוצר נלווה וטפל לעיקר. ובכה"ג יש מקום לומר שפטור מן הערלה לגמרי (עי' חזו"א דיני ערלה סעי' יא, נטע הילולים סעי' כו והע' עא).

מסקנה

א. שדרות תמרים רגילות בערים - נוטעים אותן בדרך כלל רק לצורך הנוי של העץ ולא לצורך הנוי של הפרי, ולכן דינם הוא כנטועים לסייג.

ב. נראה לענ"ד שהעובדה שהעצים נטועים בשדרה לאורך הכביש, או בגן ציבורי, מהווה היכר מספיק לכך שניטעו לנוי ולא למאכל.

ג. אם ידוע שנטעו את העצים גם בשביל היופי של הפרי - יש להחמיר, מפני שיש כאן חשש איסור תורה.

ד. בדרך כלל התמרים בשדרות ובגנים הציבוריים הם מבוגרים. ולמעשה אין לחשוש שמא הם בשנות הערלה שלהם, מפני שמספק יש מקום לצרף את הדעה המקילה בדינו של פרי שגדל לנוי.

ה. אם רואים שהגננים דואגים להפרות ולגדוד את התמרים - אז יש להם דין של עצי פרי רגילים, ויש בהם איסור ערלה אם אין ודאות שכבר עברו שלוש שנים מהנטיעה.