ערלה בערבה

תושב אחד הישובים בערבה רוצה לגדל תאנים. הזנים החדשים של התאנה מניבים יבול כבר בשנה הראשונה! האם יהיה מותר לו לשווק פרי זה?

אחד מבתי הדין נותני ההכשרים, אמר לו שהערבה היא חו"ל ואין בה איסור ערלה, ואע"פ שערלה בחו"ל אסורה משום הלכה למשה מסיני, האיסור אינו אלא איסור אכילה אבל איסור הנאה אינו נוהג בערלת חו"ל.

ערלת חו"ל

הנה דעה זו שאין איסור הנאה בערלת חו"ל היא דעת התוס' רי"ד (סוכה לה ע"א), אך התוס' (קידושין לו ע"ב) חולקים עליו, ומשמע שגם רוב הראשונים חולקים עליו (עיין תורת הארץ להגר"מ קליערס פ"ט אות יב). בשורש מחלוקתם י"ל שנחלקו בשאלה, האם ערלת חו"ל היא אותה ערלה של א"י, וכל ההבדל ביניהן הוא רק שזו מהתורה וזו מהלכה למשה מסיני, ונפ"מ לספק ערלה בחו"ל שהוא מותר. או ששתי ערלות שונות הן, וערלת חו"ל היא ערלה שונה מזו של א"י ולכן ספקה מותר. לפי חילוק זה, התורי"ד סובר שערלת חו"ל שונה מערלת א"י ולכן מותרת בהנאה, ואילו התוס' סוברים שערלת חו"ל היא אותה ערלה של א"י ולכן אף היא אסורה בהנאה.

הגר"ח מבריסק (בחידושים פט"ו מהל' מאכ"א) הסביר שבזה נחלקו הרמב"ם והגאונים. הרמב"ם סובר שאין רבעי בחו"ל משום שלדעתו ערלת חו"ל שונה מערלת א"י, והגאונים סוברים שכרם רבעי נוהג גם בחו"ל משום שלדעתם ערלת חו"ל היא אותה ערלה כמו בא"י. אך בספרנו (באהלה של תורה ח"ד סי' לז) כתבנו שמחלוקתם היא בגדר רבעי. הרמב"ם סובר שרבעי הוא איסור בפני עצמו, מדין מעשר שני, ואינו המשך איסור ערלה, ולכן בחו"ל שאין מע"ש נוהג גם רבעי אינו נוהג שם. אולם הגאונים סוברים שרבעי הוא המשך איסור ערלה ומכיון שאיסור ערלה נוהג בחו"ל גם רבעי נוהג בחו"ל. שם הבאנו שמהרשב"א (ב"ק סט) משמע שבכך נחלקו הרמב"ם והגאונים, וא"כ לשניהם ערלה בחו"ל תיאסר בהנאה. מדברי הגמרא (קידושין לט) שרבנן הוו מספקי אהדדי (פירות ערלה), הוכיח הש"ג שערלת חו"ל מותרת בהנאה מפני שאמנם למקבל זהו ספק ערלה ומותר לו, אך לנותן זהו ודאי ערלה וא"כ איך הוא נותן ערלה לחברו, הרי ערלה אסורה בהנאה? ומכאן יש להוכיח שערלת חו"ל מותרת בהנאה. כן משמע מהרמב"ם שהשמיט עובדה זו, ועל כרחך משום שסובר שערלת חו"ל אסורה בהנאה. לדעת הב"י הגמ' (שם) סוברת שערלת חו"ל אסורה רק מהלכות מדינה דהיינו מדרבנן, ולכן היא מותרת בהנאה, אך הרמב"ם פסק שהיא אסורה מהלכה למשה מסיני ולכן אסורה בהנאה. (עיין תורת הארץ שם, שהעמיס בדעת התורי"ד ג"כ רעיון זה שהוא סובר שערלת חו"ל היא רק מדרבנן ולכן סבר שהיא מותרת בהנאה).

ספק ערלה בחו"ל

יש מקום לומר שהיא הנותנת, מאחר שיש מחלוקת בין הראשונים אם ערלת חו"ל מותרת בהנאה או אסורה בהנאה הרי הדבר מוטל בספק - וספק ערלה בחו"ל מותר. לא רק במקרה של ספק במציאות מותר בחו"ל, אלא גם ספק בדין וכמש"כ הר"ן (קידושין שם) שאפילו רוב אוסרים ומיעוט מתירין יש כאן ספק ומותר. לכך התכוונה הגמ' באומרה כל המקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל - מדין ספק ערלה בחו"ל. א"כ י"ל שהוא הדין לענייננו, הנאת ערלה בחו"ל אינה אלא ספק ואע"פ שהרוב אוסרים, מכיון שיש מיעוט מתירין הרי זה ספק ערלה בחו"ל והוא מותר, וצ"ע.

נחלקו הפוסקים, האם בכל מחלוקת בהל' ערלה בחו"ל נכריע לקולא (תלמידי רבנו יונה) או רק באותם דברים שאמרו עליהן בגמ' שכל המקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל (הרא"ש).

בשו"ע (יו"ד סי' רצד סע' ז) פסק:

דין נטע רבעי נוהג אף בחוצה לארץ ויש מי שאומר שאינו נוהג אלא בארץ אבל בחוצה לארץ פירות הבאים אחר שעברו שני ערלה מותרים בלא פדיון.

הגהת הרמ"א: וי"א שאינו נוהג בחוצה לארץ רק בכרם ולא בשאר אילנות (טור בשם הגאונים ורמב"ן ורא"ש וע"פ).

הנה השו"ע הביא בתחילה את הדעה שדין נטע רבעי נוהג גם בחו"ל. משמע שסובר שאע"פ שיש חולקים וסוברים שאין דין נט"ר נוהג בחו"ל לא אזלינן בתר המיקל. כי בש"ס לא הקלו במחלוקת זו, וכדעת הרא"ש. עיין שעה"מ שהק' עליו ממה שפסק שם בסי"ז:

אע"פ שמנהג עובדי אדמה להבריך גפנים בכל שנה מותר לשתות יין מגפני העובדי כוכבים משום דספק ערלה מותר ואפילו בכרמים שישראל עובדים אותם ומבריכים אותם בכל שנה מותר משום דמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בארץ אבל לא בחוצה לארץ.

 ובהברכה לא אמרו בגמ' כל המקל ובכל זאת הקל בכך המחבר, ועל כרחך סבר כמו תלמידי רבנו יונה, וא"כ הוא סותר את עצמו?

בדעת הרמ"א מוכח שהוא סובר כהרא"ש. לכאורה הוא סותר את עצמו מיניה וביה, שמצד אחד כתב שאינו נוהג בחו"ל אלא בכרם, משום שבארץ יש מחלוקת אם כרם רבעי או נטע רבעי - וכל המקל בארץ וכו'. מאידך הרי בהא גופא יש מחלוקת אם רבעי נוהג בחו"ל וא"כ היה צריך להקל גם בכרם רבעי. לכן צ"ל שהרמ"א סובר כהרא"ש שרק בנטע רבעי הקל בחו"ל, כי הגמ' הקלה בכך אך בשאלת הרבעי עצמה לא הקל כי הגמ' לא הקלה בכך.

א"כ אין אפשרות להקל בהנאת ערלה בחו"ל, כי הגמ' לא הקלה בכך בחו"ל, ויש לחוש לדעת רוב הפוסקים שהנאת ערלה אסורה בחו"ל.

דעת המגן אברהם

כתב המגן אברהם (או"ח סי' תרמט ס"ק כ):

אתרוג של ערלה פסול (גמ') וערלת ח"ל כשר שהרי יכול לכתחלה להאכילו לחבירו שאינו מכיר בה (ש"ג) וכ"מ דעת הפוסקים שהשמיטוהו אבל לפי מ"ש הרב"י בי"ד סי רצ"ד דאסור להאכילו לחבירו א"כ פסול הוא, מ"מ נ"ל דיש להכשיר הואיל ופשטא דתלמודא משמע שיכול להאכילו לחבירו יש לסמוך עליו לגבי אתרוג .

מדברי המג"א הללו לכאורה משמע שסובר כהתוס' רי"ד - שערלת חו"ל מותרת בהנאה. אולם מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' א, עי' בדבריו שהאריך להסביר את שיטתו) פירש את דבריו אחרת, ולדעתו הש"ג וגם המג"א לא סברו כהתוס' רי"ד שערלת חו"ל מותרת בהנאה, וגם הוא לא התיר אלא בשעה"ד כשא"א למצוא אתרוג אחר למצוה, ובצרוף סניפים אחרים. אך לכתחילה אין להתיר לאדם לנטוע תאנים על סמך זה שערלת חו"ל מותרת בהנאה.

הערבה אינה חו"ל

עצם ההנחה שהערבה היא חו"ל לענין ערלה אינה פשוטה. עיין מש"כ בספרנו (באהלה של תורה ח"ג סי' א) שאמנם גבולות ההתנחלות בארץ כפי שנקבעו בתורה בפרשת מסעי ובספר יהושע לא כללו את הערבה, אך כיבושם של שלמה ומלכים אחרים את אילת צירפו את הערבה לתחום עולי מצרים. מה גם שבתורה נאמר "ושתי את גבולך מים סוף עד ים פלשתים" (שמות כג, לא), ולדעת הרדב"ז (פ"א מהל' תרומות) כיבוש מקדש מאליו גם ללא קידוש בפה, ושלמה כבש את אילת לאחר שדוד כבש את כל הארץ כולל ירושלים, וא"כ הו"ל כיבוש רבים.

מה עוד שלעניין ערלה לא קדושה שניה קובעת אלא קדושה ראשונה, וכמו שהוכיחו האחרונים שלא כדעת המל"מ (פ"י מהל מאכ"א הי"א). עיין יד דוד (להר"ד פרידמן מקרלין ח"ב פ"ה ה"א, עמ' יב ב) שכתב שמכיון שאין ערלה תלויה בכיבוש, אלא מיד עם כניסתם לארץ נתחייבו בערלה אין היא תלויה בקדושה ראשונה. לכן גם לאחר שהתבטלה קדושה ראשונה לא התבטל דין ערלה. כי רק חיוב תרו"מ וכדו' שהחל לאחר כיבוש וחילוק תלוי בכיבוש, ולכן הוא פקע לאחר שבטל הכיבוש, אך ערלה שחיובה החל מיד, לא פקעה כשהתבטל הכיבוש. בעל יד דוד (שם) הגדיר מצוה כערלה שאינה תלויה בכיבושהארץ אלא בקדושתהארץ שהכוונה היא לארץ שהובטחה לאברהם. משמע שגבולות ההבטחה הם שקובעים לענין זה. כמו כן כתב החזו"א (שביעית ג יב. בערלה סי' א סוף אות יא) לענין חלה, וה"ה לערלה שאף היא לא תלויה בכיבוש: "ואי"צ לחלה אלא קדושת א"י שהיא ארץ קדושה ומובחרת מאליה". משמע מדבריו שלא גבולות עולי מצרים הם הקובעים בנידון דידן אלא גבולות ההבטחה.

הנה בספרא (קדושים פר' ג) נאמר:

"כי תבואו - יכול משבאו לעבר הירדן? ת"ל - אל הארץ: הארץ המיוחדת".

משמע לכאורה שרק בא"י המערבית נתחייבו בערלה מהתורה, ולא היא. רק עם כניסתם לא"י המערבית נתחייבו בערלה מהתורה בכל ארץ ישראל (וה"ה בחו"ל מהללמ"ס). אולם חיוב זה חל מהתורה מאותו רגע על כל רחבי ארץ ישראל כולל גבולות ההבטחה. ברור שחיוב ערלה מהתורה חל על עבר הירדן המזרחי, אלא שלא החל החיוב רק לאחר ביאתם של ישראל לעבה"י המערבי, וכמו שמצינו דרשות דומות לענין שמיטה, צרעת הבית וביכורים (עיין מש"כ באהלה של תורה ח"ד עמ' 59).

מאידך מצינו שהרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ד ה"ו) פסק שהסמיכה יכולה להיעשות בכל א"י שנתקדשה ע"י עולי מצרים. ר"ל שלענין סמיכה קדושת הארץ קובעת ולא כיבוש הארץ. א"כ ייתכן לומר לדעתו שגם לעניין ערלה כיבוש עולי מצרים קובע ולא גבולות ההבטחה. מיהו י"ל שהרמב"ם לשיטתו שכתב בהלכות תרומות (פ"א ה"ב) שארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים, ולא הזכיר כלל את גבולות ההבטחה (אם כי אין ספק שכיבוש רבים חייב להיות תחילה בארץ ישראל המובטחת). אך בעל הכפו"פ שהדגיש את קדושת הארץ המובטחת יסבור שחיוב ערלה חל על כל א"י שהובטחה לאברהם.

כן הורה הגרצ"פ פרנק (מקראי קודש פסח עמ' קצו) שהערבה היא בכלל א"י לענין תרומות ומעשרות.

נמצא אפוא שהערבה היא בכלל א"י לעניין חיוב ערלה מהתורה, או משום שהיא בכלל א"י המובטחת, או שהיא בכלל א"י שהתקדשה ע"י עולי מצרים. בכל אופן מכלל ספקא דאורייתא לא יצאה. ומכיון שי"א שגם בחו"ל ערלה אסורה בהנאה יש כאן שלושה ספקות לחומרא: ספק אם גבולות הבטחה קובעים, ואת"ל שלא, ספק אם הערבה התקדשה ע"י עולי מצרים, ואת"ל שלא, ספק אם ערלה בחו"ל אסורה בהנאה.

מכירת העצים לגוי

הפתרון המוצע: מכירת העצים לנוכרים כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' רצד סע' טו): "מותר למכור לעובד כוכבים פירות שני ערלה לשלש שנים, מאחר שלא באו לעולם", וצריך לומר שמוכר לו את האילן לפרותיו, שאל"כ הפירות הם דבר שלא בא לעולם ואין הקנין חל עליהם. פתרון זה ניתן ליישם רק בחו"ל שאין שם איסור לא תחנם, אך בא"י שמכירת קרקע לגוי אסורה משום לא תחנם, אסור למכור גם אילן לפירותיו כמבואר במסכת עבודה זרה (כ ע"ב): "מוכרין להן אילן על מנת לקוץ וקוצץ, דברי ר' יהודה, רבי מאיר אומר: אין מוכרין להן אלא קצוצה".

מכאן שמכירת אילן ע"מ שיתקיים לכו"ע אסור. הרמב"ם כתב (הל' עבודת כוכבים פ"י ה"ד):

אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס לתוכה עבודת כוכבים ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך אבל משכיר להן בתים לעשותן אוצר ואין מוכרין להן פירות ותבואה וכיוצא בהן במחובר לקרקע אבל מוכר הוא משיקוץ או מוכר לו על מנת לקוץ וקוצץ. ומפני מה אין מוכרין להן שנאמר ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא.

אולם מצינו שלענין שמיטה התירו בכגון דא, כמו שכותב הוראת שעה (להגר"י הלוי פל"א) שהתיר (בהתיעצות עם המהרי"ל דיסקין) מכירת אילנות לזמן ע"מ לקוץ, ואע"פ שיש כאן הערמה, לצורך שביעית התירו. צ"ע אם גם לצורך ערלה התירו, שהרי אין קיום הישוב תלוי כל כך בעניין ערלה כפי שהוא תלוי בשביעית, ועוד, שם מכרו את האילנות לשנתיים אך בערלה יש צורך למכור לשלוש שנים ומסתבר לומר ששלוש שנים אינם ארעי (וסימנך - חזקת הבתים, אע"פ שיש לחלק כמובן). אולם עיי"ש, שהר"י הלוי התיר גם מכירת הקרקע בשביעית לשלוש שנים, ובכ"ז אין לדעתו במכירת ארעי כזאת משום לא תחנם, ואולי אפשר למכור לשלוש שנים ולא עד בכלל.

לא תחנם

מצינו באיסור לא תחנם כמה מגבלות שיכולות להתיר את המכירה לגוי:

א. סברת הר"ן שאם הדבר לטובת ישראל מותר.

ב. לדעת המנ"ח לא נאמר איסור לא תחנם אלא בגבול עולי בבל אך בגבול עולי מצרים לא נאמר, וק"ו אם נאמר שהערבה אינה אפילו בגבול עולי מצרים אלא בגבול ההבטחה.

ואין להקשות, מאי שנא איסור לא תחנם מאיסור ערלה, שאף הוא לכאורה אינו תלוי בכיבוש הארץ אלא בקדושת הארץ? וי"ל דשנא ושנא: איסור לא תחנם כשמו כן הוא לא לתת לגוי חניה בארץ, ולכן מסתבר שכל עוד לא כבשנו את המקום איננו עוברים באיסור לא תחנם, כי לא אנו נתנו לגוי חניה במקום, הוא חנה כאן לפנינו. אך אחרי שנכבשה הארץ על ידינו איננו רשאים להחנות אחרים בארצנו, ומובנת סברת המנ"ח שאיסור לא תחנם נוהג רק בגבול עו"ב.

אם כי יש להקשות על כך ממש"כ הרדב"ז (הל' תרומות פ"א) שיש הבדל בין תרו"מ להלכות אחרות וכיבוש לא מקדש לדעתו אלא לענין תרו"מ, משמע שלענין לא תחנם כיבוש לא מקדש. אך בארץ המובטחת מסתבר שקידוש מקדש. אולם מהגמרא (ע"ז כא ע"א) משמע שאיסור לא תחנם תלוי בכיבוש, שהרי למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש איסור לא תחנם בסוריא הוא מהתורה, ומבואר אפוא שכיבוש מקדש לענין לא תחנם גם בחו"ל? מיהו לפי מה שכתב מו"ר הגר"ש ישראלי בארץ חמדה (ח"א עמ' קמה-ו), סוריה היא בגבולות ההבטחה. עיי"ש (בע"ז כא ע"א) שגם לר"מ דסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש לא גזרו על השכרת בתים בסוריא למרות שבא"י עצמה כן גזרו. מבואר אפוא שסוריא ירדה ממדרגת א"י וע"כ גם הרדב"ז צודק מיהו זהו רק בדרבנן - אך מדאורייתא אין הבדל, ורבנן רצו להדגיש את ההבדל בין עיקרה של א"י, דהיינו גבולות פרשת מסעי ויהושע שהם גבולות ההתנחלות לבין חלקים אחרים בארץ שהם מחוץ לגבולות ההתנחלות, ודינם להסתפח לא"י רק אחרי כיבוש עיקרה של הארץ.

ג. חיזוק ההתיישבות בארץ המחזק את חנייתנו.

ד. אפשר למכור לגוי השומר מצוות שבע מצוות בני נח (שאינו נוצרי, שלדעת רבים הוא עובד ע"ז, וגם אינו מוסלמי שלדעת החזו"א הוא משובש בדעותיו) ויש לו דין גר תושב, ולדעת הראב"ד (פ"י מהל' ע"ז) מותר להושיבו בארץ גם בזה"ז והכס"מ כתב שהרמב"ם מודה לו בזה.

מיהו, יש לחוש לפרצה חמורה בחומת הכשרות אם נתיר נטיעות אלו:

מי לידינו יתקע שהתוצרת תימכר רק לנוכרים ולא תגיע גם ליהודים[1]?

ועוד, מי ערב לכך שהמכירה לגוי תהיה אמיתית ולא פיקציה בעלמא?

ועוד, מכיון שהפיתוח החקלאי הגיע להישג כה מרשים הוא ירחיב מן הסתם את ניסוייו למינים רבים אחרים והארץ תוצף בפרי ערלה לרוב, איש לא יוכל להשתלט על השטף האדיר הזה.

לכן יש להיזהר בהצעות של היתרים מסוג זה כי הם עלולים לגרוף אחריהן את כל ענף הפירות.

פתרון

הפתרון האמתי לבעיית הערלה הוא רק בשתילת שתילים שחיו במשתלה כבר שנתיים - שלוש כשהם מחוברים הלכתית לקרקע, ומכיון שהעצים יהיו מפותחים דיים הם יניבו פרי בכמות מסחרית ואיכות טובה כבר בשנה הרביעית שהיא שנתם השניה להיקלטותם במטע. יש סיכוי שהחקלאים יעדיפו שתילים אלו על פני שתילים חשופי שורש שלא יניבו כמות דומה. רק כך נוכל לסתום את הפרצה החמורה שעלולה להתהוות בחומת הכשרות.